ארצות י-הודה נב

להשליח לדבר עבירה והיינו שאמר לו צא גנוב ואם לא אהרוג אותך דבודאי מותר להשליח לגנוב ולהציל נפשו אם מחייב שולחו וכן באומר לו חלל את השבת או אקפי לי קטן אי אמרינן דמקרי בע"כ מאחר שיעבור ואל יהרג ויתחייב שולחו לכ"ע. דדברי הרב כו' לא שייך בזה ג"כ. ומגמרא קדושין הנ"ל אין ראי' כדדחינן לעיל דשאני התם בשפ"ד דיוכל לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו'. והנה בשעה"מ הלכות מעילה (פ' ז') הקשה מגמרא הנ"ל לשיטת התוס' קדושין (מ"ב) ד"ה אמאי מעל וכן ב"ק (ע"ט) ד"ה נתנו לבכורות בנו דבשוגג יש שליח לד"ע. וכפי מה שביארו האחרונים תלי זאת בהלימודים דאין שליח לד"ע. דאי אין שלד"ע מן הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ בשוגג לא שייך זאת, אך אי נימא דהלימוד דאין שלד"ע מקרא דהוא כגמ' קדושין (מ"נ) אזי אף בשוגג אין שליח לד"ע. והקשה השעה"מ מגמרא בסנהדרין מ"ט הנ"ל אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו ופירש"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג הי' דסבר דלא דרשינן אכין ורקין והי' חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור עד"ת. וכ"כ התוס' שם דיואב הי' שוגג ע"ש וא"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאורי' שאני משום דהשליח דהיינו יואב הי' שוגג דסבר דחייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראי' מייתי מקרא דואותו הרגת ותירץ שם דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל שהשליח שוגג ואינו יודע שיש איסור בדבר אמרינן יש שלד"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההיא דנתנו לבכורות בנו. דכל עיקר טעמא דאמרינן אין שליח לד"ע הוא משום דסבר המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין. משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג הי' וסבור שמחויב לעשות דבר המלך אף כשהוא לעבור עד"ת מ"מ דהמע"ה לא הי' יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר הי' שדורש ובודאי לא ישמע לדבריו. וא"כ ה"נ שייך טעמא דאין שליח לד"ע ע"ש. וצריך ביאור באמת להפוסקים דבשוגג יש שליח לד"ע דהא פשיטא דמסתמא אם השליח הי' יודע שהי' גנוב שלא הי' מתרצה בשליחות דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן או בשאר איסור במעילה שהוא על ידי שוגג שהשליח לא הוה ידע דאין ספק דאילו הוה ידע דהוא הקדש לא הי' שולח בו יד. וא"כ קשה איך יתחייב המשלח הא לגבי שליח הו"ל שליחות בטעות ואיך יהי' שלוחו של משלח הרי נעשה בטעות וממילא יתחייב השליח אף שהוא לגריעותא לחיוב השליח. אלא ודאי פשוט דמ"מ כיון דעביד על דעת משלחו ואף דלא ידע מ"מ עביד ע"ד משלחו ויש בו כח המשלח מאחר דהמשלח ידע דהשליח לא ידע דיש איסור בדבר ובודאי ישמע לו לפי הבנת השעה"מ ויש בו כח המשלח כנ"ל והוה כמו חצר דבע"כ מותיב ביה וכמו שכתב הגהות מיימוני (פ' ב' מהלכות שלוחין) הביאו הש"ך (בריש סי' קפ"ב) דאם אמר לחבירו הביא לי פרתי והשליח לא ידע שהוא גנוב דחייב המשלח כיון דשליח לא ידע בודאי ציית ליה והוי כמו חצר דבע"כ מותיב ביה ע"ש. ובודאי החילוק פשוט דבשליחות שאין לשליח עסק רק המשלח עושה ידו של השליח ובודאי אף שאנסו והפחידו לא יגר כחו בזה דאדרבה עוד יותר שליח של המשלח מקרי היכא דעושה לתקיפות המשלח דירא ממנו ויש לפשוט ספיקינו הנ"ל דהמשלח חייב והנה בדעת התוס' דבשוגג יש שליח לד"ע הקשו האחרונים מגמרא דב"ק (נ"א) דבור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דמשוי תרויהו שליח ואמרי זיל כרי לן אין שליח לד"ע ולדבריהם לוקי דלא ידע השליח שיש איסור בחפירת בור ברשות הרבים. או דלא ידע שאינו רשותם. ובאמת התם קאי הסוגיא בטעמא דאין שליח לד"ע דהוא מן הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ אף בשוגג אין שלד"ע ע"ש פירש"י ד"ה אין שלד"ע ומגמרא הנ"ל הקשה השעה"מ (פ"א דתרומות) לדברי המ"א (פ' י"א דשלוחין) דחדש שם דאף דקיימ"ל דאין שליחות לעובד כוכבים מ"מ פועל עובד כוכבים שאני מפני שידו כיד בעה"ב. והקשה השע"מ ממאי דפריך הגמרא ב"ק (נ"א) בור של שני שותפין היכי משכחת לה ברשות הרבים. אי דאמרי לשליח כו' אין שלד"ע והקשה הרשב"א שם דלמא דשוי שליח א"י ומתרץ דאין שליחות לעובד כוכבים. והשתא לדברי המ"א אכתי קשה דמשכחת לה בפועל עובד כוכבים ע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון (סי' נ"ג) שהאריך בזה ובאמת התוס' בא"נ (ד' ע"א) הכריעו דלחומרא יש שליחות לעובד כוכבים עיין בקצוה"ח (סי' קס"ג) דביאר זאת והשיג על הנוב"י ח"מ (סי' למ"ד) שכתב שאין זכות לישראל לזכות לצורך עובד כוכבים או עובד כוכבים לצורך ישראל דאשתמיט ליה דברי, התוס' הנ"ל וכן על הח"צ ע"ש ועיין בספר עצי לבונה על יור"ד (סי' קס"ט סעיף ו') שתירץ שם היטב דברי הנוב"י והחכ"צ. והנה בתשובת פ"י חיו"ד (סי' ג') הקשה בהא דקיימ"ל דאמירה לעובד כוכבים שבות ואין חולק ע"ז תיפוק ליה דאיסור דאו' הוא להחילוק דאין שליח לד"ע היכא דהוא בר חיובא. ועובד כוכבים לא בר חיובא. ואין לומר דאין שליחות לעובד כוכבים הא לחומרא יש שליחות. וכן הקשה שם בהא דמבואר בא"ח (סימן רס"ג) במי שקבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה ע"ש ובספר בית מאיר (סי' וא"ו) תירץ דלא אסרה התורה שליח לד"ע רק בדבר שאסור מצד עצמו אבל בשבת שעיקר הכונה שינוח בשבת א"כ כל שגופו אינו עושה מלאכה לא אכפת לן ע"ש

והנה הטור חו"מ (סי' ש"נ) כתב בשם הרמב"ם דעשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת