ארצות י-הודה מב

אך לע"ד נראה לתרץ דעת הרא"ש בדרך אחרת ובהקדם נבאר מחלוקת הגאונים שהביא הרא"ש בפסחים (פ"א) ז"ל יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל עובד כוכבים או אצל ישראל חבירו וקבל עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא ע"ש ועי' בש"א (סי' פ"ג) שהאריך לבאר המכילתא בפירוש הגאונים וכתב הרא"ש וז"ל. ונ"ל הדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות. מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו עכ"ל והט"ז בש"ע או"ח (סי' ת"מ סק"ד) כתב וז"ל: קשה לי דלפי מה שהשאיל לו ביתו גם בעובד כוכבים שהפקיד חמצו אצל ישראל נימא כך והו"ל כביתו של עובד כוכבים ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העובד כוכבים חמצו אצל ישראל זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער. הא עכשיו קיימינן דגם בסתם הוי ליה כביתו ולמה לי ייחד עכ"ל. ובאמת לכאורה קושיא חמורה היא. אמנם אחר העיון דברי הרא"ש נכונים דהמכילתא איירי בעובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו ומטעם דרשותו השאיל לו. ולא קשה קושית הט"ז הנ"ל. דהנה דעת המהרי"ט הובא בקצוה"ח (סי' קפ"ע) לדחות דעת הרשב"ם דרשות הנפקד נקנה להמפקיד דבמה קנה המפקיד כיון דבעינן כסף או חזקה. ועוד הקשה תינח היכא דמיחד לו מקום. אבל היכא שאינו מיחד לו מקום מאי איכא למימר ע"ש. והגאון בעל קצוה"ח תירץ שם שפיר קושיתו הראשונה ע"פ דעת הרמב"ם (פ"א ממכירה) דקרקע נקנה באכילת פירות. א"כ הכא נמי קונה באותו שימוש לאותו תשמיש שמשאילו וכמו בשביל כרמים ע"ש ועל קושיתו השניה דמהרי"ט דבעינן יחוד מקום תירץ בקצוה"ח כיון דמעיקרא אושליה הכי לכל דוכתי שיהא מונח שם חפציו וכמו דאמרינן פ' השואל בשואל גרגותני ע"ש בקצוה"ח

אמנם בחמץ בפסח בודאי לא יספיק תירוצו של בעל קצוה"ח לומר דשאל לו לכל מקום שיניח חפציו דאיך יעשה זאת לבדוק חדריו כדין בדיקה מחמץ ויניח להניח שם חמץ אף דשל עובד כוכבים הוא ואין עובר עליו לענין בל יראה וב"י. אך לענין אכילה דשמא יבא לאוכלו איכא למיחש. ובודאי לא יעשה זאת שום אדם. וא"כ בודאי אם לא יחד לו מקום ולא הקנה לו רשותו אף להרשב"ם. ומעתה אתי שפיר דעת הרא"ש ופירושו במכילתא דמשום השאלת רשות נגע בה דרשות הנפקד נקנה להמפקיד אף בלא ייחד לו מקום וכתירוץ הקצוה"ח. אך זה רק בעובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו דשפיר שייך תירוץ הקצוה"ח הנ"ל דמעיקרא אושליה לו לכל מקום שיניח חפציו דאחת היא לו היכא דיניח. משא"כ בישראל שהלוה לעובד כוכבים על חמצו דבודאי אם לא יחד לו מקום לא הקנה לו רשותו וכנ"ל. ולכך בעינן יחד לו מקום אבל בסתמא לא. ואתי שפיר דעת הרא"ש. ובחידושי הארכתי לבאר דהא מאחר דהכריע בש"ך ח"מ (סי' קכ"ג) שאין קנין חליפין בעובד כוכבים. א"כ מה יועיל קנין ואיך משכחת לה קבלת אחריות. אמנם באמת יש לתרץ דהטעם במתנה שומר חנם להיות כשואל דלא מהני בדברים היינו משום אסמכתא שאינו מתחייב בחיוב גמור. וכמו שביאר הש"ך (סי' ס"ו) ומבואר אצלינו בתשובה. וא"כ כיון בעובד כוכבים דעת רוב פוסקים דלא שייך אסמכתא. דבדיניהם דיינינן ליה. וא"כ משכחת קבלת אחריות בפירוש בדברים בעלמא דלא שייך גבי אסמכתא ולהסוברים דבעובד כוכבים לא מהני אסמכתא חולקים באמת על הש"ך (בסי' קכ"ו). אמנם יש להשיב דהא דאסמכתא קונה היינו מדרבנן ובעובד כוכבים לא קנה בתקנתא דרבנן עי' בקצוה"ח (סי' קצ"ד) שהעיר בזה על הגאון מהרש"ק שחדש קנין אגב במכירת חמץ ובמכירת בכור ושבח דבזה לית פירכא. והעיר בקצות החושן דהא להסוברים דאגב דרבנן עי' תוס' ב"ק (י"א). ועובד כוכבים בתקנתא דרבנן לא קני. ועי' בקצוה"ח (סי' ס"ו סעיף כ"ה) דהביא מחלוקת הלבוש והש"ך בזה. והרבה הארכתי בחדושי לתרץ בזה קושית התומים שהקשה להש"ך דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והא מעמ"ש דלא תקנו בעובד כוכבים. אך מה דיש להקשות לסברת הרא"ש דמשום שהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביתו דזה לא שייך אלא באם לא קבל עליו הנפקד אחריות ואין עליו חיוב לשמור ואז שימוש הבית לשמירת החמץ אינו לטובתו של הנפקד אלא לטובת המפקיד. ושפיר נקרא ביתו של מפקיד. אבל אם קבל עליו הנפקד אחריות דאין המפקיד צריך כלל לביתו של נפקד לשמירת חמצו ולטובת הנפקד הוא לא מחשיב כהשאיל לביתו למפקיד ובודאי קבלת אחריות שעל הנפקד גורם שלא יהא נקרא הבית ביתו של המפקיד. ובזה החילוק יש לקיים שיטת הגאונים ופירושם במכילתא. אך באמת לא קשה זאת להרא"ש דתלי' זאת במחלוקת הפוסקים לגבי שומרין אם החיוב בשעת משיכה או משעת אונסין (ב"ק קי"ב וכתובות ל"ד). והרמב"ן באס"ז לכתובות ביאר מחלקותם דלמ"ד משעת משיכה אמרינן שיש להשומר צד קנין תיכף בשעת משיכה. וע"כ התחלת החיוב מיד בשעת משיכה וחל תיכף מאז שעבוד הנכסים. ומאן דסובר דמשעת אונסים דעתו דכל זמן שהפקדון הוא בעין הוא ברשות בעליו כל היכא דאיתא ואין השומר בו שום צד קנין. וע"כ אין התחלת החיוב בשעבוד נכסים כ"א משעת אונסים ולא למפרע. ועי' בספר ברוך טעם בסוגיא דדבר הגורם לממון שהוכיח דעת הרמב"ם דמשעת שאלה אשתעבוד מגמרא פסחים (ל"א) ע"ש. וא"כ הרא"ש דפסק כלישנא בתרא דב"ק דמשעת אונסים עי' בש"ע ח"מ (סי' שמ"א סעיף ד'). וכז"מ שהוא בעיניה הוא ברשותה דמריה ולא הוי ברשות