ארצות י-הודה לד

המוכר. ושעבוד נכסים דנתפס בקנין אינו אלא משום ערב ולהכי כשמוחל המלוה שעבוד הגוף דנשאר אצלו ממילא פקע שעבוד נכסים דהוא משום ערב. וא"כ בנד"ד דאין לו נכסים בשעת המכירה. וליכא שעבוד נכסים למכור ושעבוד הגוף ליתיה במכירה ומה מכר לו. והכא לא שייך לומר משום טובת הנאה. דהא טובת הנאה נמי דבר שאין בו ממש וליתי' בקנין. עי' בקצוה"ח (סי' ר"ג ס"ק א') דהוכיח דטובת הנאה ליתי' בקנין. ועי' בהגה"ה (סי' רע"ו) בטובת הנאה ליתיה בירושה. אך באמת זה אינו דמכל מקום חל המכירה אשעבוד נכסים דיהי' לו אח"כ דהא בשעבוד יוכל לשעבד דבר שלבל"ע. וזה עיקר שעבוד דאקנה דמהני. ועי' קצוה"ח (סי' קי"ב). והרבה הארכתי בזה בשעבוד דאקניה דמאי שנא דהא לא עדיף שעבוד מקנין

והנה במה שבארנו לעיל והכרענו טעם הטור בשם בעה"ת. באם הי' הלוה עני בשעת המכירה דהוה בכלל אונאה ולא מקח טעות. ובארנו משום דיש דמים לשטר זה דאם יעשיר ויהי' לו נכסים אח"כ מחויב לפרוע חוב זה וטובת הנאה זו רוצה אדם לקנותה בזול. ולכן זה ששלם כל דמי השטר הוי אונאה. אלא דבשטרות לא שייך אונאה ולהכי המכר קיים כנ"ל. בזה יש ליישב קושיא חמורה שהקשה הגאון רי"ש נאטענזאהן בספרו שואל ומשיב בכמה מקומות במכירת שטרות דאמאי המוכר שט"ח לחבירו יוכל למחול הא הלוקח יוכל לטעון דאדעתא דהכי לא קניתי שאתה תמחול ותזיק לי והוי מקח טעות וכקושית התוס' בכל ענין שאירע. וא"ל דיש דעת המוכר כתוס' (כתובות מ"ז) דהא באמת אסור למחול. וגם מחויב לשלם מדינא דגרמי ופשיטא דלא הי' בדעתו שימחול ויתחייב בדינא דגרמי וגם יעשה איסור עכ"ל. ולכאורה קושיא זו לא קשה אלא אי נימא בטעם מכירת שטרות דיכול למחול משום דמכירת שטרות דרבנן וקשה כנ"ל. משא"כ אי נימא כשיטת ר"ת דמכירת שטרות דאו' והטעם דמהני מחילה משום ששני שעבודים יש למלוה על הלוה כנ"ל. א"כ זה לא מכר לו כלל. אך לדברינו הנ"ל ניחא לתרץ דבכלל אונאה זאת כמו בהעני הלוה קודם ובשעת מכירה לא היו לו נכסים והלוקח לא ידע דביארנו דיש דמים לשטר דרוצה אדם לקנות טובת הנאה דאולי יהי' לו נכסים. א"כ מכש"כ בזה דאסור למחול וגם יתחייב מדינא דגרמי אם ימחול. בודאי קרוב שלא ימחול וטובת הנאה מרובה איכא בדבר. וא"כ שפיר מקרי אונאה זאת דשלם לו דמי השטר ובשטרות דלא שייך אונאה המכר קיים. והנה בהא דזכרנו לעיל בדברים דנתמעטו מדיני אונאה מ"מ בטול מקח יש להן מבואר זאת בגמרא אמתניתין דעבדים ושטרות וקרקעות כו'. אך על הא דאמרי' בגמ' (נ"א) דקונה מבעה"ב אין להם אונאה והה"מ (פ' י"ג) כתב דהרמב"ם לא מחלק בין אונאה לביטול מקח דאף בטול מקח אין להם והבדק הבית בטור (סעיף ל') חולק על המגיד דהואיל ודייק הרמב"ם וכתב אין לו אונאה. א"כ משמע דוקא אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להן. אמנם ברא"ש ושו"ע מבואר דדוקא אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להן והרא"ש הביא ראי' לזה מסוגין. ועי' בנתיבות המשפט (סי' ס' סק"ד ורל"ב) על האמור (בסעיף כ"א) דצריך לפרש דוקא שיעורא של האונאה וקשה דאיך מהני גבי בעה"ב הא לא קצב שיעור האונאה ע"ש שהאריך. ועי' בתשובת גליא מסכתא (סי' ב') שהאריך בזה לתרץ קושית הנתיבות על הרמב"ם דבעי קצוב מהא דאמרינן בקונה מבעה"ב אין לו אונאה הא לא ידע שיעורו דלמחול ע"ש

אמנם באמת יש הרבה דברים דאין להם אונאה ומ"מ בטול מקח אית להן כמו המחליף כלים בכלים דמבואר (בסי' רכ"ז סעיף כ') דאין להם אונאה וכן שם (בסעיף כ"ז) בנושא ונותן באמונה דאין לו אונאה ובכולהו טענת מומין ודאי יש בהן. ובענין חליפין דמחליף כלים בכלים שזכרנו מבואר בנתיבות (סי' רכ"ז ס"ק י"ב) בשם המחנה אפרים דענין מומין יכול לטעון ובקונה מבעה"ב נמי זכרנו לעיל דעת הרמב"ם דהביא המגיד בשמו דאף בטול מקח אין לו והובא בשו"ע (סעיף כ"ד) מ"מ במומין נראה פשוט דחוזר עליו אף להרמב"ם. וכן בכולהו ושטרות וקרקעות ועבדים פשוט נמי דטענת מומין יש בהם. וא"כ אם הלוה עני בשעת המכירה אין לך מום גדול מזה. ובעיקר לחלק בין אונאה דאין להם לטענת מומין דיש להם ראיתי בתשובת גליא מסכתא (סי' יוד) משום דידוע לחז"ל שיש כמה פעמים שאין אדם עומד על המעות להקפיד על שוין כל שחשקה נפשו בעיקר הקנין אין מדקדק להוסיף יותר מכדי שוין. וכל זה בדין אונאה דידוע לנו ששניהם רוצים ומרוצין לקיים דבר גוף הקנין והסכסוך הוא בסכום מעות לפחת או ליתר. אבל במום במקח שאין ביניהם תביעת ממון כלל כמו שמבואר (סי' רל"ב סעיף ד') ובסמ"ע (ס"ק י"א) דאפילו הפחת דבר מועט מאד חוזר המקח. ואפי' הוא שוה כל דמיו שנתן חוזר דעיקר הסכסוך ביניהם אינו משום תביעת ממון אלא עיקר וויכוח הוא בגוף הקני' דאמרי' חזקה אין אדם מתפייס במומין. משו"ה אפי' בחליפי כלי בכלי או הקונה מבעה"ב או הקונה באמונה שמתפייס על יתרון המעות. אבל במומין שהוא בגוף הקנין אינו מתרצה מעולם ע"ש שהאריך בהרבה דיני פרטים בזה. אמנם בנד"ד כאשר הכרענו לעיל מדברי הגאון המשביר בעל אבקת רוכל דמקח טעות לא הוי אלא בהוציא הלוה שובר ששטר זה פרוע או מחול דכיון דאין כאן חוב נמצא שהוא מקח טעות. אבל באם הי' הלוה עני בשעת המכירה בודאי בכלל אונאה הוא ואינו ענין למקח טעות וכיון דבכלל אונאה הוא ואין אונאה לשטרות בודאי המכר קיים כנ"ל פשוט בדין זה: