ארצות י-הודה לג

(סי' ס"ד) שתירץ קושית הרמב"ן בטוב טעם א"ש ועי' בדרוש וחידוש מהגאון רע"א (מערכה ט"ז) במס' כתובות שתירץ דעת הרא"ש. ועי' בב"ש (סי' כ"ח) באה"ע שביאר מחלוקת הפוסקים במעמד שלשתן אי הוי קדושי תורה כיון דהוא רק תקנתא דרבנן אי מהני הקדושין מדאו' מאחר דזכתה בהפקר ב"ד. וכן הוא מחלוקת בגזל אחר יאוש. דהרא"ש ס"ל יאוש קונה מדרבנן הובא בב"ש (ס"ק ו') ע"ש בב"י סי' הנ"ל דמחלק דגזל אחר יאוש אע"ג דזוכה מדרבנן מ"מ מדאו' צריך לחזור א"כ מקדש אותה בדבר שאינו שלו מדאו'. אמנם לדעתי נראה לחלק בפשיטות דהא כל עיקר טעם דקנין דרבנן מהני מה"ת הוא משום הפקר ב"ד דמהני מדאו'. וכיון דזכתה ע"י, הפקר ב"ד מקודשת מדאו'. וא"כ בגזל אחר יאוש לא שייך הפקר ב"ד דהא בלא"ה הפקר הוא דהא הנגזל עצמו הפקירו ביאוש רק דרחמנא גזרה שלא יהי' יכול לקנותו מן ההפקר וא"כ לא שייך לומר שזוכה בהפקר ב"ד והרבה הארכתי בחידושי לפלפל בזה בדברי הנוב"י מהדו"ת (סי' ע"ז) ויש לפלפל בזה אי יאוש מטעם הפקר דתלי במחלוקת רש"י ותוס' ב"ק (ס"ו) וגיטין ט"ל ואכ"מ. ועי' בקהלת יעקב (סי' כ"ח סעיף י"ג) ועי' בשעה"מ הל' שקלים דהקשה בהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהי' מוסרן לציבור דהא מדאו' לאו בני הקנאה נינהו ובהדיא פסק בה' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה. ועי' בקצוה"ח (סי' רל"ה סעיף ז') שהביא ראי' מההיא דשקלים דקנין דרבנן מהני מן התורה ע"ש. שפלפל דלדברי הברטנורא דקטנים היינו פחותים מעשרים ע"ש. והנה אי תנאי מהני במכירת שטרות עי' בתשובת גליא מסכתא (סי' י"א) באחד שמכר שט"ח לחבירו ותנאי הי' להם בשעת המכירה אם ירצה המוכר ליתן להקונה במשך חצי שנה כספו שנתן יוחזר השט"ח ליד המוכר ע"ש. דרצה השואל לדמות דין זה למוכר שדה והתנה ואמר לכשיהי' לי מעות תחזיר לו, דהוה צד אחד בריבית ואסור ע"ש דפלפל בזה דלא דמי דכאן יש קבלת אחריות דאם לא יהי' יכול להוציא מיד בעה"ח על הקונה כל ההיזק שאז בודאי המוכר הקנה המעות להקונה. והביא שם דגוף הדין מבואר ברמ"א (קס"ט סעיף י"ח) בשם תה"ד דאסור להתנות במכירת שט"ח שיחזור לו המכירה בחזרה כמו בדין מכירת שדה או בית ומשמע מפורש דבקבלת אחריות שמקבל עליו המוכר בזה אינו מועיל. והנה נשאלתי מאחד מחבירי אם הקונה שט"ח ונתן הדמים אם יכול לחזור כמו המוכר שע"ח דהמוכר יכול למחול וע"כ דהמוכר אינו מוכר א"כ גם הלוקח יכול לחזור ורצה לומר דתלי זאת בהמחלוקת אי מכירת שטרות דרבנן או דאו' דאי מכירת שטרות דרבנן ומה"ת לא חל המוכר. א"כ בודאי יכול הקונה לחזור משא"כ אי נימא דמכירת שטרות דאו' אינו בודאי יכול לחזור והשבתי לו דזה אינו דאפי' להסוברים דמכירת שערות דרבנן בודאי מהני הקנין דרבנן מה"ת וכנ"ל. דביארנו זה ובכמה מקומות ועי' בתשובת חת"ס ח' יור"ד (סי' שי"ד) אמנם בעיקר הטעם דיכול למחול המוכר אין הטעם דהמכר לא חל דאם כן אע"פ שלא מחלו המוכר יכול לחזור אלא הטעם אי מכירת שטרות דאו' דשעבוד הגוף נשאר אצל המלוה לשיטת ר"ת דמכירת שטרות, דאו' או לשארי הטעמים וא"כ בלוקח דלא שייך טעמים הנ"ל בודאי לא יכול לחזור ועי' בתשובת אבקת רוכל (סי' ק"ל) שבאר כזאת ופשוט הוא סימן יג

שאלה באחד שמכר שט"ח לחבירו כדין בכתיבה ומסירה. ואח"כ נודע שבשעת המכירה כבר הי' נכסיו כתובים בשטר טירפא לכ"ח הקודמים אי הוי זאת ככלל אונאה. וא"כ בשטרות דלא שייך אונאה המכר קיים או דילמא בכלל מקח טעות הוי. ובמקח טעות הא אף בדברים דנתמעטו מדיני אונאה מ"מ מדין מקח טעות לא נתמעטו כדמוכח במחבר (סי' רל"ב סעיף ג') ע"ש

תשובה לכאורה דבר זה מתבאר בטור חו"מ (סי' ש"ו אות ל"ה) דהביא בשם בעהע"ט ט דאם הלוה הי' עני בשעת המכירה מכלל אונאה הוא שמכרו ביותר מדמיו ואין לשטרות אונאה. ואם העני אח"כ אינו יכול להוציא כו'. וכתב הב"ח על זה דגם העולם לא היו יודעים שאם העולם היו יודעים אלא דאיהו לא ידע הוי מקח טעות לגמרי והמעות חוזרים כו'. וכן פירש הפרישה שם בשם רבו. ולכאורה צריך ביאור דברי הבעה"ת הנ"ל דאיך מקרי זה אונאה שמכרו לו ביותר מדמיו דבודאי אין דמים לשטר כזה כלל דמי יקנה שטר כזה שאין לו שום נכסים. אך באמת יש דמים לשטר כזה דהא מחויב לפרוע חובו אם יהי' לו נכסים. וא"כ יוכל למכור טובת הנאה שלו דאלו יעשיר לאחר זמן ותשיג ידו לפרוע חובו וסברא זו כתב הרב ב"י בספרו אבקת רוכל תשובה (קל"א) ע"ש. ושפיר מקרי זאת אונאה. דבעד טובת הנאה זה לא הי' צריך לשלם כל דמי השטר אלא חצי' או שליש והוא שלם כל דמי השטר ובכלל אונאה זאת. וא"כ בנד"ד הדבר פשוט דאם שום אדם לא הי' יודע בזה דהוי אונאה דמשלם כל דמי השטר ואין בו רק טובת הנאה. וא"כ בשטרות דלא שייך אונאה המכר קיים אלא דקשה לכאורה לשיטת ר"ת דמכירת שערות דאורייתא והטעם דחזר ומחלו מחול הוא לפי ששני שעבודים יש למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים. ועל שעבוד הגוף לא חל המכירה דהוא דבר שאין בו ממש ולא נתפס בקנין ונשאר אצל המלוה