ארצות י-הודה ל

בחצי שיעור גופא אי באיסור לאו או רק באיסור תורה בלבד. דהש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ובב"י יו"ד סי' ק"י) דעתם דחצי שיעור דאסור מה"ת. היינו דלא ללקות עליו אבל בלאו עובר איסור לאו ממש, אמנם התוס' (שבועות כ"ג וכריתות ס"ב) ד"ה לא קרעו מבואר דעתם דחצי שיעור הוא רק איסור גרידא מה"ת לא איסור לאו. ובאמת קשה לדעת הש"ך והב"י דחצי שיעור דאסור הוא איסור לאו ממש. מהא דפריך הגמרא כריתות (כ"ב) מברייתא דתניא הרי עובר בל"ת ומשמע דאין בו כרת. דילמא מיירי בלב עוף דאין בדמו כזית והוי חצי שיעור דם ושפיר אמר עובר בל"ת ואין לוקין. והרבה הארכתי בחידושי ועי' לקמן בתשובתינו (סי' ל"ו) באורך וע"ש עוד דבארנו בטעם היד המלך דכתב בספיקא של הגאון הח"צ אי בבל יראה וב"י אסור חצי שיעור. וכתב דחצי שיעור לא שייך בבל יראה וב"י. דחצי שיעור הוא נחות דרגא משיעור שלם. והיכא דעל שיעור שלם איכא מלקות אזי בחצי שיעור איכא איסור תורה. משא"כ היכא דעל שיעור שלם ליכא מלקות אזי בחצי שיעור ליכא איסור. ומשו"ה ב"י וב"י דהוי להנל"ע כפסחים (צ"ה) בפרטיה דבל יראה מאי קא ממעט להו ב"י וב"י דדמי ליה דהוי להנל"ע ובשיעור שלם ליכא מלקות ולהכי לא שייך בל יראה בחצי שיעור עכ"ל. ולדברינו הנ"ל הלא שפיר איכא נחות דרגא משיעור, שלם דעל שיעור שלם איכא איסור לאו אלא דמלקות ליתא. אבל באיסור לאו כדקאי קאי ובחצי שיעור איכא רק, איסור תורה ובחדושי לענין חצי שיעור יבואר זאת

והנה בהא דהעדים המעידים על שטר שיש בו ריבית לא נפסלו משום לפני עור. לכאורה יש לומר משום דאין האיסור בא תיכף. ובאמת מבואר כן בדגול מרבבה (סי' קנ"א) שהקשה שם על הש"ך דמומר ישראל הוא עש"ז רצה לחלק דבכהאי גונא דליכא תרי עברי דנהרא מותר אם אינו עושה תיכף האיסור ע"ש. (ועי' במל"מ פ"ד ממלוה ה"ב) ע"ש. ועי' בתשובת פ"מ (סי' ק"ה) דהקשה להב"י דס"ל כהנמק"י דלוה בריבית פסול רק מדרבנן דלא משמע להו איסורא א"כ אף העדים יפסלו. ובאמת לא קשה מידי דאף דקיי"ל דאינו נפסל זולת בעבר אלאו שיש בו מלקות היינו שיפסול מדאו' אבל מדרבנן הא קיי"ל בח"מ (סי' ל"ד) דאף בגזל דבריהם נפסל מיהת מדרבנן. וא"כ הך לאו דלפני עור אף דאין לוקין עליו דהוי לאו שאב"מ וא"כ הלוה תמיד עובר אלפני עור הא משא"כ עדים. אי ידעינן דהי' מלוה לו בלא בפניהם ודאי לא עברו אל"ע. אלא אפי' ידעינן דבזולתם לא הי' מלוה לו מ"מ לדידהו לא משמע איסורא דאפשר היו סבורין דילוה לו זולתם ואפי' איסור דרבנן ליכא. והנה בלאו דלא תשימון עליו נשך בודאי אין הלוה עובר עליו כדאמרינן בסוף איזהו נשך דמלוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך כו' ומשום לפני עור לא תתן כו' ע"ש. ועי' בתשובת הר"ן (סי' ע"ג) שהאריך בזה. והנה בעיקר חידוש השאגת אריה דאי מתחילה הי' מעשה אע"פ דהעברת הלאו הי' אחר זמן כבר קדמו המל"מ (בפ"ג מהלכות ביאת המקדש הלכה כ"א) ע"ש שהבין כן בהבנת התוס' (שבועות כ"ב). ועי' במל"מ (פ"ה מהלכות נזירות דין י"ט) בנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שנודע לו התרו בו ולא קפץ ויצא אלא עמד שם הרי זה לוקה והוא, שיהא שם כדי השתחויה. והקשה בלח"מ שם (דבפ"ו) כתב הרמב"ם נכנס לשידה תיבה כו' ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ונטמא אע"פ ששהא שם אינו לוקה. ובגמרא דנזיר (י"ז) לא איבעי לן אלא אי צריך שהייה אבל אי שהא לכ"ע לקי ע"ש. ועי' באורח משור למס' נזיר שתירץ ע"פ דברי התוס' הנ"ל שזכרנו דהיכא דתחילת הלאו בא ע"י מעשה לוקין אף למ"ד לאו שאב"מ אין לוקין והרמב"ם פסק בכל דוכתי דלאו שאב"מ אין לוקין לכך (בפ"ו) דלא עשה מעשה כלל שהרי בתחילה נכנס בשידה תיבה ומגדל להכי אין לוקין. אכן (בפ"ה) דנכנס בשגגה מ"מ עביד מעשה ונכנס באיסור דהוי כמו כלאים כיון דתחילה ע"י המעשה בא ובודאי לוקין ע"ש שפלפל בזה

והנה בעיקר דברי הרמב"ם הנ"ל שזכרנו (בפ"א מהלכות חמץ) שאינו לוקה כ"א בקנה חמץ בפסח או חמצו שעשה מעשה. אבל אם הי' לו חמץ ולא ביערו אע"פ שעובר בשני לאוין אינו לוקה. קשה לדברי הה"מ הנ"ל שזכרנו כיון שמשכחת לה מעשה כנ"ל הי' לו לחייב גם בלי מעשה. ומצאתי בנוב"י מהדו"ת (ח' או"ח סי' ע"ו) שנתקשה בזה. ע"ש שתירץ דהה"מ קאמר דהיכא שיכול לעבור במעשה חייב אף בלי מעשה. היינו כמו חסימה שהרי יכול לעבור עתה לאו זה במעשה וזה דומה למה שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל המשהה חמץ ע"מ כו' הרי על זה החמץ אי אפשר לעבור ע"י מעשה שהרי כבר הוא שלו. ולהפקירו או למוכרו ולחזור ולזכות בו אי אפשר שאינו ברשותו. ולכן אינו לוקה ע"ש שהקשה עוד ממה דפסק הרמב"ם (בפ' י"ב מעובד כוכבים) שאין האיש מתגלח לוקה אלא א"כ סייע למגלח ולדברי הה"מ שכל לאו שמשכחת בו מעשה אפי' לא עשה עשה רק דיבור הוא לוקה. קשה כיון דבהתגלחת משכחת בו מעשה דהיינו מסייע. א"כ גם אם לא סייע יהי' חייב. ולפי הנ"ל לא ק"מ דעתה אין שום מעשה כלל לא מהני מה דמשכחת לה ע"י מעשה ע"ש שפלפל הרבה בזה אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות כלאים (פ"א הלכה ג'). דהקשה לה"ה הנ"ל מהא דפסק הרמב"ם (פ"א מהלכות חו"מ) דאינו לוקה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או החמיצו בידים ובהדיא אמרו בתוספתא המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה ע"ש שהשאיר בצ"ע. ולדברי הנוב"י הנ"ל מתורץ שפיר. ע"ש עוד בשעה"מ שהקשה