ארצות י-הודה כז

הבאה מחמת מכר לכ"ע שעבודא לאו דא'. הקשה בשעה"מ הלכות מו"ל (פ' כ') ממ"ש התוס' פ"ק דמציעא ד' להקשות דלמ"ד שעבודא דא' היכי משכחת לה שבועה דא' במודה מקצת הא אין נשבעין על כפירת ש"ק ותירצו דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תרצו דמשכחת לה מדא' במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דא' אלא משמע דבכל גוני דשעבודא דא' ע"ש והרבה הארכתי לחזק דברי הש"ך דבהלוה הבאת מחמת מכר לכ"ע שעבודא לאו דא' וקושית השעה"מ הנ"ל תרצתי דלא קשה מידי לדברי הה"מ (פ' ט"ז מאשות) דהא דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות היינו היכא דליכא מטלטלין רק קרקע אבל כל שיש מטלטלי וקרקע אז חייב לשבע שבועה דא' ע"ש (בסעיף כ"ה) דתירץ בזה קושית הראב"ד דהקשה בהא דכתב הרמב"ם בהיא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך וכתובתך מנה דאם הבעל קיים תוכל להשביעו שבועה דא' משום מודה במקצת והשיג הראב"ד דהא אין נשבעין על כפירת ש"ק דאין הכתובה נגבית מן המטלטלין ותירץ שם הה"מ דכיון שהגאונים תקנו שתגבה כתובה מן המטלעלין ואינה כפירת ש"ק בלבד וא"כ לא קשה קושית התוס' דלמ"ד שעבודא דא' מה"ת אף מטלטלין משתעבדי אלא שחכמים הפקיעו משום פסידא דלקוחות ובהלואה הבאה מחמת מכר אוקמוה אדא' (כב"ב מ"ב) דמאן דזבין בפרהסיא זבין. וא"כ מאחר שזכינו לברר דעת הש"ך דבהלואה הבאה מחמת מכר לכ"ע שעבודא לאו דא' ורק מדרבנן גובה כנ"ל. ובודאי קדים מע"פ מהלואה לדידן דקיימ"ל דשעבודא דאו' ומע"פ גובה נמי ממשועבדים מה"ת כשיטת הרשב"א הנ"ל. למלוה הבאה מחמת מכר דהכריע הש"ך דלכ"ע שעבודא לאו דאו' אמנם בעיקר דברי הרשב"ם (ב"ב מ"א) דהוכיח הש"ך דבמוכר בעדים לא אמרינן אחריות ט"ס. סותרים דברי הרשב"ם הנ"ל לדבריו בד' ק"ז דשם ליכא שטר ואפי' הכי משמע מדבריו דאמרינן אחע"ס. ואף לפי התומים דדחה ראיות הש"ך דאין ראי' דבמוכר בעדים לא אמרינן אט"ס דהרשב"ם שם קאי לרב דס"ל שעבודא לד"א נמי אינו מספיק דהכא בד' ק"ז קאי לשמואל ושמואל סובר שעבודא דאורייתא: סימן יא

ביאור דעת הפוסקים בדין שטר שיש בו ריבית והרבה חדושי דינים בלאוין דאין בהם מלקות אם נפסלין העדים. וביאור דעת הפוסקים בזה. וביאור הרבה סוגיות בש"ס בזה. ופלפול בדברי הפוסקים בלאו הניתק לעשה דאין לוקין אי איסורא סיהא איכא. ועור הרבה חדושי דינים בפסולי עדות מחמת עבירה

בש"ע ח"מ (סי' נ"ב סעיף א') שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו הריבית אבל גובה בו הקרן כו'. ובקצוה"ח הביא דברי המל"מ (פ"ד מהלכות מלוה) שהאריך בקושית התוס' ב"מ (ע"ב דהקשו הא העדים פסולין שעוברים בלאו דלא תשימון ואע"פ שאין מרויחין יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקיימא לן כאביי דפסול עכ"ל ובמל"מ כתב דיש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפ"י מסנהדרין. וכ"כ הרב החינוך (סי' ע"ד) וכתב הטעם דהרי אפי' המלוה אינו במלקות שניתן להשבון ואינו בדין דהני דאתו מחמתיה יתחייבו מלקות. וכיון שכן לא מפסלי לעדים שהרי כתב רבינו בפ"י מעדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות. ומשמע דאם אינו חייב מלקות לא מפסל ע"ש בקצוה"ח שהאריך בזה והביא דברי המל"מ בשם הג"ת (שער מ"ו) דלוקין העדים ודוקא מלוה אינו לוקה משום דאיתיה בהשבה. אבל עדים לית בהו צד תיקון בהשבה כיון שאין לוקחין הריבית ונשאר להם לאו דלא תשימו במקומו. ובשם ספר בני שמואל הביא נמי כן דהוכיח מנמק"י דהעדים בני מלקות אלא דהקשה דאיך יתחייבו הערב והעדים מלקות הא הוי לאו שאין בו מעשה. ובמל"מ כתב כיון דחתמו בשטר הוי לאו דאית בו מעשה ועוד כיון דמשכחת לאו זה על ידי מעשה אף בדליכא מעשה לוקין ואפי' לא חתמו לוקין. וע"ש בקצוה"ח שפלפל בדברי הלח"מ (פ' י"ג משכירות) דאם חסמה בקול לוקה ע"ש

ומה שנראה לע"ד בדין זה דבש"ע ח"מ (סי' ל"ד) מבואר דעובר עבירה שאין בה מלקות אינו פסול רק מדרבנן ומקורו מרבינו ירוחם. ולכאורה משמע דבכל לאו שאין בו מלקות אם בלאו שאין בו מעשה או בניתק לעשה או בניתק לאזהרת מיתת ב"ד וכן מורים דברי הרמב"ם. ועי' בהגהות הכנה"ג על הב"י (אות כ"ו) דהאריך בזה והעלה לצדד דכל שאין בו מלקות בכל גוני הן בניתק לעשה או באין בו מעשה או בניתק לאזהרת מיתת ב"ד וכדומה הכל פסול מה"ת. אך התומים (בסי' ל"ד) הכריע ויצא לחלק דבלאו הניתק לעשה או שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דזה אינו מחמת קלות האיסור הוא דנפסל לעדות. אבל לאו שאין בו מעשה דמשום קלות הלאו הוא לכך לא נפסל לעדות. ובזה מתורץ שפיר קושית המל"מ על התוס' דאמאי פסולים העדים בחתמו על שטר שיש בו ריבית דהא ניתן להשבון כנ"ל. דבאמת נפסלים בזה והתומים בעצמו תירץ כן ע"ש. אמנם בלאו שאין בו מעשה דמשום קלות הלאו הוא לא נפסלו כנ"ל. לדברי התומים וכן העלה בשו"ת כנסת יחזקאל (סי' צ"ט) שכתב בפשיטות דבלאו שאין בו מעשה לא נפסל לעדות. וא"כ