ארצות י-הודה כ

שייך בתרומה דמואכל את הקודש פרט למזיק (פסחים לב) וקשה איך חייב אפי' בלא קלבד"מ אי לאו משום גזלן הוא דחייב. אך באמת זה אינו ואין ראי' משם דהתם לא משום גזילה מחייב לו דהא לא חזי ולא מידי. ולא משים מזיק אלא משום הנאת גרונו ומעיו מחייב ועל זה פטור משום קלבד"מ דמיתה ותשלומין באין כאחד וכן פירש"י שם. ובלא"ה לא קשה מואכל פרט למזיק דלא פטור משום מזיק אלא מחומש אבל קרן מיהא מחייב עיין תוס' גיטין (מ"ט) ד"ה שור רעהו. אך יש להוכיח שם לפירש התוס' בד"ה ואי דלא מצי לאהדורא אמאי חייב. והיינו בתחב לו חבירו תרומה לתוך פיו דפירש הר"י דהקושיא דאמאי מחייב ממון והרי לא גזלו כו' ואע"ג דאמרי' (ב"ק קי"א) גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה כו'. היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה השני גוזלו כו' ומבואר דעתם דמשום גזל אתינן עלה. וכן יש להוכיח מגמרא (ב"ק קט"ו) דאמרינן התם גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. רב אמר הדין עם הראשון ור"י אמר הדין עם השני ולא פליגי כאן קודם יאוש כאן לאחר יאוש ותרוייהו אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה כו' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב. לגבי האי גזלן מיהא הוי. הרי דאע"ג דזה השני לא גזלם שבדמים באו לידו ואפ"ה חשוב גזלן וכאלו גזלן הוא מבית הבעלים. אך לכאורה יש לחלק דהתם מיירי כשהגזילה בעין דבודאי גזלן הוי אך כיון דזה נתן דמים לגנב חשוב כאלו הגזילה אינו בעין. וכן פירש במחנה אפרים (בסי' ז' מהלכות גזילה) בחקירתו שחקר בהאי דינא דרב חסדא דרצה גובה מזה כו'. אם לא ידע השני דגזילה היא בידו ולא כיון לגוזלם אי אמרינן בזה דרצה מזה גובה והכריע משם דהא התם לא ידעו שהיו גזולים ביד המוכר מדעבדו ליה תקנת השוק ואפ"ה היה חשוב גזלן וכאלו גזלן מבעלים הראשונים. ואם דרב חסדא איירי אלא בידע השני שהוא גזל איך מייתי ראי' מדרב חסדא והעיר שם בחלוק הנ"ל ע"ש. ומה שרצה הקצוה"ח לדמותו להא דאינו משלם כפל הגנב השני לבעלים. זה אינו דרק לענין כפל דמעטו קרא דבעינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב. אבל שלא יהי מקרי גנב כלל הא אמרינן בגמרא (ב"ק ס"ט) בשלמא לגנב ראשון לא משום וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים ישלם כו'. ומבואר דדוקא לענין כפל מיעטו אבל לא לענין קרבן דלא יהיה מקרי גנב. וביותר מבואר בשיטה מקובצת (ב"ק ריש פ' הגוזל ומאכיל) בשם הראב"ד והמאירי דהשני הוה גזלן ממש. עוד קשה לדברי הקצוה"ח הנ"ל דאינו פסול לעדות כל זמן שהוא בעין משום דס"ל היכא דאיתא דנגזל הוא ע"ש הא קיימ"ל כאביי דלא בעינן רשע דחמס לענין פסול עדות ועכ"פ רשע מקרי ופסול לעדות. ומכל הנ"ל מוכח דמטעם גזלן חייב השני. אלא דלדברי הטור שזכרנו בשם הרא"ש בעינן דוקא שידע השני דהראשון גזל דאז הוי כאילו גזלם מהבעלים הראשונים עוד שם (בסי' הנ"ל סעיף י"ח) הביא בקצוה"ח חקירה בשם מהרי"ן אב"ן ל"ב אם נוטל שכר להעיד אי כשר מה"ת או לא והקצוה"ח הביא ראי' מגמרא (כתובות מ"ו) דרבי יהודא אינו מחייב עד שישכור עדים כו' וכתיב בתריה ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה והרי נטלו שכר להעיד דאע"ג דאמת הי' הדבר היינו שלא נתברר על ידי הזמה ואע"ג דשם לה עלילות ממון ששכרם אפ"ה עדותן כשר מה"ת עכ"ל. ואחר העיון אין ראי' משם דהנה ר' יהודא בא להקל עליו דאף דנתברר על ידי בירור דפרישת השמלה דעדיו עידי שקר הם בכל זאת אינו חייב מלקות וממון עד ששכרם להעיד שקר דאז קנסינן ליה אבל אם לא שכרם אינו חייב והדבר נכון בסברא דאמאי קא מחייבת ליה אם סמך אעדים בחשבו דעידי אמת הם והאמינם ועל זה הזהירם התורה ואם שם לה עלילות דברים היינו שישכור עדים ולקחו אבי הנערה והוציאו כו' פירש שיבואו עידי הזמה ויזימו עדי שקר דבעל ואז חייב הבעל מלקות וממון אם בעל לר' יהודא מאחר ששכר העדים. אך אם אמת הי' הדבר פירש שלא באו עידי הזמה ונשארו עידי הבעל בחזקתם ובודאי נמי לענין זה שלא שכרן אם נימא דנוטל שכר להעיד פסול מה"ת מאחר דלא באו עידי הזמה. ואין ראי' להיכא דידעינן בבירור שנטל שכר להעיד דאפשר דפסול מה"ת. ועל דרך הפלפול אמרתי דכיון דהש"ס מסתפק שניהם בפרוטה מאי א"כ לא שייך נוטל שכר להעיד דהא בוודאי לא משקרי בשביל הנאתו דלא מטי לכל אחד שו"פ. אמנם זה אינו דא"כ כ קשה איפכא דלפשוט דשניהם בפרוטה מהני דעיקר העדות הוא דוקא בפרוטה דאל"כ הוי נוטל שכר להעיד. והנה בתשובת מהרי"ן ל"ב הנ"ל שהביא הקצוה"ח נאחז בסבך נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן ליה לשקר בשביל הנאתו א"כ נוטל שכר להעיד נמי פסול מה"ת משום דחיישינן לשקר. ואי נימא דפסול נוגע הוא משום דאדם קרוב הוא אצל ממונו אבל לא חיישינן למשקר א"כ נוטל שכר להעיד כשר מה"ת. ובסוף דבריו הקשה אם נוגע פסול משום קרוב א"כ לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחובה. והעלה שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאלו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו וכמו שכתב בעה"ת. ובקצוה"ח הקשה עליו דהא באומר להד"מ ואח"כ באו עדים דאינו נאמן לומר פרעתי אע"ג דעדים מעידים שפרע משום דנאמן על עצמו יותר מק' עדים וכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי והתם ליכא למימר דהוא בתורת חיוב חדש דהא אדרבה הוא בא לפטור עצמו בטענת