ארצות י-הודה יח

עצמו רשע, והר"ן כתב על זה ולא נהירא דלהפסידה כתובה ודאי נאמנת כנ"ל. והביא שם קושית הרב מ"צ (ח"א סי' ס"ז) שהקשה מהא דאומרת טמאה אני לך ברצון דמשוי נפשיה רשיעא ואפי"ה אמרינן בנדרים (צ"א) במאי עסקינן אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד אפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם משים עצמו רשע אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאות ונוטלות כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם פסק דבאומרת טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובתה ולא השיג עליו. ולדעת הראב"ד הו"ל להשיג עליו דכיון דאין אדם משים עצמו רשע ולומר דלא אבדה כתובתה דומיא דעוברת על דת יהודית ע"ש. ובשעה"מ תירץ על פי דברי התוס' דבמ"צ (ג') הנ"ל דלטובה נתכונה דרצתה לעשות תשובה שלא להביא חולין בעזרה כנ"ל. ולפ"ז חלק שפיר דבאומרת טמאה אני לך ברצון ליכא למימר אין אדם משים עצמו רשע משום דאיכא למימר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד באופן דגם קושיתינו והוכחתינו דלעיל שהוכחנו מהאומרת טמאה אני לך דבממון אמרו אדם משים עצמו רשע נסתרה בדרך זה לדברי התוס' הנ"ל. אחר זה מצאתי להגאון בעל חוט השני בתשובתו (סי' י"ז) דהוכיח דעתו כן בדרך הפשוט דבממון אמרינן אדם משים עצמו רשע מהאומרת טמאה אני לך דמוקי הגמרא ברצון ולא נחית לדברי התוס' הנ"ל דנסתר זאת. אמנם נתתי אל לבי בדבר זה

ומצאתי להגאון בעל נוב"י מה"ת חלק אה"ע (סי' קנ"ו) שהאריך לבאר הא דבכמה מקומות מצינו דלא מהימן מטעם דאין אדם משים עצמו רשע ואמאי לא נימא דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה כחילוק התוס' הנ"ל והעלה דחילוק זאת לא שייך אלא היכא דבזה הטענה אינו בא להפסיד אחרים אזי שפיר אמרינן דרוצה לעשות תשובה ולטובה קא מכוין כנ"ל. אבל היכא דבטענה זו בא להפסיד אחרים בודאי אינו נאמן בזה ע"ש. וא"כ באומרת טמאה אני לך ברצון דבאה להפסיד את הבעל דאסורה עליו דביאר הגאון בעל נוב"י בכמה מקומות דגט חוב לבעל מקרי בודאי לא נתן להאמר חלוק תוס' הנ"ל דלטובה נתכוונה. וגם באומרת טמאה אני לך שייך לומר דאין אדם משים עצמו רשע וקושית הרב בעל מ"צ על מקומה עומדת על הראב"ד בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמי במודה משום דאין משים עצמו רשע כנ"ל. ומבואר בראי' נכונה כחלוקו הנ"ל שבארנו דהתם באומרת טמאה אני לך דהעיקר באה להפסיד כתובתה ולגבי ממון שפיר אמרי' דאדם משים עצמו רשע והרבה הארכתי בזה בחידושי. ועי' בשב שמעתא (שמעתא ז' פ"ה) שהעלה דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר כמ"ש הרשב"א והש"מ בכתובות (י"ט) גבי אנוסים היינו מחמת נפשות דאפי' בדבר שהוא רק חומרא בעלמא מצד חסידות אין אדם משים עצמו רשע ע"ש שכתב כן לתרץ על הא דמבואר באה"ע (סי' מ"ב סעיף ה') דאנוסים לא נפסלו אע"ג דעברו על מצות קדוש השם והקשה הגאון בכ"ר דוד בנוב"י מהא דאמרינן בכתובות (י"ט) בהא דא"ר מאיר אין נאמנים לפוסלו ואמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו כו'. ומבואר דכל כהאי גונא דאנוסין כל שיהרג ואל יעבור פסול לעדות וכן הקשה בקצוה"ח (סי' ל"ה ס"ק ד') ע"ש. וע"ז תירץ כנ"ל אלא דבש"ש שם הקשה מהא דאמר ביבמות (סי' כ"ה) פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. וקשה דלמה לי האי טעמא דאל תשת רשע עד ע"ש דהוכיח מזה דדוקא בדבר שנעשה פסול לעדות אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. ולכך הוצרך לומר דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ע"ש. ואף דהדבר נכון בסברא מ"מ יפה הקשה עליו הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב על אה"ע (סי' י"ז סעיף ה) מיבמות שם (כ"ה) דאמר התם שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ופריך הא אמר ר"מ גזלן ד"ת פסול לעדות אשה משמע דאי הוי כשר לעדות אשה הי' נאמן. ולפ"ז קשה הא אין אדם משים עצמו רשע דרוצח גמור ודאי רשע הוא דאטו משום דכשר לעדות אשה לאו רשע הוא ע"ש שתירץ בטוב טעם ודעת. ועי' בתומים (סי' ל"ד) דהתפלא על הרשב"א א בתשובה (סי' אלף רל"ז) באומר אני זניתי עם אשתך אינו נאמן דחצי דיבור לא מפלגינן ובאומר הרגתיו במזיד פלגינן דיבורו ואומרים דבשוגג הרגו כו'. אבל באומר זניתי עם אשתך שוגג לא משכחת לה דאין קישוי אלא מדעת והקשה דלמה לא נפלוג דיבוריה ולומר דבאונס הי' כיון דהי' באונס אינו נפסל לעדות הואיל ולא עבר רק על קדוש השם ע"ש ולדברי הקצוה"ח הנ"ל דבדבר שהוא רק חומרא בעלמא לא מהימן לומר שעבר שפיר מתורץ זאת

והנה המרש"א במכות (ב') הקשה בקושית התוס' דהקשו איך יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן באכלתי חלב בפ"ק דב"מ וקשה דהא כבר הקשו בב"מ (ג') ובכריתות גבי אכלת חלב דמאי טעמא דרבנן דפטרי משום מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אמרינן בסנהדרין (ט') פלוני רבעני לרצוני אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. וא"כ כשיאמר מזיד הייתי אינו נאמן ותי' דלפסול א"ע אינו נאמן. אבל בכאן דאינו רוצה להביא חולין בעזרה שפיר נאמן. וא"כ לפ"ז מאי הקשו התוס' כאן בגלות דהא לא שייך התירוץ חולין בעזרה. וא"כ אם יאמר מזיד הייתי אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע. והנה רבים התפלאו