ארצות י-הודה יז

וא"כ אית ליה להאי יתום חזקת דאבהתא אבל בהך עסקא דאמר רבא להם קרי עסקא לעסוקי ביה ומזה קאמר רב אידי בר אבין דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו והיינו משום דלאו בידו היו להוציאן וכפירש"י שם בדרבא. וא"כ כיון דאסהידו סהדי דהך חפיצא בתורת עסקא קאתי לידא דאביהן א"כ תו אזדא לה חזקת אבהתא ואז מקבלין עדות גמור דלא הוי כלל דאביהן ע"ש. ואתי שפיר דברי המרדכי. וכן חדשתי הרבה פעמים דביתומים היכא דאזדא חזקת דאבהתא מקבלין בפני יתומים קטנים: סימן ו

שאלה אי אמרינן אדם משים עצמו רשע בממון או לא. וביאור דעת הפוסקים בזה. וביאור כמה פרטי דינים בדיני מגו ופלפול בדברי התוס' (ב"מ ג') דלטובה קא מכוין דאין רוצה להביא חולין לעזרה

תשובה לענין ממון לא אמרי' אין אדם משים עצמו רשע דגבי ממון ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד חולק ע"ז ודעתו דאף לענין ממון אמרי' אין אדם משים עצמו רשע ומקור מחלקותם הוא בגמרא המדיר כתובות (ע"ב) ומאכילתו שאינו מעושר. ובגמרא ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע נפרוש אי לא ידע נסמוך עלה כו'. ואבע"א כדרב יודא דאמר רב יודא הוחזקה נדה בשכנותיה ופירש"י וכהאי גונא דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיו שהוחזקה נדה ופירשו המפרשים דהא דלא אוקמו במודה דאי במודה תיפוק ליה שיוצאה בלא כתובה מחמת הודאתה אפי' לא הוחזקה נדה שהרי מודה שהכשילתו ואין אדם משים עצמו רשע לא שייך לענין ממון ובודאי נאמנת לענין שתפסיד כתובתה דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. אמנם הראב"ד ז"ל פירש הא דלא אוקמי במודה באמת משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע. עי' בב"י (בסי' קט"ו) חלק אה"ע (סק"א) שהביא דעת הראב"ד ז"ל וכל הפוסקים חולקין עליו. והנה באמת קשה לכאורה דברי הראב"ד דאיך יפרנס גמ' ערוכה בנדרים (צ"א) דהאומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה ואי באונס מי קא מתסרא אגברא כו'. וכל המחברים פסקו דאשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון אין לה כתובה אם רצה להוציאה ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא ובהחפזי לא מצאתי מי שהעיר בזה להביא ראי' מגמרא הנ"ל. והנה מאחר דאתינן לגמרא הנ"ל דהאומרת טמאה אני לך והוכחנו דבממון לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע כנ"ל נוכל נמי להוכיח דבממון מהני אמתלה כמו באיסור ומבואר מחלוקת הפוסקים בזה בקצוה"ח (סי' פ' סק"א) ע"ש שהביא דעת המוהר"ש ח"א (סי' כ' וכ"א) ודעתו דמהני כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמורה כש"כ בממון הקל ושכן פסק המוהרשד"מ. ומהר"א חסון נחלק עליו והכי מבואר (בסי' קט"ו) באה"ע (סעיף ו') בהגהות הרמ"א באשה שאמרה שזינתה ברצון דאם חזרה ונתנה אמתלה לדבריה נאמנת ושם לא מיירי לענין איסור אלא לענין הכתובה עצמה דאם נתנה אמתלה לא הפסידה כתובתה ומבואר דמהני אמתלה בממון. אמנם באמת הח"מ והב"ש (סי' הנ"ל) ביארו דהתם דוקא קודם שיצאה מב"ד אבל לאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלה לגבי ממון דקיימ"ל בממון אינו חוזר וטוען ע"ש בב"ש שהביא ראי' מדברי הראב"ד. ועי' בנוב"י מהדו"ק חאה"ע (סי' י"א) שדחה ראיות הב"ש מהראב"ד ובכל זאת הסכים לדינא דהב"ש ע"ש שהכריע מדברי הרא"ה בחדושיו לכתובות דהיכא דדיבורא הוא בדבר הנוגע לממון ולאיסור ביחד כיון דלא מהני אמתלה לענין ממון כיון שכבר יצאה מב"ד לא מהני נמי לעני איסור ע"ש

אמנם בגוף ראיתנו הנ"ל שהבאתי לעיל מגמרא נדרים (צ"א) באומרת טמאה אני לך דאין לה כתובה בנבעלת ברצון כנ"ל. והוכחנו דלא שייך בממון אין אדם משים עצמו רשע מאחר דעיקר הטענה להפסידה כתובתה. קשה מדברי התוס' בב"מ (ג') ד"ה מה אם ירצה לומר מזיד הייתי דהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע ותירצו דאינו נאמן לפסול עצמו. אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאין רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות. וא"כ דכותי' גבי אומרת טמאה אני לך לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דאיכא לומר דלטובה קא מכונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ובודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעילת איסור לפי דבריה. ולפי זה אתי שפיר דעת הראב"ד הנ"ל שזכרנו דאין ראי' משם דבממון אמרי' אדם משים עצמו רשע דהתם שאני דאינו ענין ולא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע באומרת טמאה אני לך משום דאיכא למימר דלטובה קא מתכוונה לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור ורק בעוברת על דת יהודית דליכא למימר דלטובה קא מכונה דאיסורא דעבד עבד התם ס"ל להראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע. ואחרי בינותי בספרים מצאתי בשעה"מ (פ"ט מהלכות אשות הלכה ס"ו) דהביא דעת הר"ן והראב"ד הנ"ל בעוברת על דת יהודית דהא דלא אוקמו במודה. וכתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם משים