עמודי אור צז

הראשונים להמציא תקנה שהרי יש לחוש שיזדמן לידו בהפרשה השאור של א"י והוי מן הפטור על החיוב עיין בתה"ד שם אלא שהסמ"ק ס"ל דיש בילה גם בעיסה ויכול להפריש מינה ובה, ובזה מתפרשים יפה כל דברי הטור ויתר הראשונים עש"ה ודוק

(ה) וממוצא הדברים למדנו שדברי המ"כ שהביא הב"י נכונים ומוסכמים מדברי כל הפוסקים, בהא דס"ל דעיסה של חיוב שנתערבה ברוב של פטור אינו יכול להפריש עליו מעיסה אחרת של חיוב דהוי מהחיוב על הפטור, ובההיא דשאור שהתירו הר"ש והרא"ש להפריש עליו מעיסה אחרת, הטעם הוא כיון דשאור יהיב טעמא בעיסה טכ"ע דאורייתא [וכ"ה בש"ע סי' שכ"ד סי"ב בהג"ה לענין פשטידא שיש בה טעם עיסה שיכול להפריש עליו מעיסה אחרת משום דטכ"ע דאורייתא ע"ש] אלא שיש מקום עיון לכאורה מההיא דכ' הטור דפת חיוב שנתערב בפת פטור שרשאי להפריש עליו מעיסה אחרת החייבת איך יפריש מן החיוב על הפטור, הא הפת שנתערב ברובא בטיל, והכא ליכא טעמא, ונלענ"ד ברור דמיירי שנתערב פת פטור ברוב פת של חיוב, וכן סיים הטור שנתערבו ה' לחמים פטורים בעשר לחמים חייבים, וכיון דהרוב של חיוב הוי חיוב גמור, ורשאי להפריש עליו ממקום אחר של חיוב, וכ"כ הר"ש במ"ט פ"ג דחלה עש"ה

(ו) וע"פ הדברים האלה, נלענ"ד לבאר דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי, כי דעת הרמב"ם הוא דלכל דבר יש בילה, ולא קי"ל כשמואל כמו שהכריח דעתו זו מהרי"ט (ח"א סי' י"ח) וכ"כ המל"מ שם, והראב"ד (בפ"ו מה' מעשר, ופ"א מה' מ"ש) השיג עליו, ודעתו ז"ל דקי"ל כשמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, והנה באמת לכאורה מההיא דנתן שאור של חיוב לתוך עיסה של פטור שרשאי להפריש עלה מיני' ובי' מוכח דיש בילה אפילו בעיסה [ולדעת הרא"ש וש"פ זהו דלא כשמואל] אלא שדחינוה דשאני התם דטכ"ע דאורייתא ולכך רשאי להפריש מן העיסה על השאור, וכ"ז הוא למאן דס"ל דטכ"ע דאורייתא, אבל דעת הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות ופט"ו מה' מאכלות אסורות דקי"ל כר"י בע"ז [ס"ז. לפי שיטתו והיא שיטת רש"י שם] דטכ"ע דרבנן, וממילא מוכח ממשנה זו דיש בילה [ור"י ס"ל באמת בירושלמי פ"ה דדמאי דלכל יש בילה] וליתא לדשמואל, דהא סתמא דמתניתין לא אתיא כוותי' לשיט' זו [ולשמואל לא תיקשי דאיהו ס"ל טכ"ע דאורייתא] והראב"ד פ"ה מנזירות שם השיג על הרמב"ם וס"ל טכ"ע דאורייתא וא"כ ממשנה זו לא מוכח מידי, ושפיר פסק כשמואל דלכל אין בילה ודוק היטיב

(ז) והמתבאר מתוך דברינו אלה דלדעת הרמב"ם באמת השאור בטל בעיסה מה"ת, ובהכי ניחא שבפ"ז מה' בכורים ה' י"א כתב תקנה לשאור זה שיצרף לו עיסה קטנה שתעלה לה' רבעים עם השאור, ויפריש ממנה על השאור, וזו תקנה טובה היא דהך עיסה שנצרפה עם השאור חיובה ממש כמו השאור, שמדאורייתא השאור נתבטל לגמרי, ושוב לית בי' צירוף לעיסה זו, רק שמדרבנן אינו בטל בעיסה, ומצטרפת העיסה קטנה עמה להיות כמוהו, ויוכל להפריש מהעיסה הקטנה על השאור, אבל הוא ז"ל לא כתב תקנתן של הר"ש והרא"ש להפריש מעיסה אחרת החייבת בפ"ע על השאור, דלדידי' השאור פטור מדאו' והוי מהחיוב על הפטור וכמשנ"ת ודוק

(ח) ואולם ע"פ דברינו יתבאר שדעת רש"י כהסמ"ק דגם בתערובות עיסה בעיסה יש בילה, שהרי רש"י פסק בחולין דטכ"ע דרבנן, והוא ז"ל פוסק (בחולין קל"ה: ובש"מ) כשמואל, דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, וא"כ לדידי' תקשי מההיא דשאור שנפל לתוך העיסה שמוציא ממנה חלה אחת על הכל, וע"כ דס"ל דיש בילה בעיסה כדעת הסמ"ק ודוק

(ט) וראיתי למרן הש"ך בענינים אלו דברים מתמיהים. והנני פורטם שכתב בההיא דנתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה (בסי' שכ"ד סי"א) כתב עלה הש"ך (בס"ק י"ח) וה"ה אם נתערב עיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה דינא הכי. דהא הך טעמא דטבל אוסר בכ"ש ה"נ שייך עכ"ל, והנה לפמ"ש מתבאר דאם נתערב עיסה שאינה שאור שלא הורמה חלתה ברוב עיסה שהורמה חלתה אסור להפריש עלי' מעיסה אחרת החייבת, דהוי מהחיוב על הפטור, ומה שטבל אוסר בכ"ש הוא מדרבנן, והן הן דברי המ"כ שהביא הב"י, וכבר תמכנו יסודו לדעת כל הפוסקים בס"ד

ואך מה שמבואר מדבריו שאף אם נדון בעיסה בעיסה אין בילה, שרי להפריש מיני' ובי', מטעמא דטבל אוסר בכ"ש במינו, ונעשית כולה פסולה לחלה, אלו דבריו ז"ל, ולא זכיתי להבינם שהרי מהאי טעמא לחוד ודאי אי אפשר להפריש מיני' ובי', שהרי בההיא דתנן (חלה פ"ג מ"ט) זיתי מסק שנתערבו עם זיתי ניקוף שיוכל להוציא תרומות ומעשרות מיני' ובי', הקשה הר"ש שם דהא שמואל אמר בפ"ק דר"ה דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, ותירץ דתחלה דורך הענבים ועושן יין ומזיתים שמן, ואח"כ מפריש עכ"ד, הרי מבואר דמהאי טעמא דטבל אוסר בכ"ש, אינו רשאי להפריש מיני' ובי' למ"ד אין בילה, וכן הוא מתבאר ממתניתין (דדמאי פ"ה מ"ה) בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל, וכמו שפירשוה הר"ש והרא"ש כמ"ש לעיל, ולא מהני הא דטבל אוסר בכ"ש בלא טעם בילה ודוק, וכן הוא מבואר בדברי רש"י (מנחות ל"א.) ד"ה נתערב עש"ה ודוק, וכ"ז הוא ברור לענ"ד

גם מיסוד דבריו אלו פירש בס"ק כ' דמהני האי טעמא דטבל אוסר בכ"ש, שכשמפריש עליו ממק"א, אין זה מפריש מחיוב על הפטור, וגם סתירת דברים אלו מבואר מסוגיא דמנחות הנזכרת, דהא טבל אוסר בכ"ש בכל טבל שבעולם, הן הטבול לתרומות ומעשרות הן הטבול לחלה, ומ"מ מבואר שם שאין להפריש עליו ממק"א, ומ"ש הר"ש והרא"ש אין השאור בטל בעיסה כבר פירשנוה יפה לעיל, ואין צורך לכפול הדברים

עוד כתב הש"ך וז"ל ואדרבה בהכי [ר"ל בעיסה שנתערבה בעיסה] שרי טפי להפריש מיני' ובי' דיש בילה בדבר לח כו', אבל בשאור כ' בת"ה דמודה הרא"ש דאין בילה, עכ"ל, כנראה מדבריו שהחילוק הוא לדעת הרא"ש בין תערובות שאור בעיסה לתערובות עיסה בעיסה, וז"א, אלא שהתה"ד שם חולק לדעת הרא"ש בין תערובו' קמח בקמח לתערובות עיסה בעיסה, עש"ה וזה ברור

עוד כתב הא דשרי הרא"ש להפריש מיני' ובי' היינו דווקא בשאור שלא הורמה חלתה והיינו טעמא דכתב התם דטבל אוסר בכ"ש במינו, ולפ"ז בשאור של עכו"ם שנתערבה בעיסה אין להפריש מיני' ובי', דהא אין בילה כנ"ל, השתא ליכא למימר דנעשית כולה טבולה דהרי שאור של עכו"ם אינו טבל שיאסור בכ"ש עכ"ל, ודברים אלו מחוסרי הבנה הם, שמיעוט טבל שנתערב ברוב מתוקן, יאסור בכ"ש, וכשהרוב טבל גרע טפי, ואין בכוחה להחשיב המיעוט טבל ודוק. ואמת הדבר שנראה מדברי הטור שכשנתערב שאור של פטור בעיסה של חיוב חמור טפי לענין לתקנה, אך הוא מהטעם שכתבנו, שהשאור נותן טעם בעיסה ולא העיסה בשאור, וכיון דאין בילה חמיר טפי כמ"ש לעיל וכל זה מבואר

(י) ונשוב למה שהתחלנו, כבר נתבאר בתוך דברינו דעת הרמב"ם שפוסק דלא כשמואל, וס"ל דלכל יש בילה [ועוד יבוא לפנינו הכרח ברור דבדבר דק כקמח בקמח ודאי לדעת הרמב"ם יש בילה אפילו לקולא] ודעת הרא"ש דאף לשמואל בקמח בקמח יש בילה, ומ"ש הגר"א שם, דאע"ג דהסכמת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח ועי' ש"ך סי' ק"ט ס"ק ג' ובאחרונים,) היינו לענין תערובות אבל לא לענין בילה, ובעניי דברי הרא"ש ברורים בזה לפי שיטת התוס' ויתר הראשונים, שהרי התוס' (במנחות כ"ב:) כתבו דהא דס"ל לר' יהודה מב"מ לא בטיל היינו דווקא לח בלח, אבל ביבש ביבש בטיל שפיר וכבר ביארו (ביבמות פ"ב:) ההפרש בזה, לפי שדבר לח מתערב ומתפשט בכולי', משא"כ ביבש ביבש, ומ"מ הכריחו התוס' במנחות שם, דקמח בקמח אף לר"י לא בטיל, ולכאורה תיקשי מנ"ל לר"י גופי' הא, דהא טעמא דמב"מ לא בטיל דיליף מדם הפר ודם השעיר, והדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר ולא מבטל לי', דילמא התם דווקא בדם דהוי כמו יין ושמן דיש בילה לכ"ע, משא"כ בקמח בקמח אם נאמר בו דאין בילה מנלן דמב"מ לא בטיל, דילמא לא אסרה תורה מב"מ אלא בדבר הנבלל ממש, אלא ע"כ דלפי שיטה זו דחשיב לה לקמח לח בלח אף לענין בילה כן הוא, כמו יין ושמן

(יא) וראיתי להתוס' במנחות שם שכתבו להקשות על שיטת ר"ת דבלח בלח ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל, מההיא של שאור של חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה דאין לח מתערב יותר ממנו [ר"ל ומ"מ איכא התם גוונא