עמודי אור צו

הרמב"ם בה' פסה"מ, וא"כ דם קדשים לעולם אין בו טומאת עצמו, ושפיר איצטריך קרא למעוטי' מחיוב טומאת הגוף

(ז) ויש לי דבר מתמי' בזה בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל לא זכיתי להבינו במה שפסק (בפ"א מה' פה"מ ה' ל"ו) דדם כל הקדשים אינו מקבל טומאה ומשטחיית לשונו משמע בין דם כשר בין דם פסול, כיון שתחלתו לא ניתן להשפך כמים שוב אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה, וכן מתבאר דעתו ז"ל (בפ"י מה' טומאת אוכלין ה' ט"ז) שלא מצא דבר המכשיר את הקדשים אלא משקין שחוץ לעזרה, והלא דמים פסולין ונשפכין נמצאו בעזרה, ע"כ דגם דם פסול אינו מכשיר ולא מתטמא, וכן הוא מתבאר לענ"ד מהסוגיא (דפסחים י"ט.) דלא אשכחן שם שום הכשר אלא במה שחוץ לעזרה, והדין נותן כן לא יהא דם זה גרוע מהמים שמדיחין בהם הקרבים שמבואר שאף אחר הדחתן אינם מכשירין, והדבר פשוט לענ"ד, ובזה תמה אקרא בדעת הרמב"ם ז"ל בסוגיא (דזבחי' צ"ג.) בעא מיני' רבב"ח מרב חסדא ניתז (דם חטאת] על בגד טמא מהו, והרמב"ם ז"ל פסקה בהלכותיו דניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, והא לדעת הרמב"ם אין דם זה מקבל טומאה כלל וכשר הוא למה אין הבגד טעון כיבוס [והסוגיא ע"כ אזלא למ"ד (בפסחים ט"ז.) דמשקין בי מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן להם] אבל דעת הרמב"ם בזה שגבה ממני

בדבר שובר אשר העיר מעכת"ה דבריו נחמדים, ובר מזלי' דהקצה"ח הוא בזה, ודבריו אינם צריכים חזוק, ושלום לו ולכל אנשי הקהלה החביבים עלי ישמחו בו והוא בהם באמת ובתמים, לתורה ולתעודה כל הימים. העלוב יחיאל העליר חופ"ק הנ"ל

סימן עא סווואלק נשאלתי אם מותר לערב קמח דגן של אשתקד לאפות ממנו לחם, לפי שאסור לתרום מן החדש על הישן ומן הישן על החרש, וכן הוא לענין חלה, וא"כ יש לחוש שמא יזדמן לו בהפרשת חלה אחד מהמינין בלבד, ונמצא שלא נפטר המין השני

(א) תשובה, ראיתי לבאר ענין זה בארוכה בס"ד, הרא"ש בה' חלה פסק בעושה עסה מקמחו עם קמח של א"י, אם יש בשל ישראל כשיעור חייבת עיסת הישראל בחלה, ויכול להפריש מיני' ובי', דאע"ג דשמואל פסק בר"ה [י"ג:[ לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, מ"מ קמח בקמח מיקרי לח בלח, ויש בילה כמו ביין ושמן, והובא כן להלכה ביו"ד (סי' ש"ל ס"ג] אך הגר"א בש"ע שם השיג על זה, ודעתו ז"ל דרק ביין ושמן יש בילה אבל לא בקמח ע"ש שהאריך, ונסתייע לסברתו זו מדברי המ"כ שהביא בב"י שם, שאם נתערבה עיסת א"י בתוך עיסת ישראל, אין לה תקנה עד שיפריש חלה יותר משיעור עיסת א"י, דאל"כ יש לחוש שיבוא לידו בהפרשה מעיסת א"י משום דקי"ל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, ואני בעניי איני רואה סתירה מדברי המ"כ לדעת הרא"ש, שהרי כבר ביאר התה"ד [בסי' ק"צ] בדעת הרא"ש גופי דדווקא בעירב קמח עם קמח ס"ל יש בילה, משא"כ כשעירב עיסה עם עיסה, גם להרא"ש אין בילה עש"ב, וא"כ דברי המ"כ נכונים גם לשיטת הרא"ש, דהא המ"כ בתערובות עיסה בעיסה קאי, אלא שגם בזה יש לדון הרבה לענ"ד

(ב) וראיתי להמל"מ [פי"ד מה' מעשר ה"ח] שכ' בפשיטו' שגם בתערובות עיסה בעיסה כל שנעשו גוף אחד ודאי יש בילה, והכריח כן ממתניתין דחלה [פ"ג מ"ח] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל, הרי מבואר שיכול להוציא חלה מהעיסה בכללה ומיפטר גם השאור, ולא חיישינן דלמא אתרמי לי' מהעיסה לבדה, והוי מן הפטור על החיוב, עוד הכריח כן מהא דתנן [פ"ה דדמאי מ"ה] הלוקח מן העני וכן כו' מעשר מכל אחד ואחד, ובתמרים וגרוגרת בולל ונוטל, ופי' הרא"ש דכשדורס התמרים והגרוגרות יחד נבללים, וקמפריש מן החיוב על החיוב, ופירשה המל"מ דהיינו כשמואל, דכל שנעשה הכל גוף אחד הוי כמו יין ושמן דיש להם בילה, וזה תמוה שהרי הרא"ש בפירושו בדמאי שם כתב דזהו למ"ד יש בילה, אי נמי בדמאי הקילו, הרי דלא ס"ל לדון בי' בילה בדאורייתא, וכמ"ש התה"ד דבעיסה בעיסה לדעת הרא"ש אין בילה, הן אמת שהראי' מההיא דשאור שהביא המל"מ לכאורה ראי' עצומה היא (ומה שפי' בזה הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק י"ח אינו נכון כלל כמשי"ת בס"ד]

(ג) והנה המ"כ שהבאתי לעיל ביאר שאם נתערב עיסה של ישראל ברוב עיסת א"י אין תקנה לעיסה זו בנקל, שהרי להפריש מיני' ובי' אינו יכול, משום דאין בילה, ולהפריש מעיסה אחרת החייבת עלי' א"א, דהוי מן החיוב על הפטור, שכיון שנתערבה ברוב בטלה מה"ת, א"א להפריש עלי' מחיוב גמור, והביא ראי' מסוגיא דמנחות (ל"א.] בטבל שנתערב ברוב חולין מתוקנין א"א להפריש עלי' ממקום אחר מה"ט, והד"מ בסי' שכ"ד סתר דבריו שמותר להפריש עלי' מעיסה אחרת כמ"ש הטור שם בההיא דשאור, [וכן בנתערב לו פת פטור עם פת חיוב] שאם יש לו עיסה אחרת החייבת בפ"ע יכול להפריש עלי' ועל השאור [או הפת] והגאון בעל חו"ד בה' חלה שלו [בסידור תפלה] יישב דלא תקשה לזה מההיא דמנחות והמציא בזה דינין חלוקים שיוכל להפריש בזה מן החיוב על הפטור עש"ב

ואני בעניי תמה עליהם ז"ל שהרי הר"ש בפירושו שם בחלה (פ"ג מ"ח) בכתבו תקנה זו להפריש עלי' מעיסה החייבת, הקש' לעצמו דהא הוי מן החיוב על הפטו' דאורייתא, ותירץ, שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא, הרי מבואר מדבריו אלו דלא ס"ל כל אותן החלוקים של הגאון בעל חו"ד, וכן בהרא"ש בה"קט כתב ג"כ כל דברי הר"ש הללו, וא"כ לדידהו נשאר גם עתה על השאור חיוב דאורייתא כמבוא' מדבריה' ז"ל

(ד) וביאור תירוצם נראה לענ"ד בשנקדים דברי הפ"ח ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ז') שהביא דברי הב"י בשם האגור דשאור ועיסה שני מינין הם, ותמה ע"ז הפר"ח שהרי משנה שלימה שנינו בערלה [פ"ג מ"ה] דשאור של חיטים לתוך עיסה של חיטים הוי מין במינו, והביא עוד מ"שכ הר"ן בשם הרמב"ן (בפ"ב דע"ג) דאע"ג דשאור ועיסה לא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא, מ"מ הואיל וראוי העיסה להמתין והוי שאור, משו"ה הוי מין במינו מהשתא, ובעניי דברי הב"י נכונים מאוד, לפי ששני דינים יש לנו בתערובות מין במינו, היכא דלא אשתני בטעמא, מה"ת ברובא בטיל, מ"מ מדרבנן החמירו בזה להצריך בתרומה ק"א בחולין לבטלה, ומין בשאינו מינו דיהיב טעמא צריך ששים מה"ת למ"ד טעם כעיקר דאורייתא] ויש בזה קולא דאי איכא ס' אף מדרבנן שרי, זהו בירורן של דברים בקצרה, והנה דבר ברור הוא דשאור בעיסה יהיב טעמא, וצריך ס' מה"ת, ולענין זה ודאי כמבשא"מ הוא, ונ"מ דלענין ספיקא אזלינן בהכי לחומרא כגון ב' חתיכות של שאור שהיו מונחות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי עיסות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו החתיכות לשתי העיסות, ואין בכל אחת לבטל השאור בס', ודאי שתיהן אסורות כיון דיהיב השאור טעמא (עיין ביו"ד סי' קי"א) וטכ"ע דאורייתא, אלא שחומרא יתירה יש בתערובו' שאור בעיסה, כיון שסופו להפוך גם העיסה לשאור לפיכך חשבינן לי' מין במינו מהשתא, להצריך בחולין ק"א נגד התרומ' לבטלה, וזו היא כוונת הר"ן והרמב"ן, אבל לא בשביל זה נגרע כחה לענין טכ"ע דאדרב' לענין טכ"ע עדיפא טפי דיהיב השאו' טעמ' כ"כ, עד שבכחו להפוך העיס' לשאור ודוק היטיב, וזהו שכתבו הר"ש והרא"ש שאין השאור בטל בעיסה שהיא עיקר דאורייתא, ר"ל שהשאור הוא הנותן טעם חשוב כעיקר העיסה כדקיי"ל טכ"ע דאורייתא, והנה הרא"ש בה' חלה הביא דברי הרמב"ן שהאריך בפירושה של משנה דתנן שם העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כו', דמפרש בירושלמי הטעם משום גרירה שהאורז נגרר אחר החיטין, וסיים הרא"ש ולא ידענא מאי קשה לי' דטכ"ע בשא"מ דאורייתא, וכיון שנתנו החיטים טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חטה כו' עיי"ש, ולפ"ז הדבר עולה כהוגן, דודאי עיסה בעיסה יש לומר לדעת הרא"ש אין בילה, וההיא דנותן שאור של חיוב לתוך עיסה של פטור שמפריש מינה ובה, היינו משום דכיון שהשאור נותן טעם בעיסה [ומה"ט שרינן להפריש על השאור אף מעיסה אחרת של חיוב גמור כמשנ"ת] נהפך כל העיסה כשאור, ושרי להפריש ממנה על השאור, וכ"ז שייך בשאור של חיוב שניתן לתוך עיסה פטורה, שהשאור נותן טעם בעיסה [ונעשית כולה חיוב], משא"כ בנותן שאור של א"י לתוך עיסה של חיוב, דודאי העיסה לא יהבה טעמא בשאור, בזו טרחו