עמודי אור צה

שמתה, משא"כ בקדשים שהעור נפדה בכ"ד, אע"כ שאין העור נפדה כלל מדאו' בפסה"מ וכמשנ"ת ודוק

ומה שצידד מעכת"ה דמכירה קודם התהוות האיסור שרי, לא ידעתי איך יפרנס מעכת"ה ההיא ארבא דטבעה בחישתא (פסחים מ'.) שאף קודם פסח אסרוה למכור [אם לא קבא קבא] לעכומ"ז, דילמא אתא לזבוני לישראל בפסח ועי' במ"א (סי' תס"ז ס"ק ד') שכתב דאפילו בפסח שרי למכור לעכומ"ז קודם ששהה שיעור חימוץ, ומיירי ע"כ בליכא חשש דילמא הדר מזבן לישראל, ולא ביאר כל הצורך]

ולפי סברת מעכת"ה שדברי הרמ"א הם במקום שיש לחוש דילמא מזדבן לישראל, אין מקום לסברא זו כלל, דאטו עתה מי ליתנהו איסורי בבכור מחיים, הלא הגוזז והעובד בו לוקה, והי' לנו לחוש דילמא מזבן לי' לישראל מחיים, והרמ"א ע"כ לישנא קלילא נקיט ומיירי באופן שיאכלנו ויכלנו העכומ"ז לפניו, כבכל האיסורין הנמכרים להם, ודקדוק לשונו של הרמ"א שכתב ימכרנו לעכומ"ז קודם שחיטה, נלפענ"ד שכוונתו שקודם שחיטה ימכרנו לעכומ"ז, ואח"כ ישחטנו, ולא תיבדק הריאה, רק העכומ"ז יקחנו לעצמו כמות שהוא עם עורו, ובכה"ג לענ"ד לית בה איסורא כלל, אף לדעת האוסרים בנאבדה הריאה, ומכ"ש בלא בדק בפשיעה, דכ"ז הוא בבהמה דידן ולענין היתר הבשר, אבל בבהמת עכומ"ז לא בשביל זה יאסר העור, שהרי לא הוטלה עליו הבדיקה, ולענ"ד זה ברור דבכה"ג לא מתסר העור, וכבר כתבתי שהדברים מוכרחים לומר דמיירי רמ"א בגוונא דאין לחוש לתקלה

(ד) ונשאר עלינו ביאור פתח דברי מעכת"ה דהא גם בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו עכ"פ מדרבנן, ואיך נפקיע מצוה זו, ולענ"ד אם הי' המצוה לאכלו האיך מאכילין אותו לעכומ"ז, וע"כ עיקר הדבר הוא שלא להשהותו יותר משנה, ומה"ט שרי למוכרו מחיים לעכומ"ז, וכן הוא מבואר בט"ז הטעם שבע"מ נאכל תוך שנתו דלא ליתי בי' לידי תקלה בגיזה ועבודה

הן אמת דבר זה לכאורה צריך יישוב דהא ביומא (ס"ו.) מסיק הש"ס בפשיטות דלא חיישינן לתקלה דגיזה ועבודה ע"ש. וראיתי להנוב"י (מ"ת יו"ד סימן קפ"ט) שנתקשה כן בדברי רש"י בבכורות (ס"ט:) שפירש שם ג"כ דמעשר בהמה בזה"ז ימותו משום תקלה דגיזה ועבודה, [ומה שתמה שם עוד בדעת הרמב"ם שפסק דעבר ועישר בזה"ז יאכל במומו דלא כברייתא, דשם, לענ"ד לא קשה מידי דהא תקלה עצמה תנאי היא ביומא שם ואע"ג דבשאר דוכתי חיישינן לתקלה, אין לדמות שארי תקלות לקרבנות ע"ש ובתוס' ואכמ"ל] והנלענ"ד שרש"י כתב כן בדקדוק דהא ביומא שם מבואר למסקנא דתקלה הוא משום הקרבה, ופריך הש"ס א"ה כולהו רועות נמי, ומשני הני דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו, ומבואר שם בסוגיא דהיינו נמי טעמא דאם הקדיש בזה"ז בהמה תיעקר ע"ש, וע"כ מחשיב להו הש"ס בני הקרבה, ונחזי אנן לר' יוחנן דס"ל (זבחים נ"ט.) דכל ההקדישות שהוקדשו בשעה שאין מזבח פסולים דס"ל בע"ח נידחין, וממילא לדידי' ליכא למימר בהני דהקדיש בזה"ז דבני הקרבה נינהו, וסוגיא דיומא ע"כ לא אזלא אליבי' [ולדידי' ע"כ נצטרך לחלק בין הא דמקדיש בזה"ז לשאר רועות, משום דפשע להקדיש קנסוהו, וכמ"ש התוס' לחלק בזה לענין בכור בזה"ז (ע"ז י"ג: ד"ה נועל דלת) ע"ש היטיב ודוק] וע"כ לדידי' טעמא דתקלה הוא משום גיזה ועבודה, וגם חשש שחיטת חוץ, ולכך בסוגיא שם דתרגמה רשב"א קמי דר' יוחנן, לדידי' שפיר פירש"י תקלה דגיזה ועבודה, ומעתה גם דברי הט"ז אינם מוקשים אי אזיל בשיטת ר' יוחנן, דכבר נודע חבל נביאים החולקים על פסק הרמב"ם שפסק כרב דבע"ח אינם נדחין] וסוברים כר' יוחנן

וביותר דחשש גיזה ועבודה ע"כ לכ"ע איכא בבכור, [והש"ס ביומא דייק רק דלא משום חשש גיזה ועבודה ימותו] כמבואר בריש בכורות (ג:) עש"ה

באופן שדברי הט"ז ברורים לענ"ד דהא דבע"מ נאכל תוך שנתו, הוא רק גדר שלא להשהותו יותר, מש"ה שפיר התיר הגהמ"ר למוכרו לעכומ"ז קודם שחיטה, ועל הדרך שנתבאר בס"ד

(ה) עוד תמה מעכת"ה בדברי התוס' נדה (נ"ז: ד"ה אימור) שהקשו למה לי' למימר אימור הרגשת שמש, אמאי לא אמר אימור הרגשת מ"ר, כדאמר בריש מכילתין והל"ל כסבורה הרגשת מ"ר הוא, וע"ז תמה מעכת"ה הא התם הלל חששא בעלמא קאמר וגם לטהרות ולא לבעלה ואיך נצא להקל בסברא זו

ולכאורה יש להבין דברי התוס' שהקשו כן גבי הרגשת שמש, ואמאי לא קשיא להו הכי גבי הרגשת עד לעיל, למה לו למנקט הרגשת עד ולא מ"ר, והנלענ"ד דבאמת לכאורה לא מסתבר כלל לתלות בהרגשת מ"ר, דא"כ הוי לה לאשכוחי מ"ר כמו שמצאה הדם, וכיון שהדם לפנינו ודאי יותר מסתבר לתלות ההרגשה בו, ולא במ"ר שלא נמצא לפנינו כלל, אמנם דבריהם ז"ל יש להם פנים ע"פ שיטת ר"ח בתוס' (נדה י"ד. ד"ה וליחוש) דהא דפריך הש"ס התם על הך מתניתין דנמצא על שלו וניחוש דילמא דם מאכולת הוא, היינו כיון דלא נמצא על עד שלה יש לנו הוכחה שאין זה מגופה, דאי הוה מגופה דרך רחוק הוא שלא ימצא על שלה ג"כ, ומעתה גם בסוגיין דלא נחית להכי לתלות מעלמא, מ"מ נצטרך לדון במה שלא נמצא על שלה שנשמט הדם מכנגד עד שלה בשעת בדיקה לכך לא מצאה, וכיון שכך אנו צריכין לדון בה שוב נוכל לומר ג"כ שבאמת הי' שם מ"ר, ונשמטו מעד שלה, אבל לעיל בבדיקת עד לית לן למימר הכי, ולכך לא הקשו שם, דהא אין להם שם שום הוכחה לתלות שיצא ממנו חוץ מהנמצא על העד ודו"ק

אמנם עדיין עיקרה של שמועה זו צריכה תלמוד, דהא הך מתניתין דנמצא על שלו מוקמינן לי' בשבועות (י"ח.) בסמוך לוסתה עש"ה, ומבואר הוא בסוגיא דנדה (ס"ג:) דכל עונת הוסת כשעת וסתה ממש דיינינן לה לעני ראיית הדם, ולפ"ז בסוגיין דפריך מינה לשמואל, והא שמואל ס"ל (בנדה ט"ז.) וסתות דאורייתא, וא"כ י"ל דלהכי שפיר תלינן לי' בוסת ראייתה אע"ג דלא ארגשה, ומאי פריך לשמואל, אך בירורן של דברים דאף למ"ד וסתות דאורייתא אין זה רק לענין מציאת הדם, שיש לנו לדון שודאי יצא מגופה, אך מנין לנו חזקת אורח בזמנו בא לענין הרגשה, דילמא באמת בא בלא הרגשה, ושפיר פריך הש"ס אי דלא ארגשה אמאי טמאה, ואולם להאי מ"ד דס"ל חזקת אורח בזמנו בא בלא מצאה כלל, תיקשי לן כדפריך הש"ס להלל הא אשה מרגשת בעצמה, וכיון דלא הרגישה ודאי אורח לא בא, וע"כ נצטרך לומר כמו שהשיב הלל לשמאי לענין מעל"ע כסבורה הרגשת מ"ר הוא, שזה סברא יותר מלתלות דארגשה ולאו אדעתא, כן נידון ג"כ לענין חזקת אורח בזמנו בא, דאע"ג דלא ארגשה היינו משום דסברה הרגשת מ"ר היא, ומ"מ מטמאינן לה דחזקת אורח בזמנו בא עדיף לן, ותלינן דחזיא דם, וממילא אמרינן דהרגשת דם הוה ולא הרגשת מ"ר, וכיון דאתינן להכי ע"כ שפיר הקשו התוס' נימא דהיינו נמי הרבותא דלא נימא הרגשת מ"ר הוה, כיון דס"ס מהאי טעמא אתינן עלה, ודוק ובזה נתיישבה גם קושיית מעכת"ה דהכא ע"כ צריכין אנו לדון בזה מכח הרגשת מ"ר וכמשנ"ת בס"ד

(י) ואשר תמה מעכת"ה על התוס' בנדה (מ"ב:) יצתה זו, אמאי לא נימא דאיצטריך קרא להיכא דאכיל בכדי אכילת פרס דהשתא ליכא לטמויי משום היסט נבילה, מטיבותי' דמעכת"ה אמינא דהא בזבחים (ע'.) דרשינן מקרא ריבוי לשיעור אכילת פרס בנבילת עוף טהור, והשתא תיקשי ל"ל קרא להכי הא מכאן מוכח הדבר דאי ס"ד דלא מטמא אלא כזית ביחד, א"כ היכי ממעטינן נבלת בהמה הא ע"כ מטמאה במשא, ואולם לענ"ד אין צורך לזה, דודאי סתם אכילה דקרא לא מיתוקמא בהכי דווקא, וראי' ברורה לזה מהא דתנן בזבחים (ק"ו.) אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, והלא דעת כמה פוסקים דפחות מכביצה לא מקבל טומאה מדאורייתא, ואם נאמר דכזית קדש, כיון דחשיב מקבל טומאה כמו שהוא דעת קצת פוסקים, מ"מ דילמא מיירי באכיל בכדי אכ"פ, אע"כ דדוחק לאוקמי קרא בהכי, ובלא"ה יש מקום לאוקמי בחצי זית נבלת עוף וחצי זית נבלת בהמה שצירף יחד ודוק היטיב, כי כ"ז לא ניחא להו להתוס' ותירוצם פשוט

שוב ראיתי שעל הקושיא בזבחים נתעורר הגאון בעל יערות דבש ח"ב, ותירץ שם דהקושיא היא מהא דמצרכינן קרא למעוטי דם קדשים שלא יתחייב עליו על טומאת הגוף, ולמה לן קרא הא הדם נטמא, ומשקין מקבלין טומאה לכ"ע בכל שהוא, ומהכא דייקי רבנן דאפי' על קדש טמא חייב האוכלו בטומאת הגוף, ולענ"ד דבריו צ"ע, דהא דם קדשים אינו מקבל טומאה, כדיליף בפסחים פ"א, ופסקה