עמודי אור צד

באמצע לאו בכור הוא, דכולי' בכור בעינן בקדושה (בכורות ג'.) ולא קצתו] ואלים בכה"ג קנין קדושה הבאה מאילי', וכדמות ראי' לזה מסוגיא דתמורה (כ"ה.) דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוה, לקט הוה שכן קדושתו בידי שמים א"ד כוי, ואמר אביי מאי תבעי לי' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וכמו דאלים התם כח הקדושה ממה שאמר רחמנא, וכה"ג לעיל שם לענין הקדיש בכור לעולה ע"ש (וע' תוס' תמורה כ"ו: ד"ה אמר, ודוק היטיב) דהש"ס נקיט עדיפות מה שהוא מאיליו, ממה שהוא ע"י דבורו, וכל שהוא עדיף בשום סברא איהו חייל ולא הגרוע, והכי נמי יש לומר כן דקדושת בכורה אלימא מקנינו של הא"י, וכיוון דתרווייהו בהדי הדדי קאתו, הקדושה חלה

ומ"מ אם נתייאש אין להחשיבו לודאי בכור, דלדעת כמה פוסקים יאוש קונה לחומרא, ונ"מ טובי בזה אין צורך לבארם

ומ"ש כתר"ה שמא ולד אחר הוא, לענ"ד פשוט שכיון שכרוך אחר אמו חזקה מעליתא היא כמבואר. ידידו רו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל

סימן סט הלוסק לאחי הצעיר הרב החריף מוהר"ר יהושע נ"י

להשיב על שאלתו, אם בכור בזה"ז ניתר ע"י בעלמס שעל העין, אם הוא מהמומין המובהקים, וכתב כ"א שהדברים ארוכי' ולא הודיעני חלקי הסותר כלל, ואני בעניי לא ידעתי מה מקום יש להסתפק, הנה בפשוטו נראה דבעלמס הוא דק האמור בתורה כמו שפרש"י במקומו, ומבואר הוא בסוגיא דבכורות (ל"ח) שיש בו חילוק במראיתו ובענינו, והנה התוס' שם חתרו לחקור אם יש תיקון למום גמור, ולא העלו בזה דבר ברור [וקצת קשה לפענ"ד במה שצידדו שם בקושייתם לומר דנפגם הזובן דהוא מום, דאם חזר ונטלו כולו מיתקן בכך, דא"כ יקשה בהא דאמרי' ר"פ מעשר בהמה דבטלו האידנא מעשר בהמה משום תקלה, ופרכינן נישדי בי' מומא בכולהי עדרא ומשכי טהרה יבכה בהמ"ק, ולא נשכח בהמ' להקרבה, ולכאורה הא אפשר למשדי בהו חוטא בפגימת הזובן וכשיבנה בהמ"ק יטלנו כולו ודוק, ויש ליישב] והרי עינינו רואות דבעלמס יש להם תקנה, וכן הוא בגמרא בכ"מ סומא ונתפתח, ואולי בגוונא דקאמר הש"ס דהוה מום קבוע באמת לית להו תקנתא, באופן שבקיאות גדול הוא בענין הלז, וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"ה דבכורות (סי' י"א) והפו' שם, שדוקין שבעין לא הוי מום מובהק, ונסמית עינו שכתב הרמב"ם שהוא מום מובהק, הוא מחוסר אבר, והרי העוף אין מום פוסל אותו, ונסמית בכה"ג פסול משום מחוסר אבר, וכ"ז מתבאר יפה למעיין ישר מדברי רש"י זבחים (ל"ה: ד"ה דוקין) ע"ש ודוק, ועיין קדושין (כ"ד:) ותוס' שם (ד"ה סמוייה) ודוק, באופן שלפענ"ד הדבר פשוט שאין זה מום מובהק כלל, ויש להסתפק בו מאוד, חלילה להתירו בזה"ז אחיו דו"ש וש"ת באהבה העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן ע וואלקאוויסק החיים והשלום לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול המובהק בתוי"ה החריף ובקי המפו' אוצר היראה והחכמה, פאר עדתו, כקש"ת מוהר"ר מנחם מענדיל נ"י מו"צ דק"ק הלוסק ולכל אשר לו שלום

דברות ק' המלאים חכמה וחן מפיקים, מעוררי' הלבבות לתורה ולתעודה, חמדת נפשותינו הצמודות מאז, המרחק לא יפריד ביניהם, והזמן לא ישים נויהם, כי כבוד ה' צבאות עליהם, האירו אל עבר פני ספיקותיו, לא מהיותו צריך לי ישא מדברותיו, אך חוק האהבה פרצה על גדותיו, זוהר בינתו הזריח מבין שורותיו, מפתח פלגים יבלי מים, ישיתו לפנינו רחב ידים

(א) פתח דבריו על דעת הפוסקים (ביו"ד סי' ש"ז ס"ב בהג"ה) דבכור בע"מ טוב למוכרו לעכומ"ז מחיים, ונתקשה מעכת"ה הא גם בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו, אף אם נאמר כי הוא דרבנן [כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה] מ"מ איך נפקיע המצוה בידים למכרו לעכומ"ז, ועוד הקשה דהא יהי' נבילה ביד העכומ"ז והעור אסור בהנאה, ואמאי לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל, ורצה ליישב דמקח שנעשה קודם התהוות האיסור אינו בגדר זה, וצידד עוד לומר דאולי סובר הגה"מ דאין העור נאסר [כדעת הרמב"ם וסיעתו] אלו תורף דבריו הנחמדים, ואבא לישא וליתן בהם בעה"י ובמאי דסיים אפתח, כיון שמעכת"ה סובר שימכרנו לעכומ"ז, והעכומ"ז ינבלנו, אין שום דעה להתיר העור, דע"כ לא פליגי בזה בזבחים (ק"ד.) ר"ע ורבנן אלא בנמצא טריפה לאחר שחיטה, אבל במת לד"ה העור אסור, וכ"ז מבואר שם בסוגיא ובפרש"י

ומ"מ בגוף הדין אם העור אסור בהנאה [אם מת] מדאורייתא, מסופק אני, דבשבועות (י"א:) אמרי' דפרה נפדית ליהנות מעורה, וכתבו שם התוס' דאע"ג דבבכור אסו' העור, מ"מ בפרה דקדשי בד"ה היא לא אסרינן העור, ומה ראו חכמים לחלק ביניהם אם לא דבקדשי מזבח נמי העור אסור רק מדרבנן ולכך הקלו בקדשי בדה"ב ואולם בסוגיא קשה לענ"ד במאי דפסיקא להו להתוס' דבקדשי בדה"ב העור מותר, והרי משכה שלימה שנינו מע"ש (פ"ג מ' י"א) צבי שלקחו בכסף מע"ש ומת יקבר על ידי עורו, ובירושלמי שם צבי עשו אותו כקדשי בדה"ב [ולהכי ר' שמעון שם מתיר לפדותו] ולשיטת התוס' אמאי נאסר העור] ואין לחלק ולומר דהכא גבי פרה מהני לב ב"ד להתיר העור, זה אינו, דלב ב"ד מהני לגוף הפדיון אבל לא לאסור פדיית הקדשים להאכילן לכלבים, כמו שאינו מועיל להתיר לפדות הבשר, אך מדברי התוס' בזבחים (ע"א: ד"ה ובטריפ') מבואר להדיא דגם עור פסה"מ אסור מדאורייתא, ולהכי דרשינן בבור והמת יהי' לו יצאו פסה"מ שאין המת שלו, ואין לו בהם כלום אף לעורן [אך לשונם שם צ"ע לענ"ד שכתבו דאתיא כרבנן, והא במת אף ר"ע מודה כמשנ"ת]

(ב) עוד נלענ"ד לבאר יסוד נאמן, דעור פסה"מ לאו בר פדיון הוא מדאוריית', מההיא דאמרי' (בזבחים ק"א.) דילפינן איסור אונן בקדשים בק"ו ממעשר, והקשו שם התוס' וז"ל תימא מה למעשר שכן טעון כסף צורה דכה"ג פריך במכות (ט"ז:) עכ"ל, והנה קושייתם זו הקשו גם ביבמות (ע': ד"ה דפסח) ואף שתירצו שם דבאמת ילפינן כולהו בגז"ש מפסח, מלבד שאין זה מעלה ארוכה ביישוב הסוגיא דקאמר דילפינן מק"ו, עוד יקשה לנו דהא בשבת (כ"ה.) יליף הש"ס מהאי ק"ו שאין נהנין משריפת שמן קדש שנטמא, ונפרוך עלי' מה למעשר שכן טעון כסף צורה, ועי' תוס' שם, והנלענ"ד דלכאורה יקשה לנו בהאי פרכא דפריך רבא במכות אדרבה מע"ש חמור מקדשים שכן טעון כ"צ, מה פירכא היא זו, דהא אדרבה קדשים חמור, שאין נפדין כלל בהיותן תמימים ואי מפסה"מ פריך שנפדין בכל דבר, משא"כ במע"ש שטעון כ"צ, אכתי לא דמי, דבשלמא בהמת הקדש שנפל בה מום שוב אינה ראוי' למילתה לגבוה, ולכך נפדית בכל דבר, משא"כ במע"ש שנפדה מחמת ריחוק המקום, שעדיין ראוי הוא למע"ש למה שהוא קדושתו, ולכך הקפידה עליו תורה בכ"צ, ואי ממע"ש שנטמא קא פריך שנפדה הוא, הא אדרבה קדש טמא לאו בר פדיון הוא כלל, וא"כ סוף סוף אמאי מחשיב לי' הש"ס במכות חומרא לגבי קדשים ודוק היטיב

אמנם בירורן של דברים לענ"ד דסוגיא דמכות שם אליבא דר"ש אזלא כמבואר שם, ולר"ש שפיר פריך הש"ס, דאנן קי"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אבל ר"ש ס"ל (במע"ש פ"ג מי"א) פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולדידי' בהמת הקדש שנטרפה נפדית כדין פסה"מ, וכן הדין במע"ש כמו ששנינו שם צבי שלקחו בכסף מע"ש ומת ר"ש אומר יפדה, והשתא לדידי' שפיר משכח הש"ס חומר במע"ש מקדשי', שהרי בהמת מע"ש שמתה נפדה בכ"צ דוקא, והקדישות שנטרפו נפדין בכל דבר, ואליבי' אזלא פרכת הש"ס שם, אבל לדידן לא קיימא הך פירכא כלל, ושפיר דרשינן ק"ו מע"ש מהקדש בכל דוכתא

ודוק

(ג) ומעתה אם נאמר דהעור בר פדיון הוא מדאו' אף בקדשים שמתו, אכתי איכא למפרך אף לדידן, מה למע"ש שכן טעון כ"צ פדיון העור מבהמת מע"ש