עמודי אור צג

ר' יוסי ור"מ אי חייב במתנות, אלא ע"כ דלא שנא, ובכל ענין צריך עדות, אולם יתכן באמת דהש"ס לא ניחא לי' למינקט גוונא דלא שכיח כי האי, ואדרבה בזה הי' מיושב יפה מה שתמהו התוס' שם (בד"ה אלא לאו) דרב חסדא דס"ל דספק בכור בעי שנים מן השוק להעיד עליו ב' ישראל תקשי לר"מ מי מעיד עליו וכפרכת הש"ס ע"ש שנדחקו, ולפמ"ש רב חסדא מוקים לה למתניתין בכה"ג שהומם ע"י סירוס ודוק, והדבר צריך אצלי תלמוד

(ג) ובענין הטלת מום בבע"מ שזכרנו מסוגיא דבכורות (ל"ג.) ראיתי לבאר הירושלמי פסחי' (ספ"א) בכור שאחזו דם כו' תני בשם ר"ש יקיז אע"פ שמתכוין לעשות בו מום, ואתיא כו' אמר ר' בון בר חייה קומי ר"ז, תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש, עיין בק"ע שפירושו בלתי מובן לענ"ד, דמאי שייכא הא דס"ל לר"ש בכ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לזה, וכי בשביל זה הותר לאו דהטלת מום בקדשים, ולענ"ד כיון הירושלמי בזה לדבר אחר, דר"ש ס"ל בכל דוכתא דבר שאין מתכוין מותר, אבל בפסיק רישי' אסור וכ"ז בפ"ר דניחא לי', אבל בפ"ר דלא ניחא שרי [כמבואר בשבת (ק"ג.) ועיין בתוס' שם וברא"ש מה שהביאו בשם הערוך ודוק] ולפ"ז מטיל מום ע"י הקזת דם עיקר כוונתו לרפואתו ממה שאחזו דם, אלא שע"י זה מוכרח להטיל בו מום [כגון שאחזו דם במקום שבהכרח ע"י הקזה יומם] והוה פ"ר, והנה פשיטא דמקרי פ"ר דניחא לי' שהרי כאשר יומם יצא לחולין ע"י פדיון, אבל בקדשים שהוא חייב באחריותן הוה פ"ר דלא ניחא לי' שהרי יצטרך להביא קרבן אחר, וזה שרי לר"ש כמו שביארנו בס"ד וזה כוונת הירושלמי ודוק, ובאמת כשיטת הירושלמי לפי פירוש זה מבואר גם בש"ס דילן (בכורות ל"ד.) דתלי טעמא דר"ש משום דס"ל דבר שאין מתכוין מותר ע"ש בפירושו בתוס' ד"ה אילימא באורך, אלא שהירושלמי חידש דמיירי בקדשים שחייב באחריותן דהשתא הוה פ"ר דלא ניחא לי', ובאמת בזה מיושב יפה תמיהת התוס' על רש"י שם ע"ש ודוק כי קצרתי

סימן סז עוד זאת אעורר לפני כת"ר בענין השאלה שראיתי אצלו בקיץ העבר, במי שבא לו מכתב שנולד לו בן בכור, אם חייב לפדותו אחר שימלאו לו ל' יום, דדלמא חיישינן לנפל, ודנתי אז לפני הוד כת"ר בה"ר, דהא דחיישינן בכל דוכתא לנפל היינו להבא, שמא ימות או באכלו ארי וכדומה שאינו חי] אבל אחר ל' שמא מת לא חיישינן, כדמפליג הש"ס בגיטין דף (כ"ח.) דאמרינן התם שמא מת לא חיישינן, שהרי מוקמינן לי' אחזקי', שמא ימות חיישינן, והכי נמי חשו חכמים לענין שומרת יבם וכדומה דלא תנשא היבמה תוך שלשים ללידת הולד שמא אינו בן קיימא, וימות, דאין סותר חזקה, אבל כשעברו השלשים יום, אם אכלו ארי או מת, דסוף סוף איננו בעולם, אנו מספקין בו שמא נפל הי', אבל כשאינו לפנינו ואין אנו יודעים אם הוא חי או כבר מת, בזו לא שמענו לחוש לנפל כלל, משום דאית לן לאוקמי' בחזקתו שחי עדיין [וגם בחזקת שאינו מטמא] וכעת מצאתי להדיא כן בנ"י ביבמות ר"פ האשה בתרא, ויותר מזה דאפילו במעוברת חשיב גבי ולד חזקת חיים, ואמרינן שמא מת לא חיישינן, שגם חיות שהי' לו במעי אמו מחשב חיות, לאוקמי' שגם עתה הוא בחיים (וזה צריך דקדוק דבערכין (ז'.) אמרינן דקודם לידה לא מקרי חזקה דחיותא, אלא דיש לחלק דהתם אנו דנין לענין חזקת חיות לחלל עליו שבת ועיין במ"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו) והארכנו בזה במ"א בס"ד] אבל עכ"פ חיי האדם אחר שיצא לאויר העולם, חיים גמורים הם לדון בהם חזקה זו, שגם עתה הוא חי ומתנועע כמו שהי', והלא בכל דבר אנו דנין חזקה להעמידו כמות שהוא, כגון ביין שלא החמיץ וכדומה, והכא נמי דכוותה [רק שלפענ"ד בכידון השאלה הי' אפשר להסתפק אם יש לחייבו ממון ע"פ מכתב] שוב נדפס עתה מחדש תשובת מהרי"מ להגאון הגדול מו"ה יעקב מאיר מבריסק נ"ע, וראיתי שם (סי' ב') האריך ג"כ בדין זה אם יש לפדות בכור שלא בפניו אחר ל' יום, והעלה שם ג"כ לפדותו, אבל לא נחית לדין חזקה שכתבנו, ולענ"ד הדין דין אמת בין לענין פדיון בין לענין התרת יבמה דסמכינן אחזקה, ובשאר דברים שנשא ונתן הגאון נ"ע בפרט זה דחשש נפלים הארכנו בעה"י במ"א

סימן סח סווואלק שפעת ישע ושלום אמת לכבוד יד"ע וי"נ הרב החריף ובקי המפורסם, איש חמודות, נלבב ויקר, מסיק שמעתא להלכתא, כש"ת מוהר"ר אברהם נ"י בק"ק

וויזאן

(א) אשר שאל בחכמה בא"י שגנב בהמה מעוברת מבכרת מבית ישראל, ואחר שלשה ימים מצאה הישראל בביתו עם ולדה זכר, אם הוא בכור, והאריך ביסודי הדברים כראוי לחכם כי"ב, כי לא נתעלמו ממנו צדדי הדברים ופרטיהם, והספיקות שמא ילדה בבית ישראל, וגנב העכומ"ז אותה ואת ולדה, פלפל הרבה בדין חזקה מזמן לזמן ומקום למקום, הנה בדבר זה ת"ל ית' הארכתי בתשובה, וצויתי להעתיק לפני ידידי כתר"ה שי' מ"ש שם, ממנו יקח דאמרינן ודאי ברשות העכומ"ז ילדה, הלא היא אמורה עם הספר לקמן בחלק אה"ע בס"ד

] וביותר דאם באנו לדון על הולד שנולד מקודם, היינו בפשיטות ברשות הישראל, או ברשות העכומ"ז קודם יאוש, באופן שמכח זה יהי' הולד קדוש בבכורה, ונדון כן מטעם חזקה דהשתא מזמן לזמן [או גם ממקום למקום] הא בנ"ד יש לנו חזקה להיפוך דהעמד הולד בחזקת חולין שהי' במעי אמו, וחזקה אלימא היא כמ"ש התוס' והרא"ש ברפ"ג דבכורות, וא"כ מכח זה יש לנו לאחר הלידה בגוונא דיפטר מבכורה, והא גם עתה חילין כמעיקרא

ודוק

(ב) ואולם מה שביאר כתר"ה שי' ע"פ דברי קצה"ח (סי' רס"ב) דאם הקנה מעכשיו הישראל הבהמה להעכומ"ז ע"י קנין או ע"י יאוש, נדון קנינו למפרע, ונאמר דמעיקרא נמי ניחא לי', כמ"ש הקצה"ח שם שאם שכח לבטל חמצו ובטלו לאחר חצות דמועיל, ודימה זה לכלך אצל יפות דמהני לדידן בתרומה ע"ש, חלילה לומר כן והרי דבריו מופרכים מיסודו, דהא בירושלמי דתרומות פ"א מבואר דבכלך אצל יפות לא הוי תרומה אלא מכאן ולהבא, הביאו המל"מ (בפ"ד מה' תרומה ה' ג'), וביאור הדבר שנעשה כאילו אמר התורם שיהא תרומה לכשירצה בעה"ב, אז תחול התרומה, דע"י כלך אצל יפות אנו מחשבין מעשיו באופן זה, כאילו הקדיש התרומה, שתחול לאחר זמן, דמההיא שעתא קדוש, וסוגיא דעירובין (ע"א.) לענין ביטול רשות בשבת נמי הכי מתפרשא, דלב"ש נמי הוה מהני אם ביטל רשות קודם שבת, שיחול בתוך השבת, אלא דאם עשאו בשבת בזה נחלקו, דב"ה סברי דשרי דמשום ניחותא דמצוה חשבינן כאלו אמר כן מתחילה שיחול הביטול בתוך השבת, תדע דהא קי"ל כרב (שם ס"ח:) דמבטלין [מקצת שבת לאחד] וחוזרין ומבטלין שיחזור הרשות להמבטל, והתם ודאי ליכא למימר [אף לס"ד דש"ס דמדמה לה לכלך אצל יפות] שיחול הביטול למפרע מקודם שבת, דהא עד עכשיו הי' מבטל לחבירו, היפוך ממה שביטל עתה, אע"כ דנעשה כאלו אמר מקודם שבת, שעד שעה פלונית תהי' מבוטלת לפלוני, ומשם ואילך יחזור לפלוני, וכן לטעם מקני רשותא דמסיק הש"ס, נראה דגם לב"ש מהני ביטול כי האי [מקצת שבת לזה ומקצת לזה] אם יעשנו קודם השבת, דבכה"ג שעושה קודם שבת שיחול הקנין בשבת, ליכא משום איסור קנין בשבת (עי' בירושלמי פ' י"ח דשבת ה' א') ויש בענינים הללו אריכות דברים אכ"מ

עכ"פ ברור הוא דמהשתא חייל וכגוונא שכתבנו, וא"כ בביטול חמץ אם הי' אומר קודם זמן איסורו שיחול ביטולו לאחר זמן איסורו ודאי דלא מהני, דבשעת חלות הביטול ליתי' ברשותו, וממילא ניחותא דמצוה לא מהני למפרע כלל, דסוף סוף מהשתא חייל ודוק

(ג) ומה שכתב כתר"ה שו' לדון דילדה אחר יאוש [וכ"ש למה שכתבנו דמסייע לזה חזקת חולין של העובר] ומטעם דלידה לאחר יאוש הוה שנוי לכ"ע, כמבואר בב"י (ח"מ סי' שנ"ד) ודעת הרמב"ן והרא"ש דולד גופי' חשיב לידה שינוי לקנות, אף קודם יאוש, אלא שפלפל מעכ"ת דהא לידה לקנותו לא הוה אלא ביציאת רובו, וא"כ תליא בפלוגתא ביצא שליש ומכרו לעכומ"ז (חולין ס"ט) דלמ"ד למפרע הוא קדוש, חלה קדושת בכורה קודם קנייתו, ולמ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש, א"כ תרווייהו בהדי הדדי קאתו, לענ"ד נראה לדון דכה"ג היכא דקנין דהקדש ודהדיוט אתו בשעה חדא, וסותרין זה את זה, דאי איתי' להאי ליתי' להאי, [דהא א"א לומד דליקני לעכומ"ז קצתו ולקדוש קצתו, דהא כל שיד עכומ"ז