עמודי אור צב

לומר שהוא מדרבנן וכבר בתחלת ימי פרנסת יהושע את ישראל נגזר זה מדבריהם [ודע דשם בסנהדרין (מ"ד:) אמרינן עכן שמו ולמה נקרא שטו זמרי שעשה מעשה זמרי, ופירש"י זכות, וקשה לכנות הזכות של נערה המאורשה [דקאמר שם לעיל על עכן] למעשה זמרי שהי' בעילת ארמית, ולענ"ד כוונתם על מה שמשך ערלתו, בזה עשה כמעשה זמרי, כדאמרינן בעירובין (כ"א.) דהבועל ארמית מימשכא ערלתו ע"ש והבן] אולם לדברי הט"ז כ"ז מיושב יפה דמיירו כל הני בנולד מהול שמשך לו ערלה, דבכה"ג חייב למול מן התורה, וכרת נמי איכא

(ב) הן אמת שהגאון בעל שאגת ארי' (סי' נ"ה) דחה דברי הט"ז בפשיטות והעלה דאין חילוק בין משוך ערלה אחר שנימול ובין נולד מהול שמשך לו ערלה, שניהם פטורין מלמול דבר תורה, והביא שתי ראיות חזקות מכריחות לכאורה, ולענ"ד נראה ליישב דברי הט"ז בשנקדים תחלה שיסוד זה לחייב נולד מהול שמשך לו ערלה למול מה"ת לאו אליבא דכ"ע הוא, דבשבת (קל"ה.) מבואר פלוגתא דתנאי ואמוראי בנולד מהול אי צריך להטיף ממנו דם ברית, ואיכא למ"ד דאפי' שבת מחללין עליו למאן דמחייב בי' הטפת דם ברית, ועכ"פ לכ"ע מבואר מהסוגיא כולה דהטפת דם ברית למאן דמחייב בי' מדאורייתא הוא, עש"ב ברי"ף והרא"ש וש"פ, ולענ"ד דבר פשוט הוא דעד כאן לא כתב הט"ז סברתו לחייב למול מה"ת נולד מהול שמשך לו ערלה, אלא למאן דס"ל דלא בעי הטפת דם ברית, וא"כ לא נתקיים בו מצות מילה כלל לפי שלא הי' לו מה למול, ועכשיו שיש לו מה למול חייב [וכדמדמה לה הט"ז לכסהו הרוח] אבל למאן דמצריך בנולד מהול הטפת דם ברית מדאורייתא, א"כ הטפת דם ברית דידי' קיימא במקום מצות מילה מה"ת, וכיון שנתקיים בו מצות מילה מה"ת בהטפת דם ברית, הרי הוא כשאר הנימולין שאם משך ערלתו אח"כ פטור ממילה מן התורה, וזה דבר מסתבר, וא"כ דין זה של הט"ז יתהפך כחומר חותם, דלמ"ד נולד מהול א"צ הטפת דם ברית, אם משך אח"כ ערלתו חייב למול מה"ת, ולמ"ד דצריך הטפת דם ברית הרי נתקיים בו מצות מילה בהטפת דם ברית, ואם משך אח"כ ערלתו פטור למול מה"ת

(ג) ומעתה יש לדינו של הט"ז מחלוקת בש"ס כמשנ"ת ונחזי אנן תשובות הש"א על הט"ז, ראשונה מהא דיבמות (ע"א) דילפינן דמילת זכריו מעכב בפסח בשעת אכילה בג"ש מעבדים, ופריך הש"ס זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיי' היכי משכחת לה, ודחקו אמוראי בשינויי טובא התם, ואי ס"ד דכל כה"ג צריך למולו מה"ת בנמשך העור כיון דלא נימול עדיין בשום פעם חייב למול מה"ת הא משכחת לה בכה"ג שנמשך העור בין עשי' לאכילה דעכשיו חלה עליו מצות מילה, אלא ע"כ דאין חיוב מילה בכה"ג, ולפי מ"ש אין מכאן תשובה על הט"ז דהאי שינויא לא הוה סליק אלא למ"ד נולד מהול א"צ הטפת דם ברית, וא"כ הוה קשיא למ"ד דצריך הטפת דם ברית, ולדידי' משוך אפי' בכה"ג לא מיחייב למול מה"ח, א"כ לדידי' ג"ש למה לי, ולהכי משני הש"ס שינויי דסלקו אליבא דכ"ע [ובאמת גם בלא"ה הרואה יראה דכל הני דתירצו אמוראי בסוגיא מציאותם קרובה יותר ממשיכת עור לערלה בין עשי' לאכילה עש"ה, ואין דקדוק מזה כלל]

עוד הביא הש"א ראי' לסתור דברי הט"ז מהא דאמרינן עלה דרב הונא דמשוך א"צ למול מה"ת [היינו סתם משוך שמל כבר] כתנאי משוך ונולד כשהוא מהול [כ"ה גירסת הש"ס וכך העתיק הש"א ולא כמו שמחקה מהרש"ל שם] וקטן שעבר זמנו אין נמולין אלא ביום ראב"ש אומר בזמנו אינו נימול אלא ביום שלא בזמנו נמולין ביום ובלילה מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס משוך דאורייתא ומ"ס משוך דרבנן ותסברא קטן שעבר זמנו מי איכא למ"ד דרבנן אלא דכ"ע משוך דרבנן כו' והשתא ל"ל לאוקמא משוך דהאי ברייתא במשוך דרבנן אס"ד בנולד מהול הוה מה"ת לוקמה במשוך של תורה ובנולד מהול ואח"כ נעשה משוך, והאי נולד מהול דנקיט בברייתא היינו בתחלתו שצריך להטיף ממנו דם ברית ומשוך דקתני היינו בסופו שהטיפו ממנו דם ברית ולאחר זמן נמשכה ערלתו כו' אלו דבריו ז"ל, וכ"ז אינו קשה למה שהכרחנו בדעת הט"ז דלמ"ד להטיף דם ברית באמת לא מיחייב אח"כ במשיכת העור למול מה"ת, וכיון דהברייתא סברה דנולד מהול צריך הטפת דם ברית כדקתני ונולד מהול, ממילא להאי תנא אם משך הערלה אחר הטפה [כמו שכ' הש"א] קושטא דלא מיחייב למול רק מדרבנן, כיון שקיים כבר המצוה וכמשנ"ת ודוק

ומ"ש הט"ז דאחר הטפת דם ברית אם משך ערלה (חייב למול מה"ת, היינו לדידן שהסכמת רוב הפוסקים דמדינא א"צ הטפת דם ברית בנולד מהול, ורק משום חומרא מחמירין להטיף דם ברית, ופשיטא דלמאן דלא מצריך הטפת דם ברית אפי' הטיפו לא הוה קיום המצוה כלל, ואם משך הערלה אח"כ חייב למול מה"ת לדעת זו, כיון דלא נימול מתורת חובת המצוה מה"ת, ושפיר כתב הט"ז דלדידן חייב אח"כ למול מה"ת, כן נלענ"ד

סימן סו הלוסק

לקדם חד מגאוני הזמן ה"י

(א) יהי נא חסדו בטובו הגדול לחוות לי דעת ק"מ להלכה ולמעשה בענין שבא לפני, כי כהן אחד נתן לו ישראל שני בכורים ולקחם א"י א' שכינו וסרסם בלתי ידיעתו, וע"ד המבואר בפוסקים דמהני, רק שהכהן אין לו עדים ע"ז ורציתי לצדד בזה, דע"כ לא נחשדו הכהנים רק על איסור הטלת מום, אבל בנ"ד דזולת איסור הטלת מום יש כאן איסור סירוס, מאן לימא לן דנחשדו, וא"ל דאכתי איכא למיחש שמא אמר לעכומ"ז לסרסם, דלגבי איסור סירוס הוא רק שבות, ולגבי הטלת מום הוא דאורייתא כדדרשינן כל מום [במ"ש שאמירה לעכו"ם בהט"מ הוא דאורייתא, השיב לי אחי הצעיר החריף מו' יהושע שי' מדברי הרא"ש בשם הראב"ד (בב"מ פ"ז סי' ו') דמדמה שם אמירה לעכו"מז גבי סירוס לאמירה לעכו"מז בהט"מ, ויפה השיב לכאורה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר (סוף סי' ס"ד) שכתב מצד הסברה להיפוך, אך דברי הראב"ד ז"ל מכריחים אותנו להודות, ולפענ"ד יש לדחות, ודברי הראב"ד יש לפרש כן דהא לר"מ (בבכורות ל"ג:) לית לי' קרא מיותר כלל לגרמא, דלדידי' אצטריך כל מום למטיל מום בבע"מ, ואטו כאמר דמתניתין דבכורות (ל"ה.) דאסרה הטלת מום ע"י עכומ"ז דלא כוותי', וע"כ לדידי' משום שבות הוא כבשאר איסורין, ומזה הביא הראב"ד ודוק כי נכון לפענ"ד] הא ליתא, דמבואר הוא בבכורות (דף ל"ה:) דגרסינן התם אמר רבא בעלים של בכור עומדים עמנו בחוץ [וכדמסיק כל בעליו הי' עמנו] נכנס הבכור שלם ויצא חבול מעידין עליו, ופרכינן מאי למימרא, ומשני מהו דתימא ניחוש לחשדא [פרש"י שמא הם גרמו לו מתחילה שהניחו לו דבילה על האוזן, אי נמי עשו לו גומא ונפל שם] קמ"ל ועיין בטור סי' שי"ד, הנה התבאר דמשום גרמא לחוד היכא דליכא למיחש שהוא בעצמו עשאו, לא בעינן עדות [וודאי אי מסהדי סהדי קמן דלא איהו שדא בי' ההוא מומא, אגרמא נמי שיילינן להו, דהא בההיא דרבא גופי' (בביצה כ"ז:) דשאל רבא אגרמא גבי בכור, מפרש לה בשאלתות (פ' בא סימן מ"ד) דלסהדי הוי שאיל להו אגרמא, אלא דמשום הא לחוד [היכא דליכא למיחש שעשה ממש המום] לא בעינן סהדי] וטעמא נלפענ"ד דאף אי נימא דגרמא הוא איסור דאורייתא, מ"מ לאו אין בו, כיון דמריבויא דכל קאתי, וכמ"ש המל"מ (פי"ג מהלכות שגגות הל' ה') לענין כל חלב, ואפשר דבזה לא החמירו להצריך עדות, ויש לי בזה אריכות דברים, אך לפני כת"ר הכל גלוי, ומיושב בזה היטיב קושיית הט"ז (בסי' שי"ג ה') במ"ש רמ"א בהג"ה דמותר ליתן בכור לעכומ"ז כדי לגדלו, ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכיון להתירו כו' וכתב הט"ז משמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהא נאמן בזה והלא חשוד להטיל מום בעצמו ק"ו שיאמר לעכומ"ז להטיל בו מום כו' ולפי מה שבארנו ק"ו פריכא הוא, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו שאם החמירו להצריך עדות היכא דאיכא חשד הטלת מום בעצמו, דהוי לאו מה"ת, מנלן להחמי' באמירה לעכומ"ז [דקילא עכ"פ כמו שהתבאר להצריך עדות, ודוק]

(ב) אך ביסוד דברינו להקל בהצרכת עדות במום הסירוס כסברא שכתבנו, יש לי עדיין מקום עיון, מסוגיא דבכורות (שם) דשקיל וטרי הש"ס בישראל אי חשידי להטיל מום, וקאמרינן אלא מעתה ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו [דהא כל ישראל חשודים על הטלת מומו] וכי תימא הכי נמי דלית לי' תקנתא, והתנן שהי' ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב, ומדמחייב לי' ר"מ במתנות ש"מ בר אכילה הוא, ומי העיד עליו, והשתא מאי קשיא לי' להש"ס, הא משכחת לה ספק בכור בר אכילה, כשהומם ע"י סירוס דאז אין צריך עדות ולענין זה נחלקו