עמודי אור צא

שפיר שרינן כולה במתוך לכ"ע, אפי' לדעת התוס' וש"פ בביצה (י"ב.) דס"ל דשלא לצורך לגמרי לא הותרה מלאכת יו"ט, מ"מ אי איכא צורך קצת כתבו בפשיטות דשרי, וא"כ הכא נמי מה שיש בבישול זה לצורכו מקרי צורך קצת עכ"פ, להתיר המותר המתבשל עמו בפעם אחת ודוק, לכך התוס' שם לא הביאו מברייתא זו, דילמא ברייתא כהלכתא אתיא כב"ה, דאית להו מתוך, אבל דבריהם שם לב"ש, דלית להו מתוך כמבואר בסוגיא דביצה שם, ואין ראי' להתיר להוסיף, אם לא ביסוד דברי הרשב"א ז"ל דעיקר דין תוספות באותה קדירה לא מיתסר אף בשבת אלא מדרבנן לכך ביו"ט שרי וזה כוונת התוס' שהביאו מסוגיא דערובין [והיא עצמה ראייתו של הרשב"א ז"ל, כמבואר בר"ן שם שהביא מסוגיא דעירובין יסוד לדינו] כיון דקאמר הש"ס ניחום לי' אגב אמי', שמע מינה דתוספ' לא אסיר אלא מדרבנן לכך מהני למשרי' ביו"ט אף לב"ש, ודוק, וממוצא דבר למדנו שדעת התוס' כהרשב"א ז"ל

(ג) ומ"מ איני רואה מכאן דמיון לנ"ד, בין להר"ן ובין להרשב"א, דאפשר אף לרשב"א מיחייב בנ"ד, דכל חוט לחודי' קאי, ואין הבגד מצרפם, לדמותם לדבר אחד לגמרי, [ועיין היטיב מנחו' נ"ז. ובתוס' שם ד"ה בשנים ודוק,] וגם לדעת הר"ן יש לדון איפכא, דהתם יש תוספות ורבוי הנאה למבשל, אבל בנ"ד לא ניתוספה הנאת לבישה בתוספו' החוט, ודוק, ויש לעיין בזה בסוגיא דשבועות (י"ח.) דס"ל לאביי משמש מת בעריו' חייב, ומ"מ אם פירש חי חייב משום דהי' לו לפרוש בהנאה מועטת, ופירש בהנאה מרובה חייב ע"ז, כעל גוף האיסור ממש משום תוספת הנאה, (ויש לעיין מזה דכל חולה שמאכילין אותו דבר איסור משום סכנה, מ"מ אם אמדוהו לכזית נבילה כחוש, יספיק לו, אסור לו לאכול כזית נבילה שמן שמרבה הנאתו ולאביי חייב ע"ז, ורבא נמי אפשר דמודה לענין איסור הארכנו בדין זה במ"א בעה"י ואכמ"ל] ובסוגיא דפסחים (כ"ו:) בהנאה הבאה לאדם בע"כ, אמרינן דבלא אפשר וקא מכוין [פי' חביב הוא לו להנות רש"י] לר"ש דאזיל בתר כוונה לכ"ע חייב, אע"ג דאי אפשר, והוא אנוס על הדבר, [פלפלנו בזה במ"א בעה"י והבאתי הא דאמרינן בברכות (כ"ג.) הי' מהלך בשוק של עכומ"ז נתרצה להריח הרי זה חוטא הרי מבואר דבריצוי חשוב חוטא אכמ"ל] וצ"ל דהא דדייק רבא ממתניתין שם בשבועו' זאת אומרת מדחייב המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד בקושי חייב, ש"מ המשמש מת בעריו' פטור, דאי חייב הא על כרחו הי' מוכרח לעבור בפרישתו, ואמאי חייב בפירש מיד, ולכאורה אם מכוין ליהנו' הא מודה רבא דאפי' באניס חייב, נימא דהא דפירש מיד הוי הוכחה דמכוין ליהנות, וצ"ל דהכי דייק רבא דמתניתין סתמא קתני חייב, ולא חילקה בין אם ההנאה חביבה עליו או לא, ש"מ שהמעשה מצד עצמה יש בה חיוב, שאלו לא פירש מיד לא הי' כאן עבירה כלל, וא"כ לא הי' לו לעבור וחייב ע"ז

ובזה מיושב יפה קושיית התוס' שם דלמה לו לרבא לדקדק מהמשנה, הי' לו ללמוד מן הכתוב שלמדו אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש מיד ש"מ משמש מת פטור, ע"ש שנדחקו ליישב, ולמ"ש ניחא דאיכא למימר דקרא אתא להורו' איסור אפרישה [דלא נימא דליכא חיוב בפרישה כלל כמבואר] היכא דמכוין וחביב עליו, ואין חילוק בין פירש מת לפירש חי, אחביבות האיסור אזהרי' רחמנא, דהוה לא אפשר, ואי מכוין וחביבה לו ההנאה, עובר על זה, לכך דקדק מהמשנה מדמחייב לי' סתמא, ש"מ משמש מת פטור, וחייב אם פירש מיד אפי' לא נתכוין ודוק היטיב ובמנחות (שם ס"ד.) איפלגו רבה ורבא בחשב להעלות דגים במצודתו בשבת והעלה דגים ותינוק שטבע, דרבה אמר פטור ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו כו' ע"ש, ומזה אין ללמוד ראי' לדברי הר"ן, דהא מחייב רבא בהעלה דגים ותינוק אע"ג דהוי בחד צידה, ומינה נמי לחייב מרבה בקדיר' אחת, דלא דמי, דהעלאת תינוק לא הוי במלאכת צידה כלל, וא"כ צידת הדגים היא בגדר מלאכה בפ"ע, ואינה בגדר רבוי ודוק

(ד) ומכ"ז אין ללמוד לנ"ד דהכא ליכא תוספת הנאה ללובש, ואיכא למימר דשרי להוסיף בבגד כלאים, ומ"מ נלענ"ד להביא ראי' לאסור, מסוגיא דשבועות (י"ז.) בעי מיני' אביי מרבה בא לו בארוכה [זה שנטמא בעזרה] שיעור קצרה מהו שיעור גמירי כו' או דלמא דוקא כו', א"ל לא ניתנה ארוכה להדחו' אצלו, והמעיין יראה דהא התם עיקר האיסור הוא השהי' בעזרה, אלא שלאונסו הותרה לו היציא' בקצר', ואם בא בארוכה שהיא לא נתנה לו לדחות חייב, ועיין ברמב"ם ז"ל, לפי שזה לא ניתן לו לדחות, ויש לומר גם בנ"ד שהוא אנוס בלבישת הבגד כלאים ונדחה לו האיסור מפני פקו"נ, מ"מ מה שהוסיף עוד כלאים לא ניתן לו לדחות וחייב ע"ז

(ה) שוב ראיתי שזה אינו דבאמת יש לומר דבכלאים כיון שאין חלוק בין חוט אחד בבגד לכמה חוטין, על שניהם הוא עובר בשוה כל שיש כאן תערובות צמר בפשתן או להיפך, א"כ ממילא אין חלוק אם מוסיף, ודוק, אלא יש להביא ראי' לכאורה מסוגיא דמנחות (מ': ושם) דאמרינן תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה, ומסקינן דהיינו הטיל למוטלת, דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אשתרי, ש"מ דאי לאו הכי דלגמרי אישתרי, הוה אסור משום כלאים, אע"ג דיש כבר כלאים בטלית זו עש"ה בסוגיא אלא שיש לדחות ולדון דשאני התם דהראשון בהיתר כתורה נעשה, הי' עולה על הדעת לחייב על השני, אבל בנ"ד דתרווייהו על צד האונס אנו מתירין, א"כ אין חלוק בין חוט אחד ליותר

אך ראיתי להתוס' במנחות (מ' ד"ה כיון) שפירשו בהא דאמרינן (שם ל"ט:) דצמר לבן פוטר בשל פשתן דמגו דתכלת פטרה לבן נמי פטר, ומגו דצמר פטרה בשל פשתן פשתן בצמר נמי פטרה אע"ג דאפשר במינו לתת לבן של צמר עם התכלת, ולא יהיו כלאים כלל, מ"מ משוינן להו דצמר ופשתן השווה אותן הכתוב, כמו שזה מועיל כן זה ע"ש ודוק, וכתבו התוס' והאי דפשיטא לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים [ועיי' היטיב תוס' כתובות מ'. ד"ה כגון באורך ודוק] הרי מבואר דמסברא אנו דנין כן דכיון דיש כאן צמר בהכרח לתכלת, ממילא רשאי להוסיף גם לבן של צמר, ואי אמרת דבתוספת חוט איכא איסור מה"ת, מה סברא היא זו, ע"כ דכל שניתן כאן חוט צמר בטלית של פשתן, אע"פ שמצותו בכך, מ"מ שוב אין כאן איסור בהוספת צמר מה"ת, [והאי אהני נמי למשרי פשתן בצמר דילפי מהדדי כמבואר] וק"ו לנדון דידן הדברי' מוכיחים דאין איסור, כי הכל אחד כל שיש כאן תערובות, כל זה נלענ"ד להלכה ולא למעשה. אחיו הדו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן סה הלוסק שאלה לבאר דין הטפת דם ברית בנולד מהול

(א) תשובה, הנה הט"ז ביו"ד (סי' רס"ד) כתב דהא דאמרינן ביבמות (ע"ב.) דמשוך ערלה צריך למול רק מדבריהם היינו במי שקיים מצות מילה ומל כדינו לא איכפת לן במשיכת ערלתו אח"כ, כיון שקיים המצוה כתיקונה, אבל נולד מהול שפטרנוהו ממילה רק מפני שאין לו מה למול, אם משך ערלתו אח"כ דהשתא יש לו מה למול חייב למול מן התורה, כיון שהעלה לו ערלה ועדיין לא קיים מצות מילה אלו דבריו ז"ל [ואין לדקדק ע"ז דא"כ מאי פסיקא לן בכל דוכתא בריש כריתות ובמכות (י"ג:) דמילה הוה קום ועשה הא משכחת בה שוא"ת, כגון כולד מהול שמצווה שלא ימשוך לו ערלה, דכך ענינו לא משום משיכת הערלה בא לו הכרת, רק משום שבא עליו חיוב מילה, וחזר הדבר להיות קום ועשה ודוק] וכדדייקינן מצינו באמת כמה מקומו' לרבותינו ז"ל המורים בביאור שיש במשיכת ערלה איסור דאו' וחיוב כרת, הנה התוס' ביבמות (שם ד"ה ומדבריהם) כ' וז"ל והא דאמר בפ"ק דשבועות דמשוך ערלה בכרת וכאן אמרינן דהוא מדבריהם] היינו שלא מל כלל עכ"ל, כנראה שהי' גרסתם במילתא דרבי דחשיב מפיר ברית בשר בין אותן שאין להם חלק לעוה"ב ודריש להו מקראי דאורייתא, היינו משוך ערלה, ולפ"ז תמוה מה שכתבו היינו שלא מל כלל דא"כ ערל מעיקרו הוא ולא משוך, וכן הרע"ב בפ"ג דאבות מפרש מפיר ברית בשר הנמנה שם, היינו שלא מל כלל או שמשך ערלתו, והא כל הני דחשיב שם דרשינן להו בחלק (צ"ט.) מקראי דאורייתא כדדריש להו רבי בשבועות, ואיך פירשה הרע"ב במשוך ערלתו שהוא מדבריהם, ובסנה' (מ"ד.) איכא דדריש עכן משוך בערלתו הי' כתיב הכא גם עברו את בריתי וכתיב התם את בריתי הפר, וקשה הדבר