עמודי אור צ

כזה ראי' גדולה הוא ללמוד הימנו] אמנם מי יתן ואדע אם נקפיד כן על השוואת השיטין, איך נעשה בכתיבות מלכי כנען שנצטרך להשוות הלבינים כולן [לשיטת הר"ן] לשיטת מלך הארוכה, שיש בה ו' תיבות, ואיך נמשוך נגדה מלך לכיש ואפק ודומיהן, שכבר נהגו הסופרים שלא למשוך כ"א אותיו' ח'ד'ר'ת', ואם ימשכו תי' אלו כאורך שיטת מלך העי ישחת תואר האותיות לגמרי, בלי ספק אצלי כי נקל להודע בירור הדין בקהלתו, אשר ימצא נביאים נכתבו בפני הגר"א ז"ל, אשר הי' יסוד להחזיק מעוז מצוה זו כתיבת הנביאים, וביד הסופרים המובהקים עד היום הגהותיו על נביאים, בלי ספק כי כל הנעשה בזה על פיו נעשה, יראה איך נכתבו שם מלכי כנען

ועיינתי בחומש אשר עם פי' הגר"א ז"ל עם המסורת ונדפס שם בסוף החומש צורת השירה, ושם היא בהשואה שני צדדי השיטין גם באמצעיתם, אלא שלענ"ד לא יצא י"ח הביאור, שבשיטות שיש בהם ב' תיבות הפרידים זה מזה לשתי הקצוות, ולענ"ד ראוי לכתחילה לחוש לדעת הפו' דשיעור סתומה הוא ג' אותיו', וא"כ בהרחק כזה הלא תפסול הס"ת, והרוצים להשוות השיטין יצטרכו למשוך האותיות ולא להפסיק, ויש לדונם לזכות שלא הי' אפשר לו לשנות האותיו' בדפוס אבל מ"מ הי' לו לבאר הדבר ולהזהיר עליו

וראיתי במנחת שי פ' האזינו שהביא שם בשם בעל אור תורה בענין חלוקת השיטין, שלא להרבות תיבו' קצת שיטין יותר מדאי, שא"כ יהי' לבינה עג"א, ואם הי' דעתו למשוך האותיות, א"כ לעולם יוכל למושכם יותר, ומה דניחא לי' עתה שיש לפנינו ג"כ שיטות הקצרות מחברותיהן אולי דעתו ז"ל שכל שהשיטה הקצרה מגעת ליותר מחצי' של ארוכ' לא מקרי אריח ע"גל, שהאריח בכל מקום חצי לבינה, והוא דבר מסתבר, אבל אין לפני ס' אור תורה לעמוד על דבריו, גם אין לעשות הכרע מהוכחות כאלו

(ו) אך מצאתי הכרע בס"ד ע"פ שיטת הראשונים, ותחלה נאמר שאם נפרש שלדעת הר"ן ז"ל צריך השוואת השיטין ממש, פשוט שזה מעכב אף דיעבד לדעתו ז"ל כמבואר מלשונו אלא שהנוב"י הכריע לסמוך בדיעבד על סתימת שאר הפוסקים] וגם פשוט דלסברא זו אפילו אם שיטה א', לא תשווה לחברותי' תפסול

ונקדים תחילה ברייתא דמ"ס (פי"ב ה"ח) אריב"א שירת הלוים כו' הזיו לך ויש לה פסוק שיטה מלאה מלמעלה, ושיטה מלאה מלמטה, כנגד כך נהגו לעשות שיטותי' של תורה, ביאור הדברים דחלוקת השירה ע"פ מ"ס הוא לע' שיטין, כמבואר ברמב"ם, ולמעלה ממנה יש הפסק שיטה אחת, וכן למטה ממנה, נמצא בין הכל עם השיטות הפנויות ע"ב שיטין, ומ"ס (פ"ב ה' ו') מבואר דיש נוהגין לעשות בס"ת ע"ב שיטין ע"ש, והיינו דמסיים כנגד כך [היינו השירה ושיטותי' הפנויות שהן ע"ב] נהגו לעשות שיטותי' של תור'

והנה מבואר שפרשת השירה זו פתוחה בראשה ובסופה וכמו שהכריע בזה הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשובות דרוש וחידוש דף פ"ב, דזה לכ"ע, והשיג על החכ"ץ שדעתו שהשיטות פנויות הן דין לעצמם ולאו משום פתוחה היא, עש"ב] והנה מנהג הנחת השיטין הפנויות עולה יפה לדעת הרמב"ם ז"ל, שאם גמר בסוף שיטה ומניח שיטה א' פנוי' ומתחיל בראש שיטה שלאחרי', היא פתוחה, אבל לדעת הרא"ש ז"ל היא סתומה, ולדידי' הי' צריך או לעשות בסוף השירה פתוחה בסוף שיטה, או להניח שיעור פתוחה בשיטת ויבא משה שלאחר השירה, ולהתחיל ויבא משה באמצע שיטה אחר הפסק כדי ט' אותיו' לדעתו ז"ל, והנה הרא"ש בהלק"ט שלו חלק על הרמב"ם בתרתי, במה שפסק הרמב"ם שאם גמר בסוף שיטה והניח שיטה פנויה והתחיל אח"כ בתחלת שיטה שלאחרי' זהו פתוחה להרמב"ם, ולהרא"ש היא סתומה ובזה נחלק הרא"ש מסברא דנפשי', אך במניח שיעור פרשה בתחילת שיטה דעת הרמב"ם ע"פ מ"ס דהיא סתומ', והרא"ש עמד בשיטת הירושלמי דפתוחה גם מראשה נקרא פתוחה, והשתא תיקשי על דעת הרא"ש לפי המ"ס איך משכחת לה פתוחה בסוף שירת האזינו, הא למ"ס שיור בתחלת שיטה קודם ויבא לא מקרי פתוחה, ואם נאמר דבסוף השירה א"א להניח פתוחה בסוף השיטה, מטעם צורך שיווי השיטו', דהא לא יהי' שיווי בשיטות השירה, ששיטה האחרונה תהי' קצרה משאר השיטין. וע"כ פתוחה זו לא משכחת לה למ"ס אלא בהפסק שיטה אחת, א"כ דעת הרמב"ם מוכרעת דהפסק שיטה חשוב פתוחה למ"ס, ומנין לנו לחלוק אמ"ס [דאע"ג דלשיטת הירושלמי לא מוכח דהא משכחת לה בתחלת שיטת ויבא, מ"מ כיון דלשיטת מ"ס מוכח דשיטה פנוי' מקרי פתוח', זו לא שמענו מחלוקת הירושלמי ע"ז ודוק] וההכרח לומר דלדעת הרא"ש לפי המ"ס תהי' פתוחה זו בסוף שיטה אחרונ' של השירה, ולא חיישינן ע"כ לשיווי השיטין [ואין לדחות דזה הותר דוקא בשיטה אחרונה מפני צורך הפרשה פתוחה, דמ"מ הא למדנו שאין כאן שיווי השיטות ודוק] וא"כ יש לנו הוכחה ברורה מדעת הרא"ש ז"ל דלא קפיד בהא, ולענד"נ שגם דעת הר"ן ז"ל אינה על שיווי השיטות ממש רק נגד שירת הים ששם הם האריחים של תיבה אחת ע"ג לבינות שיש בהם כמה תיבות, כתב שכאן הוא שיווי שכל השיטין ארוכות קצת ודוק בלשונו ז"ל, לזאת דעתי הקלושה בזה להלכה שלא לשנות צורת האותיות להאריכן, שאין זה נכון וכמ"ש הש"ך (סי' רע"ב ס"ק ו') ע"ש אך החכם עיניו בראשו לצאת ידי דעה זו קצת ירחיב מעט אותיו' אלו בענין שלא יהא שינוי ניכר בהם, גם יפריד קצת התיבות בשיטות הקצרות [רק שלא ירחיק שיעור ג' אותיות כמש"ל] גם ידקדק שעכ"פ יהי' שיעור השיטה קצר' נגד רובה של השיטה הארוכה כמש"ל, ותצא מכלל אריח, ובזה יתנאה ויתהדר לפני קונו

והנה אם יעיין מעל' בנביאים הכתובים בקהלתו שהיו לפני הגר"א ז"ל וימצא בהם במלכי כנען שאינם כתובים בשוה יוכל לסמוך על דברינו למעשה, אך אולי ימצא שבאמת נמשכו שם האותיות בשוה לשיטין הארוכות, מ"מ יש לצדד לענין שירת האזינו כמ"ש הנוב"י, אך לא יסמוך על הכרעתי עד שיסכימו עמי אחד המורי' המפורסמי' דקהלתו, ואז ינהוג כמש"ל, ונא להשיבני תומ"י איך מצא שם כתיבת מלכי כנען בנביאים כנ"ל וה' יהא בעזרו שלא יכשל ולא יכשיל במלאכת שמים, ויכוין לאמתה של תורה כנפשות בית ישראל ונפשו העדינה ונפש. העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן מד וואלקאוויסק לכבוד אחי הרב הגדול כו' מוהר"ר יהושע

נ"י

, (א) אמרתי להשיב לכ"א שי' בקוצר אמרים על ספיקו של כ"א שי' אם יש חילוק בדין כלאים בין חוט א' בבגד או שני חוטין, והנה מה שרמז כ"א שי', איני רואה כ"כ נ"מ לדינא, דלענין מלקות וודאי דלא לקי אלא חדא, בין יש חוט א' בבגד או כמה חוטין, ואם הי' פושט ולובש או שהה כדי שיפשוט וילבוש כמבואר במכו' (כ"א) פשיטא שילקה כמנין הלבישו' ולא כמנין החוטין, אולם לענ"ד ראיתי ספק עצום במי שאנסוהו ללבוש בגד שיש בו כלאים, והוא מוכרח לעבור [ולא ליהרג] אם רשאי להוסיף בו כלאים מ"מ, מי אמרינן הא חדא לבישה, וחד איסורא הוא, או דילמא לוקה על התוספת, שיוסיף מדעתו, והנה לענין שבת מבואר בר"ן פ"ב דביצה מחלוקת הר"ן והרשב"א אם מבשל לצורך חולה וכה"ג, ומוסיף באותה קדירה עצמה, יותר מהצורך לחולה, אם חייב על התוספת, ומחלקותם תליא בדיקדוק סוגיא דמנחות (ס"ד.) עש"ה

(ב) ונלענ"ד שהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל, דתוספת בפעם אחת לית בי' איסור תורה וזה מתבאר לענ"ד מדבריהם (שבת ל"ט. ד"ה אלא) שכ' שם בהמשך דבריה' דלב"ש לא שרי להחם חמין ביו"ט אלא במחמם לשתי', ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתי', כדאמר פ' הדר, נשיילי' לאמי' אי צריכה נחיימו אגב אימי' כו' עכ"ל, וראיתי להגאון רבינו עקיבא בגליון הש"ס שם תמה על דבריהם, למאי הוצרכו לראי' זו הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה, ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד, ולענ"ד דברי התוס' באו בדיקדוק, שהרי הר"ן שם שקיל וטרי בטעם ההיתר של חימום חבית, ודעת הרשב"א ז"ל דהטעם משום דתוספו' באותה קדירה לא מיתסר [אפי' בשבת] אלא מדרבנן ולכך ביו"ט שרי לגמרי, והר"ן שם חולק וס"ל דשאני יו"ט מטעם אחר, ובפשיטו' יש לומר דמאן דס"ל מתוך, להכי שרי, כיון שיש במלאכה זו עכ"פ צורך בקנתה,