עמודי אור ט

ז"ל דודאי לא נלמוד רצוי ציץ על טומאת גברא במקום שלא ניתנה לדחות, מדמרצה על העולין, אע"פ שהעלן בטומאתן שלא כדין, דאין דנין חמור מקל להקל עליו, דהא טומאת גברא חמירא מטומאת עולין, שהרי טמא ששימש במיתה ואם שהה במקדש בר כרת הוא] ובטומאת עולין ליכא מיתה, א"כ מטעם זה אמרינן עון הקדשים ולא טומאת גברא, פי' דליכא למילף טומאת גברא מעולין, אבל בדברים שניתנו לידחות כגון טומאה ידועה בציבור וטומאת התהום בנזיר ועושה פסח ילפינן להיפך, אם הצריכה התורה רצוי ציץ בדברים הקרבים בטומתה אף בציבור, כמו שהוא מתבאר מסוגיין, דאף בדברים הקרבי' ביו"כ שניתנה טימאה לידחות צריך רצוי ציץ, ק"ו שצריך רצוי ציץ, לטומאת גברא החמורה, יעלה לא קאי כלל מיעוטא דקרא דזה נילף בפשוטי מסברא מצד כ"ש, ומיעוטא קאי שלא ירצה על טומאת הגוף שנעשית שלא כדין, ודוק היטב, והנה רש"י דקדק לפרש בהא דפריך ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין הציץ על מצחו בשעת עבודת היום הפנימית כי', ולכאורה הא אשכחן יומא (ס"ו:) שאם נטמא המשלח את השעיר נכנס טמא לעזרה ומשלחו, ואז הכה"ג אינו לבוש הציץ, והי' לו לומר דבעינן רצוי ציץ ע"ז, הן אמת דרש"י בשיטת התוס' קאי דבטומאת גברא ליכא רצוי ציץ בציבור שהטומאה נדחית אצלם, כמבואר בדבריו ז"ל לעיל ביומא שם (עמוד א' ד"ה בין בציבור) שכ' טומאת הגוף נדחית אצלם ולא ע"י ציץ, אלא שהדבר עולה כהוגן אף לדעת הרמב"ם דהא בקרא דרצוי ציץ כתיב עון הקדשים ולא כתיב טומאת גברי כלל, וע"כ מסברא בעלמא אמרינן לדעת הרמב"ם] דציץ מרצה על טומאת גברי כמו שנתבאר אבל אין לעשות הוכחה מזה, דנימא דבאמת לא בעינן רצוי ציץ לטומאת גברא בציבור, וליכא לאקשוי' מעבודת יוה"כ אלא מדברים הקרבין דבהם מפורש בקרא רצוי ציץ, לכן דקדק רש"י לפרש דקושייתו והוכחתו של ר' שמעון היא מעבודת כה"ג לפנים ביוה"כ ודוק [וגם בפשוטו יש לומר דמטומאת גברי לחוד ליכא הכרח, דהוה מלתא דלא שכיחא, שהרי זהירות יתירה היתה לכה"ג ביוה"כ מן הטומאה ודוק]

(ג) והנה כה"ג נכנס ביוה"כ לפני ולפנים בדם הפר והשעיר ובקטרת, ומעתה נחזי אנן דלכאורה תמוה למאי דקי"ל דדם קדשים דכן הוא ואינו מקבל טומאה כלל, כמבואר ברמב"ם (פ"א מה' פסולי המוקדשין ה' ל"ו) וקי"ל נמי (זבחים מ"ד:) דקטרת ועצים ולבונה לא מקבלי טומאה מה"ת (ביארנו הדברים בארוכה במ"א בעה"י) א"כ מה כל הרעש הזה שהקשה ר"ש לר"י מכה"ג ביוה"כ איך יהיה בלא רצוי ציץ, על הטומאה בעבודת הפנימיות, הא הדברים שהוא מקריב שם הם דם וקטורת ואינהו לא מקבלי טומאה כלל מה"ת, וא"כ אין צריך רצוי ציץ כלל מה"ת כיון שאין שם טומאה

וליישב נלענ"ד בהקדם דברי הצל"ח בחי' לפסחים (יז.) שהעלה דלמאן דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא אמרינן דאתיא הלכתא [כמו שביאר שם בדעת הרמב"ם דהוי הלכתא למשה מסיני] דיוסי בן יועזר שהעיד על משקה בי מדבחיא דכן היינו מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש להן, ולמ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, א"כ ליכא למימר דאתיא הלכתא שיהי' דכן מלטמא אחרים דהא שום משקה אינו מטמא אחרים, וע"כ מתפרשת ההלכתא לטהרן לגמרי למשקה בי מדבחיא, דאף טומאת עצמן לא יהי' להן ע"ש דבריו ז"ל באורך

ומעתה יתבארו הענינים יפה דהא ר"י ור"ש תרווייהו ס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, כמבואר (פסחים י"ז:) וא"כ לדידהו גם דם קדשים טומאת עצמו יש לו, דהלכתא דדכן אתא לענין לטמא אחרים כמו שנתבאר, ושפיר הקשה ר"ש לר"י כה"ג ביוה"כ יוכיח איך יהי' בלא רצוי ציץ על טומאת דם הפר והשעיר שאין הציץ על מצחו בשעת הזאתן

(ד) ונלענ"ד דמ"מ עיקר הקושיא הקשה ר"ש לר"י אבל לדידיה גופיה ליכא הוכחה מכה"ג ביוה"כ דהא כבר ביארנו מסוגיא דזבחים והיא שיטת ר"ש גופי' שם דקטורת לאו בת קבלת טומאה היא, ובחולין (ל"ה) מבואר דר"ש ס"ל דדם שחיטה לא חשיב משקה כלל עש"ה ובפרש"י, ולפ"ז לר"ש עצמו גם דם הפר והשעיר שנשחטו לאו בר קיבולי טומאה הוא, וא"כ לדידי' ליכא קבלת טומאה מה"ת בדברים שכה"ג נכנס בהן לפנים, ועיקר תשובתו היתה לר"י דסבירא לך כויתי דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, וסבירא לך דדם שחיטה חשיב משקה, שפיר קשיא כה"ג ביוה"כ יוכיח מי ירצה על טומאת הדם, ובהכי ניחא הא דחזר הש"ס לדקדק מ"ט דר"ש דס"ל דציץ גם באין עודיהו על מצחו מרצה, דהא לדידיה ליכא למילף מסברא דרצוי יוה"כ, כיון דלא בעי רצוי ציץ לדידיה, ומשני הש"ס דנפקא ליה מדכתיב תמיד לרצון דתמיד מרצה, ופריך הש"ס לר"י תמיד מאי דריש בי', ומשני להיסח הדעת, ומעתה לדידן דקי"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, וא"כ דם קדשים דכן הוא לגמרי אף מטומאת עצמו, ולא בעי ציץ לרצוי ביוה"כ בעבודות הפנימיו' (ולטומאת גברי לא איכפת לן כמש"ל לדעת הרמב"ם כיון דרק מסברא אמרינן דלבעי רצוי ציץ בטומאת גברי אין להקשו' כה"ג ביוה"כ יוכיח, וגם משום דלא שכיח) ושפיר דרשינן כר"י דאין עודיהו על מצחו אינו מרצה, ותמיד אתא שלא יסיח דעתו ממנו. (ה) ונלענ"ד דבעיקר הדרשה אם לדרוש תמיד לענין היסח הדעת כדדריש ר"י והי' על מצחו תמיד שהוויתו תהי' תמיד בלי היסח הדעת, או לדרוש כר"ש תמיד לרצון דתמיד מרצה, לטעמייהו אזלי (כיון דהוכחנו דלר"ש גופיה ליכא הוכחה מיוה"כ א"כ הוה מצי למדרשי' להיסח הדעת כר"י, ומ"ט לא ניחא ליה למידרש הכי) דבזבחים (ד"ד:) פליגי בקרא ולקח הכהן באצבעו ונתן דר"ש ס"ל מקרא נדרש לאחריו, ולהכי דריש התם באצבעו ונתן דזריקה בעי ימין, ולא דריש ליה אולקח דקמיה, דס"ל מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, והכי נמי מסתברא לי' הכא לדרוש תיבת תמיד לאחריו תמיד לרצון, שיהי' תמיד מרצה, ולא דריש לי' לפניו והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, ור' יהודה כרבנן דהתם דמסתברא ליה לדרוש לפניו [ע' ר"ה ט':], להכי דריש ליה להיסח הדעת דהוי לפניו ודוק היטיב, ולפ"ז לדידן דקי"ל התם ובש"ד מקרא נדרש לפניו, להכי קי"ל נמי כר"י דדרשינן תמיד להיסח הדעת ודו"ק כי נכון הוא בעה"י, ובאמת לענין הלכה כיון דלדידן וכן לר"ש אין לנו הכרח מיוה"כ (מטעם שדם אינו מקבל טומאה) ולר"י ג"כ אין הכרח מיוה"כ דאיהו ס"ל טומאה הותרה בציבור, א"כ בדרשא דתמיד אית לן למיפסק כר' יהודה דקי"ל ר"י ור"ש הלכה כר' יהודה, וכ"ש כמו שהוכחנו בעה"י מקור מחלוקתם דתליא אי מקרא נדרש לפניו או לאחריו כמשנת בעה"י

(ו) שוב בינותי בספרי האחרוני' ראיתי שגם הם נתעוררו על איזה ענין טומאה יבא רצוי הציץ, ע' בס' בנין אריאל וס' אמרי צרופה וס' ארצות החיים, ונשאו ונתנו שם בהכשר הבשר, והוא בלתי מובן, דמה ענין טומאת הבשר לרצוי ציץ ביוה"כ, אם כוונתם על התמיד ומוספי היום, הא הם היו קרבין כשכה"ג בבגדי זהב, ויש להם רצוי הציץ שהרי על מצחו הוא, ואפילו אימורי פר ושעיר הנשרפין שנכנס דמן לק"ק, היו ג"כ נקטרין על מזבח החיצון בבגדי זהב, עיין ברמב"ם בה' עבודת יוה"כ, ולומר דבעי רצוי ציץ אם נטמאו **(הטמא בטומאתו והטהו' יאכל, ואמרינן דבלפני זריקה פליגי דרבנן סברי הציץ מרצה על אכילות, על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקהה שנזרקה עליהן זריקה מעליתא, לכך הטהור יאכל, ור' יהודה סבר אין הציץ מרצה על אכילות, א"כ כשנטמאה אחת מן החלות לא הוי זריקה מעליתא ולא מתשרי טהור [וכ"ז אנו צריכין לפרש בטומאת נאכלין דבאמת לא יאכלו כמבואר, ואהני מ"מ תורת רצוי ציץ עלייהו בשעת זריקה, אבל בטומאת אימורין שבאמת יוקטרו בטמאתן ע"י רצוי ציץ, לא בעינן רצוי ציץ בשעת זריקה ודוק היטב] והשתא פרייך הש"ס דהא גבי פסח נמי תני ר' יהודה אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין יעשו בטומאה לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, והכא מאי הציץ מרצה איכא, ביאור הדברים דלאו מר' יהודה פריך, דהא אדרבה לר' יהודה משום דאין הציץ מרצה ס"ל דאין קרבן ציבור חלוק, וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אדרבה הא שפיר מה"ט אין קרבן ציבור חלוק, אלא דעיקר מטעמא דרבנן פריך, לכך הביא רש"י דברי רבנן דסברי הטהורים רוב ישראל עושין הראשון בטהרה, והטמאין עושין את השני, וכיון דלרבנן לא שייך הכא טעמא דרצוי ציץ, דהא באמת בטהרה יעשו הללו בראשון והללו בשני, ע"כ יסוד מחלוקתם לאו בריצוי ציץ הוא, וכדמסיק דלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יהודה שאין קרבן צבור חלוק ורבנן פליגי עלי', ולא אדע מכאן סרך קושיא על הרמב"ם, ולענ"ד פשוטה של שמועה כמו שכתבנו.)**