עמודי אור י

הפר ושעיר קודם זריקה, דהא נטמא בשר אינו זורק את הדם, אין זה ענין לרצוי ציץ כלל, שנטמא בשר כאבוד הוא, או שיצא, ואין הציץ מרצה ע"ז, רק על העולין עצמן אם נטמאו, וכ"ז פשוט וברור עי' עליהם ותראה כי יסוד הדברי' הם כמו שכתבנו בעה"י

סימן ג וואלקאוויסק

שלמא רכא, למסיק שמעתא בפלפולא טבא, ה"ה ידידי הרב החריף ושנון. כש"ת מוהר"ר יצחק משה הלוי ג"י בק"ק אמסטיסלאוי

(א) אשר תמה על המ"א (רסי' קכ"ח) שכתב דלר' יהודה דדריש בני ישראל סומכין ולא נשים, הוה לאו הבא מכלל עשה בנשים ומטעם זה ניחא לי' לר' יהודה דנשיאת כפים לזר הוה עשה] והקשה מעלכ"ת דלפ"ז בת"ת נמי דממעטינן בניכם ולא בנותיכם דהוה איסורא דאורייתא לנשים, ולדעת המ"א, הא הרמב"ם פסק הלכתא כר' יהוד' וא"כ הוה לדידי' איסורא דאורייתא לאשה ללמוד תורה, וזו לא שמענו, אדרבה בכל מקום מוכח בהיפוך וזה דבר מביא, הנה באמת קושייתו זו חמורה היא, ומ"מ נתתי לב ליישב הדברים האלה בעה"י, והנה רש"י בר"ה (ל"ג.) מפרש טעמא דר' יהודה דאסר נשים בסמיכה וקאמר התם דלדידי' נשים לא תקעי בר"ה, היינו משום בל תוסיף, והקשה הט"א שם אי טעמא דמ"ד נשים מעכבין לתקוע ולסמוך הוא משום בל תוסיף, הא בחולין (פ"ד:) יליף ר' יוסי דכוי אין מכסין את דמו ביו"ט מק"ו מה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקה דוחה יו"ט כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אינו דין שאין ספיקי דוחה יו"ט, א"ל תקיעת שופ' בגבולין תוכיח שאין ודאו דוחה שבת, וספיקו דוחה י"ט, ומפרש התם להא ספיקא דשופר ספק איש ספק אשה פי' טומטום, ואמ' שם ור' יוסי לטעמי' דאמר אשה ודאית נמי תקעה, ומייתי מהא דאמר נשים סומכות רשות, והשתא אי למ"ד אינם סומכות ותוקעות הייני משום ב"ת, מה ענין דחיית יו"ט לכאן, אלו דבריו ז"ל

ולענ"ד דברי רש"י נכונים, תחיל' נאמר דודאי גם לשיטת רש"י דלר' יהודה איכא ב"ת בתקיעת נשים, מ"מ איסור תקיעת י"ט מצד מלאכה נמי אית בה מדרבנן, ולר' יוסי דס"ל דליכא בתקיעתה ב"ת ממילא שריא לתקוע משום מצוה, והרי התוס' ושארי פו' כתבו דהא דרשאין נשים לקיי' מ"ע שהז"ג וגם לברך עליהן, אד"ר יוסי סמכינן, דאיכא מצוה בעשייתן ע"ש בדבריהם באורך, ומבואר יפה בסוגיא דר"ה שם

ומ"מ הדבר מבוא' דלשיטת רש"י גם לר' יהודה טומטום חייב לתקוע מספק, דספיקא דאורייתא לחומרא, ואין לדון בזה כלל לפוטרו מטעם ספק ב"ת, דאדרבה חיובא רמי' עלי' לעשות מספק וזה פשוט, אך הש"ס בחולין שם עביד דחיית הק"ו מצד איסור מלאכה (שבות דתקיעה] ושפי' קאמר, דבעית למילף שלא ידחה ספק כסוי שבות די"ט, ממילה, והרי תקיעת שופר לשיטת ר' יהודה תוכיח דבאשה יש גם ליתא דמלאכה, ומ"מ טומטום תוקע ביו"ט, ולא אמרינן כיון שאסרו חכמים תקיעה בי"ט כשאינו למצוה] א"כ לא יתקע טומטום מצד ספיקא דשבות דתקיעה, כמו דודאה לא דחי שבת, ומדתקע ש"מ דשבות במקום ספק כה"ג ניתן לדחות, והכא נמי, ידחה כסוי דכוי שבות דכסוי ודוק, ודחי הש"ס דר' יוסי לטעמי' דגבי טומטום לדידי' ליכא ספק דחיי' השבות כלל, דס"ל אשה ודאית נמי תקעה משום מצוה ולהכי תקע טומטום כחיובי', אבל בכסוי כוי, אם אינו חייב בכסוי הוה איסור השבות במקומו, ובכה"ג לא ניתן לדחות כדיליף ק"ו דידי' ממילה ודוק

(ב) באופן שיישבנו דבר רש"י ונוסיף לקח מדבריו ז"ל דס"ל כשיטת המ"א דלר' יהודה כיון דמעטי' קרא בהנהו דשייך בל תוסיף אמרינן דאהדר נמי מיעוטא דנשים לאיסור בל תוסיף, פי' שזהו ענין הלאו הבא מכלל עשה לר' יהוד' דהויא בכלל בל תוסיף. כיון דבהך מידי אשכחן איסורא בעשייתה שלא בחיוב [היינו ב"ת] מוקמינן נמי הכי האי מיעוטא דנשים [או זרים בנ"כ] וזה יסוד נכון לדעת רש"י בע"ה. ומתבאר מזה דשייך למדרש הכי לאוקמי מיעוטא דקרא לאיסורא] היכי דשייך בל תוסיף, אבל במצוה דלא שייך ב"ת א"כ אין לנו בה איסור על עשייתה שלא בחיוב, מוקמינן נמי מיעוטא דנשים לפטורא, ולא לאיסורא

ובזה מיושב יפה תמיהת התוס' בעירובין (צ"ו, ד"ה מי כל) שהקשו לר' יהוד' מעובדא דהילני המלכ' בריש סוכ' שהית' יושבת עם בני' בסוכה, והא לר' יהודה איסורא איכא ע"ש שנדחקו בזה [ובט"א שם בר"ה תמה על תירוצם] ילפי מ"ש הדברי' נכוני', דלפענ"ד למאי דמסקינן בר"ה (כ"ח.) דשלא בזמנה ליכא בל תוסיף, א"כ לא אשכחן ענין בל תוסיף במצי סוכה כלל, שהרי כל שבעה מצותה להיות בה לגמרי, וכל המרבה לעשות עניניו בסוכה הרי זה משובח, ולאחר ימות החג ליכא ב"ת [משא"כ בתפילין כמ"ש התו' בעירובין (צ"ה. ד"ה אי קסבר) דאיכא ב"ת כשלובש שני זוגי תפילין, וכן בשופ' לדעת רש"י איכא ב"ת,] וא"כ בסוכה אף ר' יהודה מודה דמוקמינן מיעוטא דנשי' מהאזרח (סוכה ד"ח.) לפטורא ולא לאיסורא, ושפיר ישבה הילני בסוכה, ולפ"ז בברכת כהנים דאמרינן בר"ה (שם) דאיכא בל תוסיף, יפה עולים דברי המג"א לר' יהוד', דמוקמינן מיעוטא דזרים לאיסורא אליבא דר' יהודה, ומתוך דברינו נתיישבה יפה קושיית מעכ"ת, דבת"ת שאין בה ענין בל תוסיף כלל, ומשנה שלימה שנינו אלו דברים שאין להם שיעור כו' ות"ת כנגד כולם, [ובראי' אע"ג דחשיב לי' במשנ' שם בדברי' שאין לה' שיעו' למעל', וא"כ ליכא בל תוסיף, ומ"מ מבואר בסוגיא דעירובין שם דאיכא איסורא בנשים, היינו בפשוטו, דהתם איכא איסור הקרבת קרבן ראי' ביו"ט, ממילא מתוקם מיעוטא דנשים לאיסורא וז"ב ודוק] וכיון דבת"ת ליכא ב"ת, מוקמינן מיעוטה דבניכם ולא בנותיכם לפטורא ולא לאיסורא כמשנ"ת בס"ד

(ג) ומ"מ יש לי בעניי קצת דקדוק בדברי המ"א דלפי דבריו סוגיא דכתובות בחזקת נשיאת כפים היינו לר' יהודה דלר' יוסי לא מהני כלל חזקת נשיאת כפים לכהונה. כיון דזר נמי רשאי לישא את כפיו, [ובאמת סוגיא דכתובות אינה מיישבת כלל, ומבואר בפשוט דנ"כ הוה חזקה עש"ה] וקשה הא דולין (קל"ג.) דאמר אביי דשקיל מתנות במעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשי' בכהנא, ופריך הש"ס וליפרוס ידי' פי' היה לי להחזיק עצמו בכהונ' ע"י נ"כ ומשני אנסי לי' רבנן כו', ומאי קושיא דלמא כר' ייסי ור"ש ס"ל, דליכא איסורא לזר לישא את כפיו, וא"כ לא מהני לי' נ"כ לאחזוקי נפשי' בכהנא כקבלת מתנות, [ואולי נדחוק קצת, כיון דמ"מ לא הורגלו זרים לנ"כ, הוה שפיר חזקה לכהונה אף לר' יוסי ור"ש, ואין זה מסתבר כלל, גם אין לתרץ דמ"מ איכא עכ"פ איסור ברכה לבטלה בזר הנושא את כפיו כמ"ש התוס' לר' יוסי, חדא דדעת רוב הפו' דאיסור ברכה לבטלה אינה אלא מדרבנן, וא"כ מאי פריך הש"ס בפשיטו' לפרוס ידיו, הא בסוגיא דכתובות מבואר דמקילתא לחמירתא לא מחזיקינן לכהונה, וא"כ טפי הוה ניחא לי' למשקל מתנות, דהוה חזקה במידי דאית בה עשה, משיחזיק עצמו בנ"כ דהוי רק איסור דרבנן, וביותר יש לדון הא התוס' בר"ה ובעירובין שם כתבו דמטעם דקי"ל כר' יוסי ננשים שלנו מקיימות מ"ע שהז"ג, וכתבו דמטעם זה יכולות ג"כ לברך, וא"כ לדברי המ"א דתלי נ"כ לזר ג"כ בדר' יוסי יש לעיין אמאי לא יותר לזר גם לברך ודוק]

עוד יש לעיין בישובו של המ"א דסוגיא דכתובות לר' יהודה מדכר עשה בנ"כ לזר, משום דלדידי' מדריש קרא ללאו הבא מכלל עשה, והא ר' יהודה ס"ל (פסחים מ"ב.) בברייתא דהיכא דכתיב לאמר ברישא דפרשתא כל הפרשה כולה בל"ת [פי' אם יש בה לאו הבא מכלל עשה הוה ל"ת גמור כמ"ש התוס' שם] והא גם בפרשת כהנים כתב לאמר בראש הפרשה, וא"כ הוה לר' יהודה ל"ת ואמאי קרי לי' אליבי' עשה, וביותר דבאמת לא מסתבר כ"כ לחלק בין ל"ת שיש בה מיתה לשאר ל"ת, כיון דבדיני אדם זה וזה זדונן מלקות, וא"כ הא דדחי הש"ס בכתובות בבעיא אי מעלין מנשיאת כפים ליוחסין, תבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין, הנ"מ תרומה דאיכא איסור מיתה אבל נ"כ דאיסור עשה לא מעלינן, ואי נימא דהוה ל"ת גמור בנ"כ אין הסברא נותנת לחלק בזה כלל, כמו דמעלינן מתרומה ליוחסין, אע"ג דמסתעף מיני' כמה דברים שענינים כרת, דחמיר ממיתה בידי שמים ודוק, ואע"ג דנ"כ אפי' לשיטת ר' יהודה [דנימא דהוה לאו גמור כמ"ש] מ"מ הוה לאו שאין בו מעש', דדיבורא לא מקרי מעשה, אכתי הא ר' יהודה ס"ל (מכות ד':) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וצ"ע ודוק

(ד) ובעיקר דברי המ"א ויסודו דמחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בדרשא דקרא תליא כל כי האי גוונא דר' יהודא ממעט לאיסורא [ללאו הבא מכלל עשה] ור' יוסי ממעט מחיובא דהוי רשות (וזה שלא כשיטת התוס' ושאר מפרשים דס"ל דגם לר' יהודה לא הוי אלא איסורא דרבנן