עמודי אור ח

וכן שלישית התיר את הרביעית טהורה מטמא מת אבל טמאה מגע טמא מת, כשהחליפה באחרת [מפרשים] חזר לראשונה והתירה ותקנה כו', וכתב ע"ז הגר"א ז"ל בביאורו למשניות, זאת אומרת תפילין אין צריכין מעור אחד, מדקתני התיר ותקנ' מכלל דתקנה היא להתפילין, ומתכשרי כי עביד להו בית אחר עכ"ד ז"ל, והיא לכאורה ראי' שאין עלי' תשובה, ובאמת בביאורו לש"ע החמיר דלא מהני חבור ע"ש, וצ"ע איך נדחה הראי' ממשנתינו, ובעיני נלע"ד לפרש המשנ' בפני' אחרים, דהא כלי עור הם מהכלים שפשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים (כלים ריש פי"ב ובש"מ) ושנינו (כלים פ' כ"ו מ"ב) כיס טמא [שהוא כלי קיבול] נפשט טהו' שכשנפשט ונעשה עור חלק שאין לו בית קבול טהור, ובזה מתפרשת גם משנתינו, דלא תני בה חתך קציצה אחת או העבירה, אלא התיר קתני, פירוש' לענ"ד שהתיר הקמטים ונפשטה הקציצה ששוב אינה מקבלת, והיא טהורה, כמו בכיס שנפשט, וכשחזר ותיקנה בקמטי' שתהא עשוי' כענינה לקבל הפרשה, חזרה לטומאתה, ועל דרך זה מתפרשת כל המשנה יפה בלי דוחק כלל, דההיתר והפישוט מפריח טומאת ממנה, וכשחזר לתקנה טמא משום חבור, ובסיפא שחידש כולם כן טהורות לגמרי עש"ה ודוק, וכיון שיישבנו הראי' ממשנתינו אין לנו להקל, וביותר דהא לשיטת רש"י גם ברצועות פשט הש"ס להחמיר, כנלע"ד

(ה) ודע כי בסנהדרין (פ"ח:) בסוגיא דזקן ממרא שנינו חמש טוטפו' לעבו' על דברי סופרי' חייב, מפרש לה הש"ס דאין חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה שאם הוסיף בית חמישי גרע ופסל התפילין, משום דבית החיצון אינו רואה את האויר, והמעיין בשמועה זו יראה כי על כרחך יש בו להוסיף משום לתא דבל תוסיף הוא, ואין זה בגד' אם הי' מדביק גמי או בגד על בית החיצון, דהשתא לאו תוספת הוא, ואין שייך בל תוסיף כלל בכה"ג, אלא פוסל הוא התפילין, אבל תוספת נקרא כשעשה תוספת בית אחד כבתפילין, וגרע התפילין בתוספ' שהוסיף, וע"כ מיירי בחברו אל הבתים ודבקו להם, דאם לא כן, גם כן אינו מוסיף בענין התפילין אלא מכסה אותם [ואולי בכה"ג אינו פוסל כלל, כיון שאינו דבוק] וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"ד מה' ממרים) שדבק הבית שהוסיף אל התפילין, וא"כ מוכח דדיבוק מהני בתפילין, דאי לא מהני בעשייתן, בל תוסיף נמי ליכא, ורש"י שם הביא פירוש המפרשים דהא דנקיט הש"ס ואליבא דר' יהודה היינו ר' יהודה דמנחות דאמר צריך לדבק, ותמה רש"י ע"ז, דהא התם בשל יד וכאן בשל ראש, ולפי המתבאר לפנינו יש להליץ בעד המפרשים אשר בלי ספק גדולים היו שרש"י נושא ונותן בדבריהם ז"ל] שכוונת' דכר' יהודה דמנחו' סלקא שמעתא דס"ל דיבוק מהני בתפילין וכמו שנתבאר ודוק

(ו) עוד ראיתי להעיר בזה מההיא דאמרינן (שבת צ"ח:) דהא דכתי' בקרשי המשכן תמים היינו דליתו שלמין ולא ליתו דניסרא פרש"י קרש אח' משני חתיכו', וע"כ במדבק להו מיירי דהא פירשה תורה מספר הקרשי' לכל רוח ורוח, ומוכח מהכ' דתמי' קרא יתירא איצטריך למעוטי גם בכה"ג שעשה קרש משני חתיכו' מדובקין, אבל בלאו קרא הוה אמינא דדיבוק משוי להו כחד, והיא לכאורה ראי' נכונה דדיבוק מהני בכל דוכתא [ואע"ג דכתבנו לעיל דתמה לא ממעט דבר המדובק והכא ממעטינן לה מתמי', היינו משו' דהכ' קרא יתיר' הוא דכב' כתב רחמנ' מספ' הקרשים לכל רוח ודוק] מ"מ לולא פרש"י הי' נלענ"ד לפרש בענין אחר לשון למעט דלא ליתו דניסרא, דהיינו שלא להביא שני קרשים שנעשו מארז אחד ונסרוהו וחלקוהו לשנים, אלא כל קרש יהי' מארז שלם [רק ישפוהו כפי הצורך] בפני עצמו ודוק: והנה לפי דעת רבי' מהפו' תפיר' ודבוק שוין להחשיב הדב' לאחת, וראיתי בירושלמי (שבת פ' ט"ו ה' א') רבי ייסי ב"ח מאורגי יריעות למדי [דין קשירה] מה טעמא אורך היריעה האחת כדי שתהא כולה אחת [ולא שיארגו חתיכות חתיכות ואח"כ יתפרום יחד, והי' צריך מתחלתן חוטין ארוכין] נפסק [החוט[ הי' קושרו כו' מתבאר מזה דכיון דכתיב אחת בעי שלימה מעשייתה, וע"י תפירה לא מיחשב אחת, וכנרא' דמיתורא דאחת דריש ודוק, המקום ברחמיו יעמידנו על האמת, ויאיר מאפל לבב העלוב

יחיאל העליר במי' אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן ב סווואלק

שאלה לבאר שיטות הפוסקים בדין היסח הדעת

בתפילין

(א) גרסינן בשבת (י"ב) אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד, שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה, ופסקוה כל הפוסקים למימרא זו דתפילין אסורין בהיסח הדעת, והקש' השאגת אריה דהא ביומא (ז':) פליגי ר"י ור"ש דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהוד' אומ' עודיהו על מצחו מרצ' אין עודיהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח שאינו על מצחו ומרצה א"ל ר"י הנח לכה"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בציבור, ומפרש שם הש"ס דטעמא דר"ש דדריש תמיד לרצון דתמיד מרצה, ור"י דריש תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, וכיון דקי"ל להלכה שטומא' דחוי' בציבור, א"כ בעינן למדרש תמיד לרצון דתמיד מרצה כר"ש, ומנא לן למידרש להיסח הדעת, ע"ש שהאריך. ועוד עמד על דעת הרמב"ם הרי"ק הובא בכ"מ (פ"ד מה' ביאת מקדש ה' ו') שפוסק באמת דציץ אין עודיהו על מצחו אינו מרצה, וכיון שהרמב"ם פוסק טומאה דחוי' היא בציבור, א"כ תשאר לנו קושיית ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח, אטו נאמר דליכא אז רצוי ציץ, והכ"מ הביא שם דברי הרי"ק דהקושיא לאו דוקא היא, ותמה ע"ז הש"א הא ר' יהודה ור' שמעון חשבוה לקושיא

והנלפענ"ד מה שיש לדקדק עוד בשמועה זו כיון דס"ל לר"ש דסברא גדולה היא דאי בעינן רצוי ציץ בציבור ודאי ציץ מרצה אפי' אינו על מצחו, כי היכי דתהוי רצוי ביוה"כ, דלא מסתבר לי' כלל לומ' דיוה"כ ישאר בלא רצוי, א"כ מאי בעי הש"ס מאי טעמא דר"ש דס"ל תמיד מרצה ומפקינן קרא להכי, נימא דמזה גופיה יליף, כיון דיוה"כ אינו על מצחו ודאי מרצה, ובכה"ג פרכינן בכמה דוכתי ל"ל קרא סברא הוא, ה"נ תיפוק לי' מסברא, כיון דמכח זה הקשה לר' יהודה, ע"כ סברא גדולה היא ללמוד הימנה, ואולי זה היה דקדוקו של הרי"ק בסוגיא זו שאין תשובת ר"ש עיקר, כמו שהביא הכ"מ ודבריו ז"ל אינם איתנו

(ב) וליישב כ"ז נאמ' דהנה ביומא שם (ז'.) מייתי ברייתא על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא, דהציץ מרצה על הדברים הקריבין, ובשבועות (ו':) דרשינן ונשא אהרן עון הקדשים ולא עון המקדישים, והנה שיטת התוס' ביומא (שם ד"ה מכלל) דאטומאת גברא אפילו בציבור נמי אין הציץ מרצה, אולם דעת הרמב"ם בה' ביאת מקדש שם נראה שאינו כן שכ' וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת הדברים הקריבים שנא' והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אבל נטמא בטומאת התהום הציץ מרצה עש"ה] אלא א"כ היתה טומאה הדחוי' בציבור שהציץ מרצה עליו עכ"ל, מבואר מדבריו דסובר דגם על טומאת גברא בציבור הציץ מרצה, [ומשמע נמי דאדברים הנאכלים בציבור מרצה הציץ ודוק], וההכרח לומר דס"ל ז"ל דלא ממעטינן טומאת גברי מרצוי ציץ, אלא היכא שלא ניתנה הטומאה לידחות, לכך לא מרצה אלא על העולין שכתבה התורה עון הקדשים, ולא על המקריבין, אבל גבי ציבור שניתנה הטומאה לדחות מה"ת, הציץ מרצה ג"כ, כמו דמרצה על טומאת התהום (פסחים פ':) משום דהלכתא גמירי שניתנה לידחות, אע"ג דבגברא היא, הכי גמירי דנדחית בין בבעלים בין בכהן המרצה, מ"מ הא חזינן דמרצה ציץ ע"ז, ולא אימעיט מקרא דעון הקדשי' ולא עון המקדישי' ונלפענ"ד שיסוד דעתו של

הרמב"ם

**(הגה"ה וראיתי בס' שער המלך שעמד בדברי הרמב"ם אלו מסוגיא דמנחות (ט"ו.) דפריך הש"ס אטומאת גברי בציבור והכא מאי הציץ מרצה איכא, ופירשו התוס' פי' הא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדפי' בקונ' [ואינו בפירש"י על קושיא זורק מדיוקא דלעיל משתמע ודוק] ויקשה מזה על הרמב"ם ע"ש מה שנדחק ביישוב השמועה, ובעניי לא זכיתי להבין שיחתן של רבותינו בעלי התוס' בביאור קושיא זו, ונציע צורת השמועה, דבנטמאה אחת מן החלות שנה ר' יהוד' במשנתינו שניהם יצאו לבית השריפה שאין קרבן ציבור חלוק, וחכמים אומרים)**