עמודי אור פח

סימן מב וואלקאוויסק לרב מפורסם נ"י

מכתבו הגיעני בזו השעה ביד הציר מוכ"ז והוא נחוץ לשוב לדרכו קודם אור היום, ע"כ אבא בקצרה

(א) נידון שאלתו בשבועה שנשבעו מוכרי יי"ש בקהלתו למכור במקח ידוע ביוקר בשוה, ועתה הם מתחרטים כי בסביבותם המקח בזול ובשביל זה פרנסתם מתמעטת, וכולם מתחרטים ורוצים להתיר שבועתם, רק א' מעכב, גם עוד א' אינו בביתו, והנה לא העתיק מעכ"ת לשון השבועה, ובפתח דבריו לא נזכר שכ"א נשבע ע"ד חבירו, רק במכתבו הוא נושא ונותן בזה, והדין עמו כי שבועה זו היא נעשית רק לחבירו, שהרי כ"א לעצמו אינו צריך חזוק למכור ביוקר, רק מחמת שחבירו ירא שמא יוזיל הוא ובשביל זה גם חבירו מוכרח להוזיל, ע"כ הוא נשבע לחבירו שלא יוזיל, וא"כ השבוע' לחבירו ממש הוא, וא"צ לפרוט בה שנשבע ע"ד חבירו, וכן הוא משמעות כל הפו' (ביו"ד סי' רכ"ח ס"ך עי' ש"ך וט"ז) גם הדבר מבואר שזה נחשב קבלת טובה מחבירו שיוקיר המקח וירויח גם הוא, גם שבועת חבירו ע"ז נחשב לו טובה בלי ספק כמ"ש הש"ך (שם ס"ק נ"ה)

(ב) אמנם מה שיש לדון לכאורה במה שנתחדש עתה שבשבועה זו נגרעה פרנסתן, יש מקום לאמר כיון דחלה השבוע' אם באנו לדון על קביעות המקח שרשאים בעלי אומנות לתקן שערים קבועים [כפי פרטי הדינים בזה] ואם אירע להם ששער הגבוה מגרע פרנסתם, וודאי הי' הרוב יכולים לכוף המיעוט לשנות קביעות השער, כיון שזה גירעון להם, ואלו אתו קמן לדינא היינו דנים שאין המיעוט יכולים לעכב ע"י, וא"כ בנ"ד נמי כיון שמצד הדין אין היחיד יכול לעכב, יש לאמר לכאורה דגם עתה שנשבעו כולם, אין כח למיעוט לעכב את המרובים מלשאל על שבועתם [וכיון שיתירו קצתם שבועתם ממילא הותרו גם הם אף שאין להם פתח או חרטה על שבועתם, שהרי ענינם תלוי בחבריהם כמבואר, שא"א לאמ' שחבירו ימכור בזול והוא ביוקר, וממילא מתבטלת גם שבועתם עי' ביו"ד ס"ס רל"ו ודוק] כיון שאין יכולים לעכב עליהם מן הדין והי' מקום ליסוד זה מתשו' מהרי"ו הובא ברמ"א ביו"ד שם, באיש ואשה שנשבעו לישא זא"ז שאם האשה אומרת מאיס עלי מתירין לה בלא דעתו, וטעמו שהרי כמה פוס' ס"ל דבמאיס עלי אפי' נשואה כופין אותו להוציאה, ובכה"ג שעדיין לא נשאה כ"ע מודים, הרי מבואר שכל שהנודר פטור מן הדבר מצד הדין, שוב אינו צריך דעת חבירו בהתרתו, אלא שבאמת דבר זה לא ניתן להאמר, שהרי כל דיני שבועות ונדרים שע"ד חבירו שאין נתרים בלא דעתו, כך ענינם שאין על הנודר או על הנשבע חיוב מצד הדין לעשות הדבר, רק מכח שבועתו, והלא בנדרים (ס"ה.) למדו מיתרו שהשביע למשה כו', ואטו היה משה משועבד להיו' עמו זולת שבועתו, אלא ודאי שכל שנשבע לחבירו לתועלתו אין לו היתר בלא דעתו, וא"כ לכאורה דברי מהרי"ו תמוהים מה בכך שכל אשה שאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא, מ"מ כאן אגידא בי' מכח שבועתה, ואין לומר דהכי קאמר דכמו דכופין אותו להוציא ה"נ כייפינן לי' ליתן לה רשות לשאול על שבועתה, ובזה שאני הכא משאר מיני שבועו' שאין לנו כפי' על מי שנשבעו לו, דאדרבא הא בעלמא אין לנו צורך לשום כפי' בלא השבועה, שאין עליו זו"ז שום שעבוד, רק בגירושין הוצרכנו לכפי' להתיר האישות שיש לו עלי', וא"כ כמו שאנו דנין כאן מתורת הדין לענין השבועה, כן נאמר בכל מקום שכל שאין לו על הנשבע חיוב בדבר אין צורך דעתו להתרתו, וזה מבואר שאינו

(ג) והנה (שם ס"ק מ') הביא דברי הב"י בשם התשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו, אפילו קבל עליו בחרם כו' יכולים להתירו בלא דעתו של בעה"ב כו', והב"י כתב ע"ז ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר"ת [דס"ל דדוקא אם קבל טובה אין מתירין לו בלא דעתו] פועל עושה לו טובה בעה"ב, שנותן לו מלאכ' שירויח פרנסתו, והש"ך השיג ע"ז, שהטובה עושה לו בעה"ב בשביל שיעשה לו מלאכה, אבל לא בשביל השבועה כו', ולענ"ד דברי הב"י נכונים וברורים, ואין כוונתו כלל על שכר מלאכה שנותן לפועל, שהוא בודאי בעד מלאכתו ולא בעד השבועה, אבל כוונת הב"י שמה שהוא נותן המלאכה לו להרוויח בה, ולא לאחר, זהו טובתו של בעה"ב, תדע שהרי זה אסור לענין רבית, כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס ס' כ"ג) ע"ש ובהג"ה וכן הוא מתבאר בח"מ (סי' ש"ו ס"א) וע' ש"ך שם (ס"ק א') ודוק, שזהו שכר גמור שהרי בגין זה [שהניח אומנים אחרים ונתן לו] נעשים האומנים שומרי שכר, ש"מ שזה נחשב שכר, וע"ז כיון הב"י ודקדק בלשונו, שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו [פי' ולא נתן לאחר] וכיון שזה נתקשר להיות אצלו בשבועה, אמרינן שמפני השבועה בחר בו ולא באחר, ודוק היטיב, עכ"פ מבואר הוא דבפועל שדינו שחוזר בתוך זמנו, ואין לבעה"ב עליו כלום, מ"מ בנשבע הפועל אין לו היתר בלא דעת בעה"ב [ואף התשב"ץ מודה בקיבל טובה ודוק] ואין לומר שכוונת מהרי"ו דהא דווקא בקבל טובה משכנגדו, אז אין לו היתר בלא דעתו, משא"כ באשה שנשבעה להנשא, שכל טובתה ממנו הוא מה שרוצה לישאנה (עש"ך ס"ק נ"ה) וכיון שעתה מואסת בו אגלאי מילתא שאין טובתו אצלה כלום, דהא לאו מה"ט אתא מהרי"ו עלה ע"ש ודוק

(ד) והנלענ"ד שדעת מהרי"ו מתבארת כך, דודאי בכל נשבע לחבירו איזה דבר, חייב לעשותו מכח שבועתו, אף שאין עליו חיוב מצד הדין, אבל באשה שנשבעה להנשא לזה, אנו דנין דעתה שלא התקשרה נגדו בשבועתה יותר מחיוב כל נשואה לבעלה, וכל שאירע דבר שאף בנשואה היו כופין אותו להוציא, ממילא קודם שנשאת יש לה היתר בלא דעתו, כי יותר מזה לא תלתה בדעתו ודוק, וא"כ לפ"ז בנ"ד אין לנו מזה שום צד היתר להתיר השבועה, כיון שקצתם מוחים, והשבועה היתה מופרטת

(ה) ומ"מ בנ"ד נלענ"ד תקנה להתירם מצד אחר, אם יתברר שעתה אף לזה שמוחה בהתירה אין לו תועלת ביוקר השער, כי גם פרנסתו נגרעת, ורק גברא קפדנא הוא לעכב היתירם, א"כ הא דעת רמ"א ביו"ד שם [וכ"כ הר"ן בנדרים (ס"ה.) ע"ש, ובחנם השיג הש"ך סי' מ"ג ע"ז] וכן נראה דעת הגר"א בש"ע דדוקא ביש לחבירו תועלת בשבועתו אין מתירין לו בלא דעתו, אבל בלא זה יש לו התרה בלא דעתו, וה"נ דכוותא, ומשמעות העומדים בשיטה זו דאפילו הי' לו תועלת מתחילה בשבועת חבירו, ואח"כ עבר התועלת מתירין בלא דעתו, אך אם למעכב נמשך גם עתה תועלת בשבועתם להוקיר השער, איני רואה צד היתר בזה בשום פנים, וביותר אף אם יסכימו כולם הא דעת רמ"א (שם סק"א בהג"ה שני') דזה מקרי לדבר מצוה, (עש"ך ס"ק נ"ט וס"ק ס') ולפמ"ש מעכ"ת שדעתם בהתירם להקטין המדה הא דבר עבירה גדולה היא ולא מצוה (עי' בדברי הרמב"ם בפי' המשנה כלים פי"ז), [גם לענ"ד איני יודע אם למדה קטנה צריך היתר כלל, כיון שלא יופחת השער ממדה הגדולה, וצריך דקדוק גדול בלשון השבועה האיך היתה] כללו של דבר אין השבועה נקלה להתירה בלי הסכמת כולם, כי בדינו של הר"ן שצריך תועלת חבירו יש מחלוקת גדולה בין הפוס', לכן יראה לתווך השלום ביניהם ובתנאי שלא יהי' נדנוד עבירה בהתרתם כמש"ל וד' יסיר מכשול מקרב עמו הכ"ד ידידו הדו"ש ואושרו כל הימים העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן סג וואלקאוויסק החיים והשלום לכבור ידידי ש"ב ה"ה המופלג חכם וסופר המפורסם י"א באמת כש"ת מוהר"ר צבי הירש נ"י

(א) שאלתו בענין מלאכת שמים אשר בידו לכתוב ס"ת ונהג מעולם לכתוב מנין השיטין והאותיות כאשר התווה הסופר המובהק דק' סלאנימא ז"ל, אשר לא ימצא בספר התורה אות משוך, אך בשירת האזינו כפי חלוקת מס' סופרים ראשי השיטין, אם ירצה להשוות שני עברי השיטין גם באמצע, בהכרח למשוך האותיות, והביא מע"כ דברי הר"ן ספ"א דמגילה, שמשמעות לשונו להשוות שני צדדי הבנין בשורה זו, ע"ד שמפרש אריח עג"א, ולבינה עג"ל בעשרת בני המן ומלכי כנען ע"ש, והביא מעל' דברי הנוב"י (מ"ת חיו"ד סי' קע"ו) שהסכים לחוש לכתחילה לפשטות דברי הר"ן להשוות השיטין, ובדיעבד אם לא השווה כשר, ודרש מעל' איך ינהוג למעשה.