עמודי אור פז

לא חייל מסברא, ולהכי מוקמינן לאסור איסר על נפשו באא"ע לנזירות, ושפיר קם דינו של הש"ך, ולא מטעמי' [והעירני אחי הרב הגדול מו"ה יהושע נר"ו דבתשו' הר"ן (סי' ע"ד) כתב בפשיטות דבמה שהאדם משועבד לאחר לא מהני שבועה אף בכולל להפקיע זכותו ותמוה שלא הביאו זה

הפו'

] (יח) שוב ראיתי שהרמב"ם באמת אינו מפרש הסוגיא כפי' התוס', וס"ל דבאמת לאסור איסר ע"נ אשבועה קאי, שכתב (פי"ב מה' שבועות ה' ו') עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו, ונאמר בשבועה לאסור איסר ע"נ במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא זה כמו שנשבע ע"נ אחר, והרי זה מבואר דאדרבה מהאי טעמא גופי' ע"כ איצטריך קרא גבי', דאל"ה הוי השבועה קיימת, אלא שזכות האדון הי' עומד כנגדה, וממילא ע"י כולל הוה חיילא, ולדידי' ע"כ מתפרשת הסוגיא כפשטה, דנזירות ילפינן משבועות דכתיב בהו ע"נ, בהיקשא, ואהני ריבויא דואמרת להם לרבות עבדים גבי נזירות שצריך האדון לכפותו, והא דמייתי הש"ס קרא דלהרע או להטיב, היינו דכיון דבשבועה כתיב מיעוטא יתירא לפטורא, ובנזירות אתרבי לאיסורא, להכי מוקמינן כפי' בנזירות ולא בנדרים ושבועה, אע"ג דאיתקשו נדרים לנזירות ודוק

(יט) ויש להביא ראי' להיפוך שאין חלוק בין הרעת אחרי' לביטול מצוה דבשבועות (כ"ז.) דייק הש"ס דע"כ הרעה והטבה בדבר הרשות כתיבי מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות כתיבי, דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבאי הטבת אחרים מבעי, [ופרש"י הרעת אחרים אתרבאי דהוה ביטול מצוה אי הוה אמרינן דקראי בדבר מצוה נמי כתיבי] ואי איתא שיש שום סברא להחמיר בהרעת אחרים מבביטול מצוה מאי מייתי, דילמא הרעת אחרים הוא דממעטינן, ולהכי איצטריך או לרבות הטבת אחרים, ומ"מ ביטול מצוה לא ממעטינן, אע"כ דהרעת אחרים וביטול מצוה שוין הן, וכן יש להכריח מסוף הסוגיא שם דר"ע אית לי' מיעוטא ומסברא מוקי לי' למעט דבר מצוה, דאלת"ה מאי קא ממעט, ואי איתא דהרעת אחרים חמירא, נוקי מיעוטא להרעת אחרים [ועי' הטיב בתוס' שם ד"ה אלא ע"כ שאין סברא וחומרא בהרעת אחרים מבביטול מצוה, וכיון דקי"ל דחיילא שבועה בכולל בביטול מצוה ה"ה במה שיש חוב לאחר בשוא"ת ודוק, ועיין מ"ש בעה"י לקמן בתשובה ראשונה לחלק אה"ע בהפקעת שיעבוד אחרים ע"י כולל, ומחלוקת הפו'

ז"ל

(ב) ואשר העיר עוד הוד כתר"ה שיש מפקפקים בלשון המבואר [בשבועה הראשונה] יהי' נדון כעובר כו' ויד אשתו יהי' נגדו על העליונה בכל טענותי', ורוצים לדרוש השבועה לסיפי' רק ע"ד שבממון כי כלל בידינו יד בעהש"ט על התחתונה, [וכתר"ה דחה זה לפי שבאמת אין להם ולא הי' להם שום סכסוך וטענה בדבר שבממון] לכאור' אין מקום כלל להתיר בספק, שהרי ספק איסורא לחומרא ואף שיש מקום לדון להקל מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים (י"ח:) דתנן התם סתם נדרים להחמיר [ובסוגיא שם רמינן עלה מהא דתנן ספק נזירות להקל, ועיין בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' כ"א ודוק] ופירושן להקל, ופי' שם הרא"ש כלומר אף ע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושן, אם סתם אזלינן לחומרא, דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק, [וביארתי בזה במ"א בס"ד דאע"ג דאנן לא קי"ל כר"מ ערכין (ה'.) במעריך פחות מבן חודש דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגמר ואמר לשם דמים, אלא קי"ל כרבנן דהתם שאין בדבריו כלום, מ"מ היינו דוקא במקום שאין לשונו סובל כלל דבר המתקיים, אבל כשיש לפרש לשונו לדבר המקיים דבורו, גם לדידן ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה [ודוגמת סברא זו בח"מ סי' ר"כ ס"ח בהג"ה, דאמרינן לענין מכר צמד ובקר, דאם רוב בני אדם קורין לצמד בקר אמרינן הדמים מודיעים, אע"ג דבלא קרו לצמד בקר אין הדמים ראי', מ"ט כשהדמים מסייעים למה דקרו רובא דאינשי אזלינן בתר דמים, עש"ה ודוק, דבאמת בשאר מו"מ קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, הכי נמי אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, במקום שמתקיים הפירוש בלשון שאמר, והבאתי ראי' לזה מדברי הרשב"ם בב"ב (קל"ג: ד"ה ואם לאו) בכותב כל נכסיו לאחר, דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, ואם לאו נוטלן משום מתנה, דכיון דאינו ראוי לירש בעל כרחך נכסי נתונים לפלוני קאמר, דאין אדם מוציא דברים בטלים מפיו ולמתנה איכוין ולא לירושה עכ"ל, ולכאורה הא לא קי"ל כר"מ דערכין שזכרנו, ואמרינן אדם מוציא דבריו לבטלה, אע"כ דיש חלוק דהתם אין הפירוש של דמים ככלל בלשון ערך שהוציא מפיו, אמרינן אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל כאן שאפשר לפרש לשונו בענין שלא יהא לבטלה, ודאי מפרשינן לי' הכי, שלא יהיו דבריו בטלים עש"ה ואכמ"ל] ולפ"ז יש מקום לטעון דבמקום ששבועתו מתקיימת עכ"פ כבנ"ד, אזלינן להקל כיון שלא יהיו דבריו לבטלה, אבל הא ליתא שהרא"ש בא לפרש דהתם לאו מספק אסרינן לי' ומשוינן לי' ספק איסורא, אלא אנו דנין בהן להחמיר ומשוינן לי' כודאי, וע"ז נתן הרא"ש הטעם דאמדינן דעתי' דלאיסורא איכוין מדלא שתק, אבל דבר פשוט וברור הוא דספק בשבועה ספק איסורא הוא ולחומרא, אלא שאני מפרש כוונת המפקפקים שיהא הוא נאמן לומר כך הי' בלבי [ואין זה ענין ליד בעהש"ט על התחתונה שהזכיר הוד כתר"ה בדבריהם]

(כא) אך לפענ"ד הקלושה אין כאן צד ספק כלל, שכל שהזכיר שני דברי' כבנ"ד באו המחלק או מחבר, לעולם הדיבור הראשון מתפרש בפני עצמו, והוא פועל עומד, ואינו נגרר אחרי האחרון כלל, ואלו היתה לשון שבועתו בהיפוך יד אשתו כו' ויהי' נידון כו' בזה הי' מקום להסתפק, ודבר זה מתבאר יפה לענ"ד מההיא דביצה (ך'.) ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתי' אר"פ ד' מאה זוזי שקיל, ברתי' אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב, וטעמא דאמר הבו לי' ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו לי', אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל, ופירשה הרי"ף ז"ל (בפ' מי שמת) דברישא הוה כשני מתנות, ולא שדינן לישנא דהבו לי' בתר ולנסיב, אלא מפרשינן דתרי מילי נינהו [אף שדבר פשוט הוא דבמקום שיש הוכחה לזה מפרשינן אדבתרי' כגון אי אמר הבו לי' ויעביד לי מלתא פלניא, שהיינו מפרשים הנתינה בעד הפעולה, והוא לשון הש"ס בכ"מ טול דינר והעבירני (ועי' נדרים מ"ח. ובר"נ שם) מ"מ כל שאין הוכחה, מעמידין הדבור הראשון בפ"ע ודוק] ובסיפא תפסינן מילתא קמייתא לעיקר, ולפ"ז בנ"ד נמי הדבר ברור שהלשון הראשון מתפרש לשבועה בפ"ע ודוק, באופן שלדעתי הקלושה לא מצאתי לו שום היתר להש"ץ, ואיסורא רביע עלי' בכל תפילה להוציא את הציבור, או שארי פעולות שהעובר אסור בהן, [ומ"מ אם יודע עדות לחבירו מחויב להעיד, כי ע"ז אין השבועה חלה, אף שיש כולל שארי דברים, כיון שאין הפעולות שוות עי' בתשובת ריב"ש סי' קנ"ט] ואני חוכך עוד לומר שאולי גם על הציבור יש איסור תורה (זולת איסור לפ"ע] לפי שלשון שבועתו יהי' נדון כעובר, הוא כולל לפענ"ד את עצמו וגם את אחרים, ואלו נשבע בפירוש שלא יצאו הציבור בתפלתו האיסור חלה עליהם לדעת הרמב"ם, הובא בש"ע (סי' רל"ו ס"ג) [ועי' במל"מ שהביא ראי' לדעת הרמב"ם, וגם אני בעניי פלפלתי בזה הרבה במ"א בס"ד, ודבריו ז"ל אינם צריכים חזוק] כיון שהוא דבר שברשותו, ואולי גם לשון שבועתו זו כך היא מתפרשת, שהיא כוללת עצמו וזולתו ועיין בש"ך וט"ז שם ודוק

והדברים מבוארים לענ"ד שאין היתר לשבועתו אם לא מדעת אשתו ודודה כמו שנרא' מענין השבועה שע"ד הפשר נעשה הכל, ועיין ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ז

כל זה עלה לדון בדעתי הקלושה והנמוכה ואני אומר דברי אלו להלכה ולא למעשה, וגדולי קהלתם המו"צ יצ"ו להם משפט הבחירה לרחק ולקרב ככל העולה על רוחם בדעת תורה ודעת נוטה, להעמיד האמת על כנו והתר אגודת מוטה

נפשי מרה לה על כל עניני הש"ץ הללו ומסיבותיו, כי אני הכרתיו מימי עלומיו, היה איש נלבב ונצמד ליראי ה', חשבתי למשפט כייף בגדלו ויעטה תהלה בקרב ישראל, ומה עלתה בו עתה, ובאמת האנשים האלו אשר חננם הי"ת כחות מאושרים בתולדה אשר לא עמלו בם, כמה הי' ראוי להם להיות שלימים עם ה' ותורתו, וללכת באורחות יושר, להרבות כבוד שמים, ולהגדיל תפארת אומתינו גם בעיני עם ומדינה אשר אנחנו בתוכם, לא כן בהיותם הולכי' אחרי שרירות לבם, יעוררו מדנים בקרב עדת ה' וחלק לבם, וזולתינו כהתל באנוש יהתלו, ונמצא ש"ש מתחלל והי"ת יסיר מכשול מקרב עמו דברי ידידו ש"ב דו"ש ודבק באהבתו העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל.