עמודי אור פו

דנדרים, ומינה נדון נמי ק"ו לענין יין שיותר מכללו, ולהכי אתא קרא לאפוקי מהאי ק"ו, ומאי קשיא להו לרבותינו למאי איצטריך קרא

(טו) וראיתי להמרדכי (פ"ב דשבועות סי' תשנ"ו) שכתב ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, פי' הואיל ואסר עליו מצה בכל פעם, דמגו דחיילה שבועה על מצה של רשות חלה נמי אמצה דמצוה, כדאמרינן גבי נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות עכ"ל

המתבאר מדבריו אלו דס"ל ז"ל ג"כ דגבי נזיר מיחשב כולל [דלא כרבותינו האחרונים שכתבו קצת סברות דלא חשיב כולל גבי נזיר לפי שתחלתו מצוה עכ"פ עיין בס' או"ת בח"מ שם, והרי המרדכי לא כתב כן] אלא שהוא ז"ל באמת משוה שבועות לנזירות מהאי קרא דיליף, ובאמת הדברים מתמיהין לכאורה, דאם הסברא נותנת דחיילא שבועה בכולל, מידי דהוה אכל איסור כולל, למה הוצרך ללמדה מנזירות [אף אי נימא דבנזיר גופי' איצטריך לי' קרא דלא נדון ק"ו להתירו, מטומאה שהותרה מכללה וכמש"ל] ואם אין הסברא פשוטה בזה, א"כ אימא דבנזירות דגלי רחמנא גלי ומנ"ל למילף בהו בשבועות, וכמו שהוא דעת התוס' באמת דלא ילפינן שבועות מנזיר, וכמש"ל

והנלפענ"ד שדבר גדול דיבר המרדכי ז"ל כי באמת מה שדרשו לאסור יין מצוה כיין הרשות יש לו פנים אחרים בהלכה כאשר נבאר בס"ד

ונקדים סוגיא דנזיר (מ"ח.) ר' ישמעאל אומר על נפש מת לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, לאביו ולאמו אינו מטמא כו' עד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכה"ג ונאמרו כללות בנזיר כו', או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו ת"ל לאביו שאינו מטמא לאביו [דמכללא דעל נפש מת לא הוה ידעינן קרובים, דס"ד למילפינהו להיתרא מכ"ה] ר' עקיבא אומר נפשות אלו הרחוקין מת אלו הקרובין לאביו כו' עכ"ה, ולא נתברר בסוגיא בהא דאצטריך לר"ע קרא לקרובים [ולא נפקי מכללא דעל נפש] אם הוא מסברא, או דאלימודא דר"י סמך [דס"ד למילפינהו להיתרא מכ"ה] אלא שקיצר במאמר, עוד אני בעניי תמה בזה, דלר"א דס"ל (שם מ"ז.) דקדושת נזיר חמורה מקדושת כהן ולפיכך הוא דן בכהן ונזיר שמצאו מת מצוה יטמא הכהן ואל יטמא נזיר, א"כ למאי איצטריך קרא למיסר טומאת קרובים גבי נזיר, דהיכי ס"ד לאפוקינהו מכללא ולמילפינהו מכ"ה, הא אין דנין חמור מקל להקל עליו [ודוחק לומר דר"א יסבור כתרווייהו דמנפשות לחוד לא אתי אפילו רחוקים ואיצטריך מת להכי, ויסבור כר"ע דכה"ג ונזיר בעי קרא, דלא הוה שתיק הש"ס מלמימר הכי] והנלפענ"ד דבאמת לר"ע בלאו ילפותא דכ"ה הוה ס"ד למשרי טומאת קרובים בנזיר, דאיהו לטעמי' דס"ל (סוטה ג'.) דטומאת קרובים מצוה היא, וה"א דלא אסרה תורה בנזיר אלא טומאת הרשות, אבל טומאת מצוה שרי [ועיין היטיב ברש"י ברכות (כ'. ד"ה שב וא"ת) ודוק] להכי איצטריך קרא שאף טומאת מצוה אסורה, ולהכי לא אדכר ר"ע כלל ילפותא דכ"ה, ובהכי ניחא נמי לר"א דיסבור ג"כ כר"ע

והעולה לנו מתוך הסוגיא דאיצטריך קרא בנזיר דלא נימא שלא נאסרו עליו דברים של מצוה, ואין ענין כלל לומר דבלאו קרא ידעינן דחייל בכולל, דבאמת אלו היתה הקבלה שלו בפירוש על דברים של מצוה עם דברים של רשות, ודאי חיילא כבכל דוכתא, אלא שעכשיו אנו דנין על עיקר האיסור, אם אסרה התורה עליו דברים של מצוה כלל, ודוק היטיב, ומעכשיו הדברים מתפרשים יפה גם בהא דהוצרך הכתוב לאסור יין מצוה כיין הרשות, הוא ג"כ מה"ט, דה"א שאין זה בכלל איסורי הנזיר וכמו שנתבאר בס"ד

(טז) ואחרי שעלה זה בידינו אומר אני שיש לנו לדון אלו הי' באמת מתקיים דינו של הש"ך, שבכל שבועות אם כלל המצוה והרשות קודם שחל חיוב המצוה חלה השבועה, ואם קדם חיוב המצוה לשבועה לא חלה אף בכולל, א"כ השתא נמי נימא שלא הוציאה התורה תורת הנזיר מכלל שאר השבועות שחלים בכולל, והא דרבי רחמנא לאסור בנזיר יין מצוה [וכן טומאת קרובים] הוא בגוונא שלא חל עדיין חיוב המצוה, כגון שנשבע היום לשתות יין למחר, וקבל עליו נזירות מהיום [דזה מקרי שפיר לא חלה המצוה כיון שאם ישתה היום לא נפטר משבועתו עיין היטיב בש"ך שם שכ' דגבי פרעון מחשב חל המצוה אף קודם זמן פרעון משום דכיון שפרע אפי' קודם הזמן כבר נפטר ע"ש ודוק] וכן בכל דבר שאדם משועבד לחבירו, אפי' מחובתו לעשות ענינו למחר, מ"מ מקרי חל שיעבודו מעכשיו, דאי מפייס לחברי' בדמי וכה"ג, מיפטר מעכשיו, משא"כ בשבועה שהיא לשמים, וזמנה למחר, לא שייך שיעבוד מהיום ודוק, ובכה"ג מ"ל איסור גם בטומאת קרובים, שמתו אחר שחלה עליו הנזירות, אבל באומר שבועה שאשתה מיד [או בקרובים שמתו קודם שנזר] שחלה עליו כבר המצוה ואח"כ נזר, אימא שדינו כשאר השבועות שאינם חלים עד"מ בכה"ג, לדעת הש"ך, [וכבר ביארנו דמעיקר קרא אין ראי' דקרא אתא לאורוי דנאסרין עליו דברים ש"מ] וא"כ מנ"ל לרבא למימר דבשבועה שאשתה שהחיוב מתחיל מיד, חלה הנזירות שאח"כ להאסר ביין שנשבע עליו, אע"כ, דבאמת מדין כולל חיילא בכה"ג אף בשאר השבועות אע"פ שקדם חיוב המצוה, ולר"ש כמי דלית לי' כולל כלל ג"כ מתפרש יפה דהא לדידי' אף בנשבע קודם שחלה המצוה לא אמרינן כולל כלל, וא"כ אין חלוק בין המצוה קדמה או הקבלה. וכיון דגלי קרא לאסור יין של מצוה ג"כ אין חלוק ודוק] וכיון דגלי רחמנא שיין של מצוה נאסר בנזיר, ממילא דינו כשאר שבועות שחלה על המצוה בכולל בכל גוונא, וזהו דעת המרדכי לענ"ד, שרצה לשלול דעת הש"ך, והביא ראי' מדאמרינן גבי נזיר שבנשבע שאשתה חיילא נזירות אף שקדמה המצוה חלה הנזירות בכולל, ובאמת ע"כ ה"ה בשבועה וכמש"נת ודוק היטיב

עכ"פ הרי המרדכי חולק בהדיא על דינו של הש"ך, שהרי הוא מדמה שבועה לנזירות, ובנזירות הא מוקמינן בשאמר שבועה שאשתה דחלה מהשתא המצוה, [חיוב שתיתו] ואח"כ אמר הריני נזיר, וחל הנזירות אף אחר שכבר חלה המצוה, וכבר ביארנו בס"ד שגם עיקרה של השמועה מוכחת כן, וכל האחרונים נ"נ דחו דעת הש"ך, באופן שהדבר ברור לפענ"ד שהשבועה חלה אע"פ שהוא משועבד לציבור

(יז) עוד עלה בדעתי הקלושה לקיים דינו של הש"ך ז"ל מטעם אחר שלכאורה יש לי לדון דאע"ג דשבועה חלה עד"מ בכולל, מ"מ להפקיע חיובו של אחרים לא מהני אף בכולל, ולכאורה מוכחת כן סוגיא דנזיר דתנן חומר בעבדים מבנשים כו' ת"ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות ולערכין, ופרכינן מ"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שאין נפשו קנוי' לו, א"ה אפילו גבי נדרים נמי, אמר רב ששת הב"ע כגון שהי' אשכול של ענבים מונח לפניו, גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי לי', גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני מצי כפי לי' כו', ולכאורה הא אדרבה גבי נזירות מגו דחייל אאינך שאינם נצרכים לו לבריותא דגופי', ממילא חייל בכולל אף על הנצרך לו, אע"פ שהוא הרעה לגבי האדון, ואמאי לא חיילא באמת גבי נזירות, וכי תימא שאני הכא דגלי קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי לו, וממעטינן מיני' הרעה במה שנפשו קנוי' לאחרים, אפילו ע"י כולל, דא"כ תקשי במסקנא דמסיק אביי דהכי פירושא דברייתא למה רבו צריך לכפותו לנזירות, וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועה, מ"ט דא"ק להרע ולהטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרי' שאין הרשות בידו, ופירשו התוס' דהאי לאסור איסר על נפשו אע"ג דגבי שבועה כתיב, מ"מ כיון דכבר אימעיט גבי שבועות הרעת אחרים מלהרע או להטיב, מוקמינן לאסור איסר על נפשו באם אינו ענין לנזירות, והנה מבואר הוא בנדרים (ט"ז:) ובשבועות (כ"ז.) דהא דשבועות אינם חלים על דבר מצוה נפקא לן מהאי דרשא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה שאין הרשות בידו, ומ"מ קי"ל דבכולל דברים המותרים עם דבר מצוה חיילא בכולל, וממילא בהרעת אחרים דממעטינן מהאי קרא ג"כ בעי למיחל בכולל [כאשר כן הוא לפי האמת] וא"כ אצטריך לאסור איסר על נפשו לשבועה גופה, למעוטי דלא חלה שבועה על העבד אפי' בכולל, ומנ"ל למעקרי' משבועות ולאוקמי בנזירות [ובאמת גבי נדרים נמי אם נדר בדברים שאין בהן עינוי נפש חל האיסור עליו כמש"פ הרמב"ם (פ"ב מה' נזירות הי"ח) ושפיר משכחת לה כולל] ומוכח מהכא לכאורה דגבי הרעת אחרים אף בכולל