עמודי אור פה

בעצמו אינו נאמן לפסול עצמו דאין אדם מע"ר, ואף שיש מקום לומר דהא ודאי אף במה שאין אדם מע"ר, מ"מ שויא אנפשי' חד"א העניני איסורים הנמשכים ממעשה ההוא, כאשר הארכתי בזה במ"א בס"ד שדבר פשוט שלדין משנה ראשונה האומרת טמאה אני לך, אפילו במזיד באשת ישראל אסורה, דשוי' אנפשי' חד"א, ובזה יועיל מי שהאמין עליו, ודבר פשוט הוא שהנפסל מכח עביר' למנוי ש"ץ, כמו שהאיסור לציבור למנותו, כן אסור הוא בעצמו לירד לפה"ת, שהרי גם הוא צריך לתפילת הציבור כמותם, ולפ"ז הי' מקור לדון בזה הרבה, מ"מ בשביל זה לבד הי' מקום לחפש צדדין להקל שהרי עיקרו של דבר זה שיפסל העובר עבירה להיות ש"ץ נראה דמדרבנן הוא, שהרי כל עצמה של תפילה דרבנן היא, וכ"ש בזמנינו שההמון בקיאין, [רק בר"ה יש גם אצלינו בחזרת הש"ץ מדין התלמוד שהוא מוציא לשמוע התקיעו' ע"ס ברכו'] אלא שבנ"ד אין אנו צריכין לזה, שהרי דבר פשוט הוא שאלו נשבע סתם שיהי' נידון כעובר על השבועה בלי שום תנאי, ודאי חלה עליו השבועה להאסר בכל מה שאסור בו העובר על השבועה, אף שידענו בו שלא עבר מאומה, מ"מ הא נשבע להיות דינו (פי' ענינו) כעובר, ומחויב לקיים שבועתו, ואם יעשה שום דבר מה שהעובר אסור בו הוא עובר על שבועת ביטוי [ובתנאי שיפרש שיהא נידון כעובר על השבועה על דרך שהוא נפסל, וכמו שביארנו לעיל בס"ד] וה"נ בנ"ד שתלה שבועתו בתנאי אם תשבע אשתו, עתה כיון שנשבעה אשתו וכבר ביארנו שלפי ענין דברי' הי' נפסל, מעכשיו חלה עליו ג"כ שבועתו, בין אם נשבעה אשתו באמת או בשקר, הרי הוא לא התנה אלא שתשבע לאמת דברי', ופשוט לפענ"ד שמעכשיו בעשותו אחת מהנה שהעובר אסור בהן, עובר על לאו ועשה של תורה, ולא יחל דברו

(יא) אלא שיש לעיין בענין שבועה זו אם הש"ץ הוא מושכר לציבור ועדיין לא כלה המשך שלו אם תחול שבועה להפקיע שיעבודם, אלא שבזה יש לדקדק הרבה שאם היתה המשך של השכירות ליותר משלש שנים, יש לחוש שהשכירות בטילה מאלי', שהרי הרמ"א בחו"מ (סי' של"ג ס"ג) פסק שאסור להשכיר עצמו ליותר מג"ש בקבע, והוא איסור תורה לדעת זו כמבואר בדברי האחרונים, וממילא נלפענ"ד שאף בדיעבד השכירות בטילה, כדין כל מילתא דא"ר ל"ת דאי עביד לא מהני, והוא אף באיסורי עשה כמבואר בסוגיא דתמורה (ה'.). וראיתי להחו"י בתשו' (סי' ק"מ) שצידד שם דמינוי ש"ץ לא חשיב עבדות, ואם נשבע להיות אצלם יותר מג"ש חלה השבועה, [ולא אמרינן דהוה נשבע לבטל את המצוה] אלא דלא פסיקא לי' התם זה, והחמיר מכח ספק איסורא, וכאן הוא ספק איסורא להיפך שאם השכירות בטילה חלה השבועה לכ"ע

(יב) אך באמת אין אנו צריכין לכ"ז בנ"ד שהרי ודאי השכיר עצמו להתפלל בעתים ושבתות ידועים, ומכח שבועה זו נאסר לירד לפני התיבה אף בחול, ומגו דחיילא השבועה לאסור אותן הזמנים חיילא בכולל אף על מה שהוא משועבד, כדקי"ל שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח (יו"ד סי' רל"ז ובש"מ בש"ע) והוא מהירושלמי, [ופשיטא שהנשבע שלא לירד לפני התיבה השבועה חלה, ולא אמרינן דהוה נשבע לבטל את המצוה, דלאו עלי' רמיא, וגם עיקרה דרבנן ופשוט

] הן אמת שהש"ך בח"מ סי' ע"ג ס"ה יצא לדון בזה בדבר החדש, בדין ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב שאם חוב שמעון קדמה לשבועה לא חלה השבוע, והוקש' למרן הש"ך ז"ל אמאי לא חלה השבועה על חוב זה בכולל דשאר חובות כמו גבי מצה והגאון ח"צ בהגהותיו שם תמה עליו שהרי אין כאן כולל דברים המותרים עם דברים האסורים אלא דברים האסורים לבד איתנהו, דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לאחרים, לכולם חייב לשלם, והנלפענ"ד ליישב תמיהתו, דבאמת על איסורין דרבנן שבועה חלה עליהם אף בלא כולל, ובירושלמי ר"פ המדיר פריך תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המיטה וכא אתמר הכון, ומשני תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו, ופריך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה דבר תורה, הרי מבואר דעל חוב דרבנן חלה שבועה אף בלא כולל, כיון שהוא בשוא"ת ע' מל"מ פ"ד מה' מלוה] ולפ"ז אם יש עליו חובות שנתחייב מדיני דגרמי וכמו שהכריח הש"ך בסי' שפ"ו דכולהו דרבנן נינהו וכדומה, חלה שבועה עלייהו ובכולל דידהו חלה גם על חוב שמעון ודוק] ומכח קושיא זו דן הש"ך דגבי מצה מיירי שנשבע קודם שהגיע זמנה שלא חל עליו החיוב עדיין, משא"כ בזה שכבר חל עליו החוב לא חיילא שבועה עליו אפילו בכולל, ולדברי הש"ך גם בנ"ד שקדמה השכירות לא חלה השבועה אף בכולל, אלא שבאמת כל האחרונים חלקו על הש"ך בזה, ולא הסכימו עמו [ואף שבקצה"ח צידד לקיים דבריו ע"פ שיטות קצת פוסקים, מ"מ לפי דבריו בלא פי' החוב בפירוש, השבועה חלה בכולל לכ"ע, וכאן השבועה היתה בסתם ודוק וע"ש] ולא אמנע גם אני בעניי לדבר בזה בס"ד

(יג) ובאמת לכאורה יש ראי' ברורה להש"ך מסוגיא דנזיר דדרשינן (ד'.) מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחלה על שבועה, ואם איתא דכל שבועה חיילא בכולל על דבר מצוה אף שחל חיוב המצוה קודם, ל"ל קרא לנזיר הא בכולהו שבועות כן הוא, דחיילא בכולל על יין רשות ושל מצוה, שהרי פשוט דבשבועה זו שאשתה אינו חייב לשתות בלי הפסק, ועכ"פ יש שיעור לדבר, וחלה הנזירו' על שתיית רשות ושל מצוה, ואע"ג דהתם אליבא דר"ש קיימינן ואיהו ל"ל כולל, מ"מ הא מסקינן התם דרבנן נמי מצרכו קרא להכי עש"ה] אע"כ דבקדם חיוב המצוה לשבועה לא חלה גבי שאר שבועות אף בכולל, ולהכי אתא קרא דגבי נזירות חיילא. וראיתי להתוס' בשבועות (כ"ה.) שכתבו, וז"ל בפ"ב דנדרים נ"ל [דנדרים חלים ע"ד מצוה] מדכתיב לה', ובריש נזיר דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, ותימה תרי קראי ל"ל, הא איתקוש נדרים לנזירות, וי"ל צריכי דנזירות אוסר כל יין עליו, הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות, אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה כו' אימא דלא חייל, ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליו, אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין [ר"ל דנזירות דמיא לשבועה שהיא חלה עליו] לא חייל, דנדרים גופייהו עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל, ומבואר מדבריהם דנחתו לזה דגבי נזירות יש כולל, והלא רבותינו בעלי התוס' בעצמם הביאו הירושלמי (שם כ"ד.) להלכה ומ"מ הוצרכו לקרא בזה, וע"כ דס"ל כשיטת הש"ך דבקדם חיוב המצוה לא חייל בכולל, ולהכי איצטריך קרא בנזיר וכמו שסיימו בדבריהם דנדרים גופייהו עצמו על הסוכה לא חייל, ור"ל ע"כ אפי' ע"י כולל כגוונא דנזיר דכולל יין מצוה עם יין הרשות, והיינו ע"כ מטעם דאתחיל חיוב מצוה קודם שנדר, ומטעמא דהש"ך וכדכתיבנא, וכן הוא מתבאר מדברי התוס' בנזיר (ס"ב: ד"ה יצא) שכתבו שם דבנזירות מרבינן טפי שיחול על מה שאין הרשות בידו מבנדרים ושבועות [ומ"מ דבריהם שם צריכים ביאור שהזכירו שם גם נדרים והוא מוכרח ע"פ הסוגיא דשם דלא חייל נדרא על מה שאין הרשות בידו, והלא נדרים ודאי חלים ע"ד מצוה, אע"פ שאין הרשות בידו, ולפנינו בס"ד כדבר בסוגיא הנז'] משום דדרשינן גבי נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו, מבואר מזה דבכה"ג גבי שבועו' לא חיילא, אע"ג דהוי כולל בשבועו' כדלעיל, והיינו ע"כ משום קדימת חיוב המצוה, וכמו

שנתבאר

(יד) איברא שבעיקר תמיהותם זו של רבותינו בעלי התוס', למאי איצטריך קרא גבי נזיר לאסור יין מצוה ת"ל מדאיתקוש לנדרים, יש לתמוה הרבה, שהרי בפרק שלשה מינין (מ"ד.) אמרינן ויין יותר מכללו כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו לשתותו] ק"ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה לענין מת מצוה] יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו, ת"ל מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות, הרי מבואר דאיצטריך משום הכי קרא גבי נזיר לאסור גם יין מצוה, כי היכי דלא נילף ק"ו מטומאה למשריי', והוה מפקינן לי' מהיקשא דנדרים, והרי רבותינו בעלי התוס' בעצמם הכריחו בכ"מ דק"ו מבטל היקשא, היכא דאיצטריך היקשא למילי אוחרא, וכבר האריך בזה בספר באר יעקב בכלליו כלל א' עש"ה, וא"כ מאי קשיא להו למה לי' קרא בנזיר, ולא עוד אלא שלפענ"ד לא שייך כאן לומר בשום פנים שההיקש יבטל הק"ו, שאלו היינו דנין להתיר יין מצוה מק"ו, מאיסור אחר שאינו גבי נזיר, שפיר הי' מקום לומר דאתא היקישא דנזירות לנדרים ומפיק מהאי ק"ו, אבל כיון שאנו דנין הק"ו מטומאה דגבי נזיר גופי', והרי הנזיר בכלל איסורי' [ביין וטומאה ותגלחת] הוקש לנדרים, ומ"מ הותר מכללו במקו' מצוה גבי טומאה בפירוש, ואפיק מהיקישא