עמודי אור פד

וסוגיא זו מבוארת להדיא דשותפין וציבור לא לקו כלל אתמורה ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל, אמנם רש"י ז"ל הביא שם עוד ל"א הכתוב בספרים דה"א הנ"מ לאו שיש בו מעשה, אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תלק' קמ"ל, וכבר כתבו המפרשים שהרמב"ם הי' גורס כן בגמרא, ומדברי רש"י נראה ששתי הלשונות היו כתובין בגמרא, ולפעד"נ ששתיהן אמת לדעת הרמב"ם ז"ל, והנה דבר ברור הוא דלהאי לישנא דאצטריך משום דהוה לשאב"מ, פירושו משום דאשתני שילקו עליו [ומיני' ילפינן לחייב אשה גם בנשבע ומקלל חבירו בשם] אבל אם לא היו לוקין עליו מה סברא יש לחלק בכל מיני לאוין בין איש לאשה וכן מורין דברי רש"י ז"ל ודוק, ולפי מה שנתבאר לעיל בדברינו בס"ד, הנך תרי לישנא סתרי אהדדי, שהרי מאן דמפרש משום דליתי' ללאו כלל גבי ציבור ושותפין, ממילא אין חדוש לדידי' הא דלוקין על התמורה, שהרי בדיבורי' עביד מעשה, ומאן דמפרש משום דלית בי' מעשה, ע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם דשותפים וציבור לוקין על התמורה, ובדידהו נתחדש הלאו ללקות עליו מבלי מעשה, וכבר כתבנו לעיל דהא בהא תליא אי אמרינן מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, ממילא לא לקו ציבור ושותפין, כיון דלא אהני מעשייהו, דהא מעטינהו רחמנא, והנה ר"מ ור' יהודה ע"כ ס"ל בהא כאביי דמהני, ודבר זה מתבאר יפה לענ"ד לפי מה שהכריחו התוס' במנחות (ל"א. ד"ה קסבר) דר' מאיר ור' יהודה ס"ל דיש קנין לעכומ"ז בא"י להפקיע מיד מעשר, והר"ש (פ"ה דדמאי מ"ט) הביא הירושלמי [אלא שהירושלמי פליג שם אגמרא דידן בשיטת ר"מ וכבר ביאר זה הר"ש שם] שמפרש טעם דמ"ד אין קנין דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית, ואידך א"ל כל גרמא מסייע למ"ד יש קנין, לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה, ובלי ספק דהיינו ממש פלוגתא אי עביד מהני, ואנן דקי"ל כרבא, קי"ל באמת דאין קנין, ולפ"ז ר"מ ור"י ע"כ כאביי ס"ל [וכבר הכרחנו לעיל גם זולת זה דר"י כאביי ס"ל] ואליבייהו קאמר הש"ס שפיר הטעם דאצטריך לרבויי נשים, דה"א מדליתא בשותפין וציבור ליתא נמי בנשים, ואידך לישנא קאי לדידן דס"ל כרבא, וממילא יש חדוש בציבור ושותפין שלוקין אף בלי מעשה, וה"א לפטור נשים, להכי איצטריך קרא

וכבר הקדמנו לעיל דכ"ז דה"א לפטור נשים הוא משום דנשתנה הלאו ללקות עליו, א"כ מדאצטריך קרא לרבויי נשים ש"מ שלוקין על התמורה אף בלי מעשה, דאל"ה קרא ל"ל, ודוק

באופן שנתיישבו בס"ד כל דברי הרמב"ם ע"פ סוגיית הגמרא, והדברים מוכרחים דס"ל להרמב"ם דמיקרי מעשה הא דבדיבורי' עביד מעשה, דאלת"ה תיקשי לן למה הוצרך לבקש טעם על מלקות התמורה משום דהוה לאו הנל"ע וכמו שהעיר הלח"מ כמש"ל באורך] הא מפי השמועה למדו שילקה בתמורה, אך אי ס"ל הכי ניחא שפיר, דהלימוד הוא לענין שותפין וציבור דלית בהו מעשה, ובדידהו הא לא הוי ניתק לעשה, וליחיד הוצרך לפרש הטעם שאין הלאו ניתק לעשה וכמו שנתבאר בס"ד, ולא מצאנו עדיין יסוד לדברי הה"מ

(ז) ורואה אני בעניי שדברינו אלו מוכרחי' בדעת הרמב"ם, עד שאני תמי' ע"ד הה"מ שביאר דלא ס"ל להרמב"ם להחשיב מעשה הא דבדיבורי' עביד מעשה, שהרי הרמב"ם פסק (בפ"א מה' איסורי מזבח ה' ב') שהמקדיש בע"מ למזבח לוקה, והרי אין בו מעשה, וע"כ הוא משום דבדיבורי' עביד מעשה, ועי' בלח"מ שם ודוק, וכן הוא מתבאר להדיא ברמב"ם פ"ד מה' תמורה ה' י"א ועבכ"מ שם מה שהביא בשם הר"י קורקוס, והוא ממש כיסוד הזה ודוק

(ח) עוד קשה לענ"ד בסברת הה"מ שכל לאו שיש בו מעשה גמור לוקין עליו אף בדיבור, שהרי הרמב"ם (פי"א מה' עכומ"ז ה' ח' ט' י') כתב מפורש בלאוין של מעונן וחובר חבר שאם עבר עליהם במעשה לוקה כגון שהניד אצבעו או הרכין ראשו עם דיבורו, אבל בדיבור לבד אינו לוקה עש"ה, והוא לכאורה מפורש דלא כסברת הה"מ, שהרי אף שישנם ללאוין הללו במעשה, מ"מ אם עבר עליהם בדיבור לא לקי, והנלפענ"ד בזה ע"פ סוגיא דסנהדרין (ס"ה.) דפריך אמאי לא הוי עקימת שפתי' דמגדף מעשה, ומשני שאני מגדף הואיל וישנו בלב, ועי' רש"י ותוס' שם, וביאור הענין בפשוטו שכבר כתב הרמב"ם שם (פ"ג ה' ו') כל המודה בע"ג אע"פ שלא עבדה ה"ז מחרף ומגדף, ולפ"ז הלאו הוא עובר אף במחשבה, לפיכך אין הדיבור מעשה, ולפ"ז במעונן וחובר חבר שביאר בהם הרמב"ם שהמחשב בלבו תועלתם ג"כ עובר הלאו הזה, לפיכך אין הדיבור בהם כמעשה, אם לא שיעשה מעשה גמור, משא"כ בחסימה ודכוותה שאינן בלב כלל, שפיר יש לקיים דעת הה"מ שעובר עליהם אף בדיבור, כיון שישנו ע"י מעשה [ועי' היטיב במה שהביא הפל"מ בפ"ד פה' מלוה ה"ו בשם ס' החינוך ודוק, כי עפ"ז יש להשוות קצת הדיעות]

(ט) ובעיקר סברתו של הה"מ שלא רצה לפרש המלקות בחסמה בקול משום דבדיבורי' עשה מעשה, נלפענ"ד שהדין עמו, שאפשר לומר דלא שייך לומר דבדיבורי' אתעביד מעשה אלא בכה"ג דתמורה, שמתקדש ומתעלה ע"י הדיבור, ויש סמוכין לזה מדברי רש"י בתמורה שם ד': ד"ה מקדים תרומה לביכורים נמי בדבורי' עשה מעשה, שקורא עליו שם ומביאה לקדושת תרומה עכ"ל, הרי שדקדק שחשיב מעשה לפי שהביאה לקדושת תרומה, ולא פי' משום דנשתנה שתחילה היתה אסורה באכילה והשתא שריא התרומה לכהן ודוק, משא"כ בשאר שינוי ע"י הדיבור לא מקרי עביד מעשה ללקות ע"י הדיבור, ונלפענ"ד שיש להכריח כן מההיא דזבחים (כ"ט:) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו, אמר לי' ר"י הוא דאמר לשאב"מ לוקין עליו עכ"ה, וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מה' פסולי המוקדשין) ויש להקשו' ע"ז שהרי דעת התוס' (בב"מ דף מ"ג: ד"ה החושב ובש"ד) שמחשבת פיגול ופסולי הקדשים אינה במחשבה לבד כ"א בדיבור, א"כ אמאי אינו לוקה לכ"ע אף לדידן, במחשב בדבר המפגל או הפוסל את הקרבן, הא ע"י דיבורו נעשה מעשה שנפסל או נתפגל הקרבן, ואפילו לפי מה שנראה מדעת הרמב"ם דמחשבת הקדשים מועלת אף במחשבה לבד, מ"מ יקשה דהא ע"כ לא משכחת לה מלקות בהא אף לר"י, אם לא שאומר בשעת מעשה שכך היא דעתו, דאל"ה מנא ידעינן, אטו בתוונא דליבי' יתבו סהדי, וכיון דאיכא דבור אמאי לא ילקה עליו לכ"ע

וסבור הייתי לומר לפי מה שביארנו לעיל דהיכא דאיכא המעשה גם בלב שוב לא מיחשב הדיבור כמעשה, וה"נ דכוותה, כיון שישנה למעשה המפגל בלב לפי שיטה זו של הרמב"ם, להכי לא מיחשב הדיבור כמעשה, ואע"ג דבדבורי' אתעביד מעשה, שוב ראיתי שזה אינו שהרי בתמורה (ד':) פרכינן אהא דמחייבינן בדיבור גבי תמורה משום דאתעביד מעשה ע"י, מקדים תרומה לבכורי' נמי לילקו משום דבדיבורו עשה מעשה, ומשני משום דהוי לאו הנל"ע, ואי איתא לסברתינו הנז', הלא כבר הכריחו התוס' (במנחות נ"ה. ד"ה במחשבה ובש"ד) דתרומ' ישנה במחשבה גרידתא, אף בלא דיבור, וא"כ אתי שפיר דלהכי לא לקי גבי תרומה לפי שישנה בלב, אע"כ דהיכא דבדיבור עושה מעשה חשיב מעשה גמור ללקות עליו אף בדבר שישנו בלב, ולפ"ז תיקשי לן גבי מחשב בקדשי' אמאי לא לקי עליו, וההכרח לומר כמש"ל, דלא מחשבינן בדיבורו עושה מעשה אלא במקום שמתקדש ומתעלה ע"י הדיבור, ולהכי לא לקי מחשב בקדשים, אע"פ שע"י דיבורו נפסל הקרבן, ומעתה נמי ליכא למימר הטעם בחסימה משום דנחסמה ע"י, דבפשוטו זה לא מקרי מעשה ודוק, וההכרח לומר כתירוץ השני של הה"מ דהיכא שישנו ללאו במעשה גמור לוקה עליו אפילו בדיבור, ויש לסברתו זו ידים מוכיחו' מלשונו הזהב של הרמב"ם בריש הלכות תמורה שכתב שלשה לאוין אלו [ר"ל נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם] א"א שיהי' בהן מעשה כלל [ואף לפ"מ שביארנו בדעתו ז"ל דבתמורת היחיד מיחשב מעשה, כיון שנתקדשה, מ"מ בתמורת הציבור והשותפין לא ט"ל מעשה כלל, ועליהם באה השמועה להלקות כמש"ל] ולוקין עליהן, והוא מתפרש יפה ע"פ דעתו של הה"מ ז"ל, שאלו הי' אפשר בהן מעשה, הי' מן הדין להלקות עליהן אף בלא מעשה ודוק

תבנא לדיננא שע"פ סברתו של הה"מ הלזו אם הי' עדים בדבר הי' נפסל, וכמש"ל, כיון שהי' אפשר לעשות ההקנטה ע"פ מעשה, וכבר נתבאר בהמשך דברינו ענין המעשה, שאם הניד בראשו או בידו בענין דבורו מיחשב מעשה, [כמ"ש הרמב"ם לענין מעונן וחובר חבר] ולפ"ז גם בדיבור לבד חשוב כמעשה

(י) מעתה צריכין אנו לברר אם נאמנת אשתו עליו, או אם הוא נפסל או נאסר מכח השבועה הראשונה, והנה באמת בענין הנאמנות לבד יש לצדד להקל לענ"ד, דעיקר נאמנות הוא מכח הודאת בע"ד והרי הוא