עמודי אור פג

המעשים שהקניט אותה, אם הי' בהם מעשה ממש לחייב עליו, ואף כי מבואר בסוף לשון שבועתה בזה"ל, ושארי דברים להכעיס שעשה לה ע"כ, מ"מ נלענ"ד שאין להכריח מזה שהי' מעשה ממש, כי בלשון ב"א כל פעולה ותחבולה נקראת עשי' לפי ענינה, וכן הוא בלשון חכמים בכ"ד, לא אאריך בזה, וגם מענין השבועה זו מוכרח כן שהרי כללה בשבועתה שזלזל מולידי' בפני' [ופשוטו מורה על זלזול דברים] מדעתה כי גם בזה עבר על שבועתו, אף שבלשון השבועה שלו מבואר שלא יעשה שום דבר להכעיס ולהקניט כו', וכן הוא באמת כי כל זה הוא בכלל השבועה, הכלל אם היתה הקנטה זו בענין שיש בו מעשה יש בו די להפסל בלי ספק, אך נבא לדון אם הי' בדבור לבד מה הוא הדין

(ב) והנה הרמב"ם (בפי"ג מהל' שכירות ה' ב') פסק בחסמה לבהמה בקול דלוקה, וכן פסק הרי"ף, וכבר נתעורר שם הה"מ דהא אנן קי"ל עקימת שפתו לא הוי מעשה, ותירץ דכאן דבדיבורי' עביד מעשה שנחסמת הבהמה ע"י הוה מעשה (וכ"כ התוס' בשבועות כ"א. ד"ה חוץ ובש"מ) וכדאמר לי' ר"י לתנא בתמורה (ג':) לא תיתני מימר (בכלל שאר לאוין שאין בהם מעשה] דבדיבורי' עשה מעשה שעושה מחולין קדשים] אלא שהוקשה להה"מ שהרי הרמב"ם בריש הלכות תמורה ובפ"ח מה' סנהדרין דחה להך מימרא דר"י מהלכה, והביא בפשיטות שמפי השמועה למדו ללקות במימר, אף שאין בו מעשה, ע"כ לית לי' הך סברא דבדיבורי' קא עביד מעשה, ותירץ בתירוץ שני, שהטעם בחוסם בקול שהוא לוקה, שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דיבור, שאין הדיבור קרוי מעשה, אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור, אף החסימה בקול לוקה, וכבר נמשך אחרי דברי הה"מ הללו המל"מ (בפ"ד מה' מלוה) שכל שישנו לעבירת הלאו ע"י מעשה, לוקה אף אם עבר עליו ע"י דיבור, ולפ"ז הדבר ברור לענ"ד בנ"ד שכיון שהי' אפשר לעבור על שבועתו בהקנטה ע"י מעשה, אף אם עבר ע"י דיבור לוקה, ומיפסיל שפיר

(ג) הן אמת שאני בעניי לא זכיתי להבין דברי רבותינו מפרשי הרמב"ם נוחי נפש שהרעישו על הרמב"ם בענין זה בקושיות עצומות, ולפענ"ד דבריו ז"ל מתבארים יפה ע"פ שיטות הש"ס, ואקדים לשונו הטהור בריש הלכות תמורה כל המימר לוקה על כל בהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אע"פ שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר, ומקלל את חבירו בשם שלשה לאוין הללו א"א שיהי' בהם מעשה כלל ולוקין עליהן, ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש כו' לוקה מ', ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בה שותפות ה"ז לוקה, ואין התמורה קדש עכ"ל, והספיקות שעוררו עליו המפרשים ז"ל, רבו כמו רבו. ראשונה למה דחה מימרא דר"י דמימר אית בי' מעשה משום דבדיבורו עביד מעשה, שעושה מחולין קדשים, עוד הקשה הלח"מ דלפי דבריו דמפי השמועה למדו שילקו בתמורה והוציאוה מכלל הלאוין שכמותה, א"כ מה הוקשה לו למה לוקין עליו הא הוי לאו הנל"ע, מה בכך כיון שקבלו עליו בפירוש שיש בו מלקות, ובאמת אביי בתמורה (ד':) דייק לה אמאי לקי בתמורה הא הוי לאו הנל"ע, ומשני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, והיינו ע"כ דאיהו נמי כר"י ס"ל שלא נתחדשה הלכה במימר כלל, והוצרך לתרץ מלאו הנל"ע, אבל לדעת הרמב"ם קשה, עוד קשה לענ"ד במה שהוסיף הרמב"ם מדעתו ז"ל דלא הוי לאו הנל"ע לפי שאין לאו שבה שוה לעשה, אם טעם נכון הוא למה לא הזכירוהו בגמרא, ודוחק לומר שהיתה לו גרסא אחרת בש"ס שלא שמענוהו מעולם] ועי' בפירש"י שם

(ד) ובישוב כל התמיהות הללו אומר כי לא זכיתי להבין מה הוקשה לרבותינו ז"ל עליו למה הוצרך להלקות המימר מפי הקבלה, ת"ל דבדיבורי' עביד מעשה, הרי בפשוטו הוצרך לזה להלקות על התמורה בציבור ושותפין שלא עשו מעשה בדיבורן, שהרי אין התמורה שלהם קדש, כמו שסיים הרמב"ם ז"ל, וכל דבריו יתפרשו על נכון, דודאי נאמרה הלכה להלקות, בציבור ושותפין שאין בהם מעשה, שהרי לא נתקדשה תמורתן, וא"כ הוה דיבור גרידא דלא עביד מעשה, ולפי הכלל בכל מקום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, לא היו לוקין הציבור והשותפין שהמירו, ובאה הקבלה מפי השמועה שילקו אע"פ שאין בהם מעשה, אלא דבדידהו כיון דלא קאי עלייהו העשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש, שהרי לא נתקדשה תמורתן ממילא לאו דתמורה גבייהו לא הוי לאו הניתק לעשה, ולפ"ז אף דנאמרה ההלכה בהו ללקות על התמורה, ולהוציאה מכלל שאר הלאוין שאין בהן מעשה, אכתי לא ידעינן גבי יחיד [שנתקדשה תמורתו, ואית בי' עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש] שילקה עליו דהא בדידי' הוה לאו הנל"ע, [ועליו לא נאמרה ההלכה כלל דהא בדידי' איכא מעשה שהרי נתקדשה תמורתו, וההלכה נאמרה רק שהמומר לוקה אף שאין בו מעשה, וקאי אציבור ושותפין כמשנ"ת] ולמה ילקה עליו, לזאת הביא הרמב"ם שני הטעמים, משום דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, ומשום דאין הלאו שוה לעשה ודוק היטיב. אלא שיש לעיין לפ"ז אביי נמי [דמשני לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי] מאי קשיא לי' דלא ניחא לי' באידך שינויא דהרמב"ם שאין הלאו שוה לעשה) ואומר אני דבאמת הך מילתא שילקו השותפין והציבור על תמורתן אף שלא נתקדשה, לאו מילתא דפסיקתא היא [ובאמת בגירסא שלפנינו מבואר להדיא דלא לקו כלל, ולקמן נכתוב בזה בס"ד] ובסוף פ"ק דתמורה דממעטין ציבור ושותפין מתמורה, אין הכרע אם לגמרי ממעט להו גם מלאו דתמורה, או מעשה לחודה דלא חלה תמורתן וכדעת הרמב"ם, אך באמת נלפענ"ד דע"כ לאביי לגמרי אימעוט ציבור ושותפין, דהא אביי ס"ל (תמורה ד'.) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי, הרי דעתו מבוארת דהיכא דלא אהנו מעשיו לא לקי [ורבא ס"ל התם דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא] ולפ"ז ממילא לדידי' לא לקו ציבור ושותפין על התמורה, כיון דלא אהנו מעשייהו, ושפיר נקיט הטעם דלא הוה תמורה לאו הנל"ע משום דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, דלדידי' לא מצי למינקט טעם השני של הרמב"ם, שהרי לדידי' באמת הלאו והעשה שוין שהרי בשותפין וציבור ע"כ לאו נמי ליכא אליבי', ואיהו ע"כ באמת כר"י ס"ל דלא תני מימר דאין חידוש במימר שלוקה, כיון דאית בי' מעשה, ולא משכחת לה בלא מעשה כלל, ודוק [ואנן קי"ל כרבא דאף דלא אהנו מעשיו לקי, לכך פסק הרמב"ם שלוקה בשותפין וציבור, ודוק)

(ה) ועתה חל עלינו לבאר בס"ד בטעמי' דר"י דא"ל לתנא לא תתני מימר דבדיבורי' קא עביד מעשה, שהרי כבר ביארנו לדעת הרמב"ם ז"ל, שעדיין צריכין אנו לזה לענין ציבור ושותפין, והנה באמת קושיא זו יש ליישבה בנקל, למאי דביארנו דלשיטתי' דאביי באמת לא לקי בשותפין וציבור כיון דלא מהני, ושם (ה':) מבואר דפלוגתא זו דאביי ורבא שייכא אי מערבין לקרנות, דאביי ס"ל דמערבין לקרנות, ורבא ס"ל דאין מערבין, ע"ש באורך, ומבואר במנחות (כ"ב:) דר' יהודה ס"ל ע"כ מערבין לקרנות, ע"ש היטיב ובתוס' (ד"ה ורבי יהודה) ורבי יוחנן הוא דקאמר התם הכי אליבי', ולפ"ז אתי שפיר, דהא האי תנא דתני קמי' משמי' דר' יהודה הוא [אף דר' יהודה גופי' ס"ל כל לאו שאב"מ לוקין עליו כבר כתבו התוס' דהא דידי' הא דרבי'] וכיון דר"י ס"ל מערבין לקרנות, ממילא ע"כ כאביי ס"ל ולפנינו יתבאר עוד בזה בס"ד היטיב] דהיכא דלא מהני לא לקי, וא"כ ליכא לאו דלא ימיר בציבור ושותפין כמו שביארנו, ולפ"ז לא איצטריך לי' שום חידוש במימר שהרי כל עיקר אזהרת לא ימיר אינה אלא ביחיד, ושם איכא מעשה דהא תמורתו מתקדשת, וא"כ בדיבורי' עביד מעשה ודוק, ושפיר א"ל לא תתני מימר

(ו) אלא שקשה לפענ"ד בעיקרה של שמועה זו לדעת הרמב"ם שהוכרח להלקות המימר על פיו, אף בלא עביד מעשה בדיבורי' [כמו שביארנו בציבור ושותפין] שהרי בסוגיא דתמורה שם למדו בנשבע ומקלל חבירו בשם שנכללו בהך מימרא, והוציאו עליהם מדרשים שלוקין עליהם אף בדיבור דלא מקרי מעשה, ואינה הלמ"מ, ולפ"ז יקשה לנו במימר מנ"ל כדבעי הש"ס בהנך, והנלפענ"ד בזה, דבריש תמורה (ב':) דרשו ר' מאיר ור' יהודה מקרא לרבות האשה לענין תמורה, ופרכינן והא אמר ר"י אמר רב ואיש או אשה כו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומשני איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל,