עמודי אור פב

פצו לאלוה"ק, וכעת טוענים עוד איזה אנשים, שכבר הותרה כיון שעברו קצתם כבר, פשוט שאין זה כלום ואין זה דומה כלל לשנים שנשבעו ועבר אחד כו' דהתם מיירי שאין קיום השבועה כ"א לשניהם, אבל בנ"ד הלא התקנה עדיין טובה לכולם, ואם עברו אותן אנשים, כבר אמרו חז"ל מצויין בעלי זרוע ליפול, ונשארה התקנה קיימת להם לטובתם, וא"כ פשוט שלא הותרה כלל

(ו) ואשר העיר כתר"ה בדברי הנוב"י מ"ת שחידש מדברי רש"י דגט צריך שלשה, וכתב כתר"ה דילמא קאי אגט הנעש' ע"י כפי' וזה ודאי צרי' שלש', דהא שליחותייהו עבדינן, ובזה ג' בעינן, ידידי עשוי הגט, וענין הגירושין שני דברים הם, אמת שהעשוי והכפי' צריכה להיות ע"פ שלשה, אבל הלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ואז יכול לגרש שלא בב"ד, וא"כ ע"כ דעת רש"י דהגירושין עצמם צריך שלשה

(ז) ואשר דרש כתר"ה שי' ממני סידור תשובה לאשה שמת בנה בשכבה עמו, ענין זה כבר בא מבואר בתשובת ראשונים ואחרונים, ואני מסופק בתעניות אלו שקבעו לאשה אם יש לה רשות להתענו' בלי רשיון בעלה שהרי הוא יכול לעכב ולמחות עינוי נפשה, ואילו הי' התעניות עיקר בזה מדין הש"ס והפו', הייתי אומר שחובתה היא ואינו יכול למחות, וגדולה מזו אמרו בשלהי נגעים שבעלה מביא כל קרבנות שהיא חייבת [ואף שמיעטו שם חטאות ואשמות שבאים לכפר היינו שאין עליו חיוב ממון זה] אבל כיון שהתעניות הם מדת חסידות, לענ"ד צריך רשיון בעלה לזה, והכל לפי הענין והיכולת, בתשו' רמ"א כתב על ענין מי שהרג בשוגג שיקבע לו היום ההוא לתענית כיא"צ ממש, כל רבותינו שוים בדבר שצריך מ"ה תעניות [כמספר אדם] לכפרה גם תגדור בעדה שלא לקלל שום בר ישראל כי היכי דלא לפקוד דינה, ולא תשכיב לעולם ילד בחיקה, מדרכי תמיד לעניני' אלו לקבוע לה איזה סיגוף קבוע כגון הרחק' מבשר ויין או גם חלב] בכל עש"ק לזכרון שהאדם נברא יחידי וכו' וכל המקיים כו' כה תנהג משך שנתיים או שלש שני' והתעניות יכולים להיות מפוזרים לפי כח המתענה ותתודה בכל יום ג' שנים וידויים הקבועים, וה' הטוב

יכפר

(ח) עוד זאת אגלה אזן כתר"ה לאשר ספרו פ"ת נדפס כעת מחדש, וצריך שם תיקון הכרחי לענ"ד, בדין המצוי בסי' (ק"ך ס"ק י"ד) כתב כתר"ה דגם בכלי מתכות מטבילין ע"י בן י"ג, אף שלא נודע אם הביא ב' שערות, אף ע"ג שטבילת כלי מתכות דאורייתא לרוב הפו', מ"מ יש להקל משום שאין המשתמש בו [בלא טבילה] נאסר, ונסתייע מדברי התפל"מ שכתב להקל בגזירות חציצה מטעם זה, ואין זה ענין כלל לכאן, דמה בכך שאין המשתמש בו נאסר, מ"מ גוף הטבילה חיובה דאורייתא, ואיך יסמוך על הקטן [כיון שלא נתבררו לו שערות] בדאורייתא, אבל התל"מ יפה כתב לענין גזירה, שאין ללמוד מגזירת חז"ל גבי תרומה לטבילת כלים, דהתם מה שמשתמשי' בו נאסר לכך גזרו עליו, משא"כ בטבילת כלים ודי בזה. ידידו דו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל

סימן ס וואלקאוויסק הקשה לי מופלג אחד פשטא דגמרא קדושין (כ"ה.) הרי שהי' מזה ונתזה הזאה על פיו ר' אומר היזה וחכ"א לא היזה, מאי לאו על לשונו, לא על שפתיו פשיטא מה"ד זמנין דחלים שפתיו קמ"ל, והתימא דפריך פשיטא, הא רבנן פליגי עליו וסברי דלא היזה, וא"כ שפיר אשמעינן לאפוקי מדברי רבנן, וטפי הו"ל למפרך מ"ט דרבנן

והנלענ"ד דבאמת בשפתיו איכא גלוי ונסתר לענין הזאה, דהא אודם הגלוי בשפתיו חשוב גלוי לענין הזאה [כמו שהוא לענין טבילה שאם קרצה שפתותי' יותר מהרגילה לא עלתה לה טבילה עי' יו"ד סי' קצ"ח סל"ח] ומה שהוא מדובק חשוב בית הסתרים [וכן הוא מבואר בכ"מ פ"ו מה' טומאת צרעת ה' א' עש"ה] ובזבחים (פ'.) וש"מ, מפרש הש"ס פלוגתא דתנאי אי הזאה צריכה שיעור, ושם (ע"ה:) מבואר בלישנא בתרא] דרבי נמי כר"א ס"ל דהזאה אינה צריכה שיעור, ולפ"ז הדברי' מבוארים היטיב, דפשטא דמילתא דקתני ונתזה הזאה על פיו, אם נפרש דאשפתיו קאי ומדלא פריש התנא באיזה מקום נפלה ההזאה, אם בגלוי שבשפתיו או במקום הסתרים שבשפתים, מסתמא מיירי דנפלה על כל עובי השפתים שמקצתם גלוי ומקצתם סתרים, ולפ"ז רבנן לטעמייהו ס"ל דלא הזה משום דהזאה צריכה שיעור אגבא דגברא (עי' יומא י"ד.) וכאן לא נפלה שיעור הזאה על הגלוי לבד, אבל לרבי פריך פשיטא דהא ס"ל הזאה אינה צריכה שיעור, א"כ בכ"ש שנפלה מההזאה על הגלוי שבשפתיו נטהר ודוק

סימן סא וואלקאוויסק אבן פינת יקירי ואהובי, נועם נפשי וחמדת לבבי ה"ה ש"ב הרב המובהק החריף ובקי החכם השלם, אוצר היראה, כליל המדעים, איש חמודות, המפורסם בישראל כקש"ת מוהר"ר אברהם דוד נ"י ולכא"ל שלום

כבודו יכריחני למלאת רצונו הטהור, ומצותו עלי חובה, והנני מעתיק שורש השאלה בקצרה, על ענין הש"ץ שנפלו קו"מ בינו לבין אשתו, ונכנסו פשרנים ביניהם לתוך השלום באופן שיקבלו הזוג כ"א על עצמו איזה פרטים באו"ש, ועל בירורי הדברים כתוב בכתב הפשר בזה"ל, אם תברר האשה הנ"ל כי עובר הוא על פרט א' מהחיובים הנ"ל, או תקבל באו"ש לאמת דברי' יהי' ר' פלוני הנ"ל נידון כעובר על השבועה, ויד אשתו הנ"ל יהי' נגדו על העליונה בכל טענותי', וכל הנ"ל קבל עליו ר' פלוני בשבועה חמורה ע"ד רבים, והי' במעמד זה, הבעל והאשה הנ"ל וגם דודה של האשה, ופרטי החיובים הנ"ל שנשבעו הזוג עליהם רבים הם, ואחד מהם בזה"ל, ד' שלא יעשה ח"ו שום דבר להכעיס ולהקניט את אשתו, ואחרי הדברים האלה דרו הזוג ביחד, אך נתעוררו ביניהם שנית קו"מ, ובאה האשה לפני הב"ד ונשבעה בפניהם, וז"ל המעב"ד השני, וכהיום נגשה לפנינו ב"ד הח"מ האשה הנ"ל, וקבלה באו"ש לפנינו איך שבעלה ר' פלוני הנ"ל עבר על השבועה שנשבע נגדה והקניט אותה על לא דבר כמה פעמים, וזלזל מולידי' בפני' ושארי דברים להכעיס שעשה לה על כל הנ"ל קבלה האשה בפנינו באו"ש בפו"מ ולראי' חתמנו ע"כ

והנה השאלה סובבת אם רשאי הש"ץ הנז' לעבור לפני התיבה ע"פ הדברים שנתבארו, וראוי באמת לכל משכיל ישר לחפש ולחקור אחר שני הצדדין בכל יכלתו, לבל יכשל ח"ו במהמורת האיסור וגם להעביר אדם מאומנתו ולגרוע מחיתו הלא דבר הוא, ולבבי הומה על זה, ועזרת החונן לאדם דעת היא סמכתני, לחקור אחר כל פרטי הספיקות הנופלים בזה בס"ד, והוא ית' ינחיני בדרך אמת ויצילני משגיאה

(א) ותחלה נחקור על מה ראוי להעביר ש"ץ כי נצרך לנ"ד, כמו שיבא לפנינו בס"ד, בש"ע א"ח (סי' נ"ג סעיף כ"ה) אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול, ופשוטו של פסול זה מורה, שבדברים שהוא נפסל עליהם לעדות ולשבועה ראוי להעבירו, ובתענית (ט"ז:) דרשו על נתנה עלי בקולה כו' זה שליח ציבור שאינו הגון שיורד לפני התיבה, ופרש"י רשע שהקב"ה שונאו כו', ולשון רשע מבואר הוא בח"מ (סי' ל"ד) במה נקרא רשע בהא דקאמר רחמנא אל תשת רשע עד, [אף כי אין זה ברור לענ"ד אם כדון כן בלשון חכמים שהרי אמרו ביבמות (כ'.) שאפי' העובר על דרבנן נקרא רשע ע"ש] ולפ"ז יש לעיין אם באו עדים והעידו עליו שעבר כמו שנשבעה אשתו אם הוא נפסל, כי מבואר בח"מ (שם סעיף ה') שהעובר על שבועות ביטוי פסול הוא, וכבר הכריע שם הריב"ש וכל הבאים אחריו הסכימו על ידו, שגם בשבועה דלהבא אם עבר בקום ועשה נפסל וכן הביא בהדיא בס' אשל אברהם בא"ח שם בשם תשובת בי"ד, דש"ץ שנשבע שלא לשחוק בקוביא ואח"כ עבר על שבועתו מעבירין אותו ע"ש] אך הלא הריב"ש שם כתב הטעם דכיון שחייב ע"ז מלקות הרי הוא נפסל, ומעתה יש לעיין בפעולה שעשה מה ענינה, שהרי בעובר על שבועה בעינן מעשה, כמבואר בפ"ק דשבועות (ג:) ודיבור לא מקרי מעשה, כמבואר במכות (ט"ז.) דרק בהני תלת לקי אדיבורא, בנשבע [היינו שבועת שוא כמו שהאריך רש"י בשבועות שם] ומימר ומקלל חבירו בשם, והדבר ברור לפענ"ד שהנשבע שלא ידבר עם פלוני ודבר, אינו לוקה מטעם זה, דלא עבר במעשה, והיינו צריכין לדעת מה היו