עמודי אור עט

אליעזר מותר לגמור אכילתו, ולדעת ר' יהושע אסור, ואף דהכא מידי דרבנן הוא, והי' אפשר לסמוך על ר"א, דבדרבנן אזלינן אחר המיקל, אבל הא קי"ל (נדה ז':) דלא עבדינן כר"א משום דשמותי הוא [ע"ש פירש"י לפי שברכוהו] וזה הי' ענין איבו דהוה מנכית [פי' נשך הפת בשדה והכניסו לתוך פיו] ואכיל [ר"ל גמר אכילתו, שבלעו] אבי מצרי, ואמרו רבנן עלה לא תשתעי מיני' לומר שמועה מפיו דשמעתי' כר"א אזלא, ולא עבדינן לה, ואנן כר"י עבדינן, ולר"י אכיל איבו לחמא דארמאי, ואמרו על איבו לא תשתעי מיני' פי' בפשוטו שמועה זו לא יזכירוה לפי שהיא כשיטת ר"א, וכעין זה כתבו התוס' (חולין ט': ד"ה או נחש) דתנא שם או נחש לדברי ר"ג, ולא תנא או עכבר לדברי ר"א, דר"א שמותי הוא, הרי דלא רצו להזכיר דברי ר"א אע"ג דהזכירו דברי ר"ג שהוא ג"כ דעת יחיד ואין הלכה כמותו ודוק

סימן נד הלוסק לאחי הרב החריף מוהר"ר ישראל נ"י

אודיעו כי נסתפקתי בעובדא דאתי לידי בכלי מלא כרוב חמוץ שנמצא בו תרנגול מת, ולא נודע אימת נפל שם, ואם כבר עבר עליו מעל"ע, והנה מודעת דעת הט"ז (סי' ק"ה) בספק כבוש, והאחרונים חלקו עליו, אך לפי מה שנחלקו האחרוני' על הט"ז (סי' שצ"ז) וקיימו פסקו של מהר"מ מינץ דגם במת לפנינו יהבינן לי' חזקת חיים עד שעת מציאה היכא דלא איתחזק איסורא] א"כ גם בנ"ד נוקמי' בחזקת חי עד עתה, ומשנה שלימה שנינו (כלים פ"ט מ"ג) שהשרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור טהור [התנור] שאני אומר חי נפל ועכשיו מת, דמוקמינן לי' אחזקת חיים כל מה דאפשר, אלא דהתם הוה ממקום למקום ביארתי הדברים באורך בעה"י בתשו'] ויש בזה אריכת דברים עי' בנוב"י מ"ק בא"ע סי' ל"א ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה בדברי האחרונים [ודבר ברור הוא דכל זמן שהי' חי אינו מבליע כלל, דאטו אם יכבוש בע"ח [או אדם] אבר בתבשיל צונן מעל"ע, או בציר כדי שיתחיל הרתיח יאסור, לא ניתן להאמר, וה"ה אם נפל לרותח, אם לא נבדל האבר מחיותו לא שייך בליעה, ראיתי בס' אחד מגדול הדור נ"ע נשא ונתן אי שייך בליעה מדבר בחיים, והוא פלא] נא להתיישב בזה, ולקמן בתשובותי לא"ע יתבאר דין חזקת חיים באורך בס"ד ע"ש

סימן נה סווואלק כתב בהג"א (פ"ה דע"ג סי' ל') כל דבר שבמנין אפי' באלף לא בטיל, ואם אותו דבר אסור בהנאה ימכר הכל לעכומ"ז חוץ מדמי איסור שבו, ואם נחתכה בחתיכות דקות בקדירה בטילה כו' ואם הוא חתיכת נבילה שמותרת בהנאה א"צ לזרוק כלום לחוץ, אך אם של ישראל אחר הוא יפרע לו דמים, ויש להסתפק כמה דמים יפרע לו אם דמי חתיכת נבילה כמו שהיתה שוה קודם שנתערבה, שהיו דמיו מועטין או כפי שהיא שוה עכשיו אחר התערובות, שדמיו כשאר החתיכות הכשירות, והן ביוקר כמובן

ונלענ"ד שיש לברר דבר זה מהירושלמי תרומות (פ"ה ה' ג') תני סאה תרומה שנפלה למאה אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך טול לך דמי עציך, והוא אומר לו וכי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שמא אינה מדמעת את הכרי ועצים מדמעין את הכרי, ולא סופך מיתנינה לכהן חורן, והוא נותן לו דמי עצים, מאי כדון נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו, חד בר נש אפי' שעורין גו חטין אתא עובדא קומי ר' יהודה בר שלום ואמר יתן לו דמי שעורים והשאר יחלקנה, פי' דהיינו ממש כנ"ד שנפלה סאה תרומה טמאה [כפי' המפרש] לתוך מאה חולין, דהשתא הותרה התרומה טמאה, ובעל החולין טוען שישלם לבעל התרומה רק כשיווי התרומה טמאה, דהיינו דמי עצים, דהא להסקה הוה קיימא, לפי שתרומה טמאה מצוותה בשריפה, ואי אפשר ליהנות ממנה אלא בשעת שריפתה ומזה סיוע לדעת התוס' (ביצה כ"ז: ובשאר מקומות) דתרומה טמאה מצותה בשריפה, אבל לדעת רש"י דשריא לאתהנויי מינה להאכילה לכלבים וכדומה, תמוה האיך קרי לי' הירושלמי דמי עצים, ובמ"א כתבנו עוד מזה בעה"י] והכהן טוען הא עצים לא היו מדמעין את מה שנופלים לתוכה, ועוד ס"ל להירושלמי דהא קי"ל תרומה עולה בא' ומאה וצריך להרים, והסאה שמרים נעשית תרומה, וכשנפלה תרומה טמאה לתוך חולין טהורין, נאכלת, נקודים או קליות כו' ועי' ר"ש וש"מ דתיקנו כן משום גזל השבט, ס"ל להירושלמי דאם נפלה תרומה טמאה שיש לה בעלים לתוך חולין טהורים, אם באנו לדון על התשלומין מצד הבעלים הי' צריך ליתן [לכאורה] דמי תרומה טמאה, דהיינו דמי עצים, אלא דמ"מ תקנת חכמים בכל מקום להרים, גם זה צריך לקיים, וירים אח"כ סאה אחת, והיא נעשית תרומה, כדין כל שאר המרים תרומה העולה בק"א, אלא שזו ימכרנה לכהן [בשווי תרומה כמבואר] שהרי כבר שילם לבעלים, ועתה בנידון הירושלמי הבעלים טוענים שישלם לו דמי עצים, והכהן טוען, חדא דהא תרומה טמאה אוסרת ואינה נחשבת עצים לבד, ועוד הא סופך מיתננה לכהן חורן לקיים ההרמה שתקנו חכמים, וא"כ תננה לי, ומסיק כיון שהשבח שהושבחה התרומה שנפלה היתה מבין שניהם, שהתרומה של כהן, והחולין של הבעלים הועילו לתוספת שהוסיפוה עתה הסאה בשווי', א"כ הרי הם כשותפים, לכך ישלם לו דמי עצים שזהו קרן של הכהן, והשאר יתרון השבח יחלוקו, ומייתי עלה בחד בר נש שנתערבו לו שעורים גו חיטין [נלענ"ד דתרווייהו חולין הוו, אלא שעתה ביחד נמכרים גם השעורי' בכלל החיטים, והקונה לא ינכה ויפחות בשביל השעורים] ופסקו כן שיקבל דמי שעורים והשאר שהושבחו יחלוקו, ולפ"ז בנ"ד נמי ישלם לבעל חתי' נבילה דמי חתי' נבילה, ומה ששוה עתה יותר יחלוקו כנלענ"ד

סימן נו סווואלק כבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפו' י"א כ"ש מוהר"ר שרגא פייוול נ"י האב"ד דק"ק סייני

(א) אשר פלפל בקושיית הש"ך (יו"ד סי' קס"ו ס"ק ו') על המחבר שהשמיט דעת הרמב"ם [כפי שהביא בב"י] דאם אמר לו בתחילה הלויני ודר בחצירי הוי ר"ק אף בחצר דלא קיימא לאגרא, ומעכ"ת החליט דלא ס"ל להרמב"ם כן משום דהוה תרבית בלא נשך, כיון שאין הלוה נפסד כלל [כמו שכתב הרא"ש בב"מ שם סי' י"ז] דהא החצר לא קיימא אגרא, אלו תורף דבריו, וזה אינו, דהא לכ"ע אם אמר לו דור בחצירי בשכר הלואה, אפילו לא קיימא לאגרא הוה כריבית קצוצה כמו שפסק רמ"א שם, והלא טעמו של הרמב"ם לפי שיטה זו ביאר בב"י דס"ל דכיון דהתנה עמו הלויני ודור בחצירי הוה כאלו שוכרו עכשיו ע"ש, ע"כ דזה לא מקרי תרבית בלא נשך [ולא ס"ל סברת הרא"ש דאחזוקי אינשי כו' ע"ש], וכל שאמר כן בשעת הלואה הוה ר"ק

וביותר דלענ"ד דברי הרמב"ם מוכרחים וברוך טעמו, דהא הרא"ש גופי' שם כתב דלמ"ד טה"נ ממון אף בכהן שהלוה לישראל ע"מ שיתן לו תרו"מ הוה ר"ק, ואטו אף ישראל דרכן ליקח זוז מישראל ליתן תרו"מ לבן בתו כהן, הלא דרכם ליתן בחנם, וא"כ אמאי הוה ר"ק בפסק עמו ליתן לו התרו"מ, ומשמע בכולהו אינשי אע"ג דידעינן בי' דלא שקיל מידי, ותמיד נותן התרו"מ לכהן כי אורחייהו, ודוחק לחלק דעכ"פ לא נתבררה דעתו בתרומות אלו שפסק ליתנן לכהן, משא"כ בחצר דגלי דעתי' בהאי חצר גופי' דלא נחית לאגרי', דמה בכך ס"ס חזינן דגברא דלא שקיל הוא [כי היכי דמהני גבי חצר לגבי חבירו לענין מילי טובא מה דהוא גברא דלא עבד למיגר אע"ג שאין לנו ממנו גילוי דעת בחצר זו דהא לאו דידי' היא ודוק, אבל בירורן של דברים, דהא גופי' מה דמפסיד דלא מצי למשקל השתא טוה"נ, ומעיקרא הוה תלי בדעתו אי בעי שקיל ואי בעי לא שקיל, זה מקרי הפסד ממון, שהפסיד זכותו וכחו, ולפ"ז הלא כל דינינו בחצר דלא קיימא לאגרא נמי הכי הוא, דחצר זה אלו רצה הי' משכירו ולכך אם מוחה במי שרוצה ליכנס בתוכה אסור לו ליכנס, וכדאסברי' רמ"א בח"מ (שס"ג. ס"ו) דכל שעתא ושעתא אם רוצה הי' משכירו, ונהנה ממנו עש"ה, ולפ"ז היינו טעמא דבהלויני ודור בחצירי מקרי ר"ק, דהא מהשתא משתעבד לי' החצר למלוה, עד שישלם לו הלוה חובו, או אולי עד הזמן