עמודי אור עח

דהא מבואר בסוגי' דב"ק (מ"ג.) דהיכ' דליכ' כופר משלם דמים והתוס' שם (ד"ה מאי לאו) כתבו דבכמה דברי' תשלומי כופר קיל מדמים, וכתבו שם עוד דאי הוה אמרי' כופר שלם אמר רחמנ' ולא חצי כופר נ"מ נמי לזה, דאי דמי' הוא משלם גם חצי דמים כפי חיובו, ולענ"ד דבריית' זו דגיטין אתיא לאשמעי' דבחצי עבד וחצי ב"ח איכא חיוב חצי כופר, ולא אמרינן בזה כופר שלם אמר רחמנ' ולא חצי כופר, [ואי הוה מיפטר מכופר הי' משלם דמים] דהכא כופר שלם הוא כפי ענינו, שרק חצי הוא ב"ח ובר כופר, וכל חציו הוא מתחייב, והנה נלענ"ד עוד נפקותא בין כופר לדמים למאי דקי"ל כופר אין משתלם לאחר מיתה, א"כ אם סיכן גר שאין לו יורשים ואמדוהו למיתה אלו לא הי' בו דין כופר הי' מתחייב בדמיו, ויכול הגר לתובעו דמי' כשהוא בחיים עדיין, דלא גרע מדמי שאר חבלה, ואמרינן נמי (ב"ק פ"ה:) חרשו נותן לו דמי כולו, והכא נמי הי' יכול לתובעו בעצמו דמי כולו, אבל כיון דבר כופר הוא, וכופר אין משתלם אלא לאחר מיתה, לא מצי תבע מחיים כלום, [ואחר שימות ממילא אין מי שיתבע] נמצא שחיוב הכופר הראוי להיות כפי הדין, גרם להמוכה מכת מות] הפסד, שאין לו כלום, והיינו נמי ממש הא דקאמר הש"ס בחציו עבד וחציו ב"ח דדינו הוא דבעל השור בר חיוב כופר הוא היינו חצי כופר חייב לשלם ליורשי', וכיון שהוא ראוי ליטול כופר אם הי' לו יורשים ואין לו פי' בפשוטו דלכך אין לו לעצמו עתה כלום, דחצי דמיו נמי לא שקיל אפי' סיכנו והוא עדיין בחיים

סימן נא הלוסק תוך מכתב פ"ש לאחי הרב החריף מוהר"ר ישראל נ"י

בענין דם מן החי שסיפרתי לו המאורע, כבוד אחי מרוב ימים שכח הענין, ואבאריהו, כי נשאלתי על אודות שחלבו פרה ויצא דם בחליבה ובשלו התערובות ונשאלתי ע"ז, ודנתי דלכאורה יש להקל כיון שיש כאן ספק אם יש ס', וקי"ל לדעת רוב הפוסקים עיין עליהם, דם שבשלו דרבנן, וא"כ ספיקא דרבנן לקולא, שוב אמרתי שהרי עכ"פ יש כאן איסור אמ"ה, דהא גם חלב הוה אסרינן משום אמ"ה בבכורות (דף ו':) אי לאו דגלי לן קרא, וא"כ בדם דלית לן קרא, יש כאן משום אמ"ה, ודל מהכא איסור דם, ואמרתי דע"כ ליכא למימר דכוונת הש"ס בבכורות הוא משום אמ"ה או במה"ח, דהא בסנהדרין (נ"ח.) אף בדם ס"ל לרבנן דאין בו איסור במה"ח [לב"נ] וגם לרחב"ג גלי בי' קרא, ואטו מי עדיף חלב מדם, וע"כ דכוונת הש"ס הוא דהוה אסרינן לי' משום יוצא מן החי, וידוע דיוצא מן החי לית בי' לאו רק איסור בעלמא, ובזה נדחה מה שרצו קצת מן האחרונים להוציא מסוגיא זו דבנזדמנו נבילות וטריפות מותר למוכרם לישראל חבירו, ולית בזה איסור סחורה, מהא דפריך שם על חריצי החלב דלמא לסחורה, ואיך הותר סחורה בדבר איסור, וליתא דהא ידוע דאיסור סחורה ילפינן משרצים, ולא נילף מינה אלא לדבר שיש בו לאו גמור מה"ת, אבל לא לדבר שהוא איסור בעלמא, וא"כ דהוא רק יוצא מן החי ליכא איסור סחורה מה"ת לכ"ע, ועי' תשובת חו"י סי' קמ"ב] וכבר הביאו רבותינו האחרונים, לצדד דבאיסורא דלית בי' לאו לא ילפינן בי' טעם כעיקר מן התורה, דהא למדו טכ"ע בסוגיא דפסחים (מ"ד מ"ה) ובסוגיא דנזיר (ל"ז.) מגעולי עכומ"ז, או מאיסורי נזיר, והני איסורין בלאו הן, ולא ילפינן מינייהו לאיסור עשה כ"כ המפרשים ז"ל, ויש סעד לזה מסוגיא דזבחים (צ"ו:) דפריך הש"ס בהא דדרשינן יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל, ואמאי, ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דכל שבקדש פסול קאי בלא תאכל, וקשה הא מ"ע היא לשרוף קדשים שנטמאו או נפסלו, וא"כ מאי עדיף עשה דאכילה בחתיכה זו מעשה דשריפה, שיש בה מצד טעם שקבלה מהפסולה, הא אם יאכל לא יקיים עשה דשריפה, אלא דהוא הדבר כיון דטעמא בעלמא קיבלה החתיכה מהפסולה, לענין עשה דשריפה לא אמרינן טע"כ, זהו עקרן של דברים, מ"מ לא סמכתי ע"ז למעשה

סימן נב ואלקאוויסק עובדא אתא לידי ששחט בע"ב אחד יו"ד אווזות, ונמלחו ה' במקום אחד, וה' במקום אחר, והופשט עורן והותך השומן, ואח"כ כשאכלו הבשר מצאו במקום צ"ה נשבר העצם ונקשר, והוה ס' טריפות והבשר כבר נאכל, והכלים שנשתמשו בהן לבשל הבשר פשיטא דמותרין דהא לא נתבשלו הכל ביחד, וחד בתרי בטל, ולא שייך כאן לאסור מחמת חהר"ל כיון שכבר נאכלו. אולם בנידון השומן דנתי לענ"ד צדדים להקל, שאלתי שהותך השומן של ה' אווזות בד' קדירות, ונלענ"ד דיש כאן ספק שמא לא נבללו החתי' שומן, דהא קי"ל (ר"ה י"ג:) אין בילה אלא ליין ושמן [ובמ"א הארכנו בדין בילה בס"ד] וכאן הם חתיכות (כמו שהוא מדרך הנהוג שמפררין השומן לחתי' קטנות, ואח"כ מתיכין אותו], ויותר מסתבר כן, שהרי מתחילה דרך להסיר עור כל אווזא ואח"כ מפררין אותם, ונותנים לקדירה להתיך, וא"כ לא כיוונו לבלול כלל, ויש ספק שמא נפל האיסור רק לקדיר' אחת, וא"כ אותה הקדירה לבדה אסורה, וכיון שנתערבה בשלש של היתר, זה מקרי תערובות יבש ביבש [כמבואר בפ"ח (ריש סי' ק"י) ובכו"פ דחבית יין בחביות הוה יבש ביבש עש"ה, והוא פשוט דהא אינו נבלל יחד] וחד בתרי בטל, ופשיטא דקדירה שומן לא מקרי ראוי להתכבד [ומחמת המליחה לא נאסרו כמו שכ' שלא נמלחו ביחד והוה ספק, ואין לומר הא עכ"פ יש כאן ה' אסורים שנמלחו ביחד, הא כבר מבואר בפר"מג (סי' מ"ט וש"מ) בשם האחרונים דבספק איסור יש להקל במליחה בקליפה וכאן גוף האיסור אינו אלא ספק, חששא דצ"ה, ובנ"ד הוה ס"ס ספק אחד בגופו, וספק בתערובות, וקיל יותר ודוק] ואי משום דהוה ספק, שמא נבללו החתי' ונפל האיסור לכל הקדירות, ואין בכל אחת ס' כדי לבטל, מ"מ ספק כה"ג במין במינו היכא דאיכא רוב היתר [שהרי כאן עכ"פ יש רוב היתר] שרי, כמבואר ביו"ד (סי' צ"ח) והי' נראה לכאורה להתיר כל הד' קדירות, דאע"ג דקי"ל בסי' ק"ט דיבש ביבש שנתבטל ברוב נוהגין להחמיר להשליך אחד, הא מבואר דחומרא בעלמא הוא, ובנ"ד אף אותה קדירה שנדון שבתוכה כל השומן האסור מ"מ איכא רוב היתר כנגדו [שהרי עכ"פ יש בכל קדירה, שומן מב' אווזות וחצי], ואיכא למימר דבכה"ג לא מחמרינן, כיון שאין כאן כלל חתיכה אסורה מה"ת, וביותר דהוה ספק איסור כמש"ל, ואולם קצת מקום עיון יש בזה בלשון הש"ע (סי' קי"א ס"ז) הי' כאן שתי קדירות של היתר, ונפל איסור לאחת מהן כו' מצטרפות לבטלו כו' וה"ה אפי' למאה ע"כ, והא למאה עדיף טפי, ואין צורך צירוף לבטל עד ס' דחד בתרי בטל, על הדרך שכתבנו, ואולי מיירי באיסורין שצריך מאה לבטלן אף ביבש, ועוד יש ליישב קצת באופן אחר, מ"מ הדברים שכתבנו יש להם פנים להלכה

סימן נג סווואלק בענין פת של עכומ"ז והרחקתו

גרסינן (עכומ"ז ל"ה:) ר' יוחנן אמר אפי' למ"ד פת פלטר עכומ"ז [התיר רבי] ה"מ בשדה אבל בעיר לא משום חתנות, איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי אמר רבא ואיתימא ר"נ בר יצחק לא תשתעי מיני' דאיבו דקאכיל לחמא דארמאי, לשון מנכית אינו מדוקדק כלל, לפי שטחיות הענין הל"ל הוה אכיל פת אבי מצרי, והר"ן כתב בשם הגאונים שענשו רבא ואי תימא רנב"י שלא לומר שמועה מפיו בבהמ"ד ע"ש, והדבר צריך טעם למה נקנס כן דווקא, וגם בעיקר דעת איבו צריך ביאור, כיון דלפי האמת מצרי השדות הסמוכים לעיר] דין עיר יש להם כמ"ש הרא"ש, מה סלקא דעתי' לאכול שם, ולענ"ד דבר עמוק הי' בפעלו, אלא דלא סליק כהלכתא, דכיון דאסרו חכמים פת בעיר, וכן במצרי השדה שדינם כעיר [ובזו לא נחלק איבו על חכמים] והתירוהו בשדה, הנה במשנה תרומות (פ"ח מ"ב) שנינו וכולן [עבד ואשה] שהיתה תרומה לתוך פיהם ונתגרשה האשה ונשתחרר העבד, ר"א אומר יבלעו [כיון שהתחילו בהיתר בהכניסם המאכל לתוך פיהם] ר' יהושע אומר יפלטו, וכן (שם מ"ג) הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר, [שהגינה מקום פטור ממעשר, והחצר מקום חיוב] ר"א יגמור, ר"י אומר לא יגמור [ועיין הגר"א ז"ל בפירושו שלדעת רבי שנה המשנה כדלעיל, דר' אליעזר שרי משום דהתחיל בהיתר ור"י אוסר, ולא כר' נתן דתוספתא ע"ש] ולפ"ז בענין פת של עכומ"ז נמי, כיון שהותר בשדה, אם נשך מן הפת בשדה, ובעוד המאכל לתוך פיו נכנס לעיר או לבי מצרי שהם כעיר כמש"ל] לדעת ר'