עמודי אור עז

טריפה, דקי"ל (תמורה ל"א.) דשריא, דהתהוות האפרוח הוא בתר דמסרח ואז עפרא בעלמא הוא, ואין הבא מכחו אסור, הכי נמי זרע הזכר סרוח מעיקרא הוא ופירשא בעלמא, ולא גרע מיאלי דיחמורתא ושליא של חמור (עי' ביו"ד סי' פ"א סעיף ג' ד') דאינהו גופייהו שרו, [וע' תוס' חולין (ס"ד. ד"ה שאם) בסוף דבריהם שכתבו דהיתר יאלי דיחמורתא הוא כדאמרי' באפרוח שנולד מביצת טריפ'] כ"ש הולד שבא מזרע זכר האסור שאין בו איסור לכ"ע, ולא מיתסר מטע' זוז"ג, דהא שרינן אפרוח שנולד מביצת טריפ', אע"ג דחד גורם האסור הוא, וזה ברור לענ"ד, ובאם טריפ' שאני שהולד עיקרו מכחה בא, ולא שייכא סברא זו, ולהיתר אמרי' שזכר המזריע גורם היתר הוא והולד גם מכחו בא, ומסייע להיתר והתוס' בעכומ"ז (כ"ד. ד"ה ישראל) נתעוררו לענין חשש רביעה להצריך אליבי' דר"א שימור גם לאב [שהולד מכחו בא ולר"א זוז"ג אסור] שלא יהא נרבע, התם לאו משום איסורא הוא דנימא עפרא בעלמא הוה [שזה מסלק האיסור בכל מקום] ושרי, דלא שייך היתר זה שם [וה"נ קי"ל (חולין ע"ה:) בן פקוע שבא על בהמה מעלייתא אין תקנה לולד, התם שני החלקים היתר הם אלא דלא מהני שחיטה משום שהיי' כו' ולא שייך היתירא משום עפרא בעלמא ודוק, ויסוד הדבר דלמ"ד חוששין לזרע האב חשבינן הולד גם ממינו של האב לכל הדברים, ולהכי אמרינן בסוגיא דבכורות (ז'.) דלמ"ד טהורה מתעברת מן הטמא, טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, אסור למ"ד זה וזה גורם אסור [ומאן דשרי לי' היינו מקרא ע"ש] ולא אמרינן הא הזרע עפרא בעלמא היא [תדע דהא שרינן יאלי דיחמורתא] וא"כ לא יאסור הולד שנוצר מהזרע בשיתוף האם הטהורה, שאני התם דאנו דנין דהולד הוא ממינו של האב ג"כ, וממילא דינו כטמא לכל הדברים, משא"כ יאלי דיחמורתא לענין היתר אכילה ודאי שרי, אבל בזרע הטריפה אין לנו לדון כי אם מצד איסור אכילה, ולהכי שרי אפרוח שנולד מביצת טריפה, וכה"ג הוא ולד מזכר טריפה וכמו שנתבאר בעה"י], וגם מ"מ תירצו שם דהואיל ואשתני שרי גם לגבי איסור כרבע בקדשים ודוק היטיב] גם מה שהביא שם ראי' דזכר טריפה אינו מוליד מסוגיא דעכו"מז דדרשינן מכל החי למעוטי טריפה, ופריך טריפה מלחיות זרע נפקא, ומאי פריך דילמא איצטריך מן החי למעוטי זכר טריפה, דלא ממעיט מלחיות זרע אם נימא דמוליד, ולענ"ד פשוט דכיון דכתיב איש ואשתו משמעות שיהי' שניהם שוים, וכיון דאמעיטה נקבה ה"ה זכר שצריך להיות שוה לו, וביותר דיש לומר דהכי פריך הש"ס כיון דהמבול הי' י"ב חודש, [ומשך זה הי' ידוע ע"כ לנח שהרי הכין מאכל לצורך כל באי התיבה, והוצרך להספיקם עכ"פ י"ב חדש] ובתיבה נאסרו כל באי' אף בעלי חיים בתשמיש כמבואר בחלק, וכיון דטריפה אינה חי' א"כ הזכר לא יתקיים י"ב חדש עד אחר המבול, וא"כ לא יהי' לחיות זרע אחר המבול, ומהכא שפיר ממעטינן טריפה בין זכר ובין נקיבה, ולא איצטריך מכל החי [ומה דפרכינן הניחא למ"ד כו' עי' תוס' שם ודוק]

(ה) שוב ראיתי בתשו' שם שכתב לדחות הראי' מגיטין (מ"ג) דבעי הש"ס למיפשט דחצי עבד וחצי ב"ח בר אישות הוא מדתניא המית חציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו, ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא לי', ומשני כשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשי', ופריך רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני כו' והשתא הא משכ"ל דאחר שעשאו טריפה נשתחרר לגמרי, ונשא אשה והוליד, אע"כ דטריפה אינו מוליד, והוא ז"ל דחה דאכתי תקשה על הברייתא למאי נקיט יורשיו ולא לנפשי', ותמוה לענ"ד הא רבא פריך עוד שם תשובה שני' ועוד כופר הוא ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, והשתא יקשה שפיר לוקמה בכה ג שעשאו טריפה, ואח"כ נשתחרר ונשא אשה ומת, דבכה"ג משכחת כופר, ודוקא ליורשיו דאלו לנפשי' ליכא כופר כל זמן שלא מת, ושפיר קמה הראי', אבל לענ"ד אין לבנות ע"ז דיק, דאכתי אפי' נכריח מזה דזכר טריפה אינו מוליד. משכחת לה כופר ליורשיו דהכהו מכת מות והחליש כוחותיו עד שהוא עומד למות [ע"פ אומד] ממכה זו, מ"מ לא עשה בו שום דבר המטריף, ופשיטא שגם החלש מוליד וא"כ נוקמי' בכה"ג, אלא ע"כ דהש"ס לא ניחא לי' גווני רחיקי ודוק. ומצד הסברא נלענ"ד פשוט. דזכר טריפה מוליד, דהא גם בנקבה כתב מהרש"ל דיתכן שתתעבר אלא שלא תבא לכלל לידה, כמ"ש האחרונים, והזכר אינו פועל בעיבור יותר מהנקיבה, וכיון דעיבור ולידה בעינן להוציא מכלל ספק טריפות, ובזכר לא שייך הלידה כלל בפעולתה [דלענ"ד כך כוונת מהרש"ל, שפעולת הלידה לא יכון בטריפ' ולא מצד גרעון הולד הוא, שאי אפשר ליצא גמור בחיים ע"ש ודוק] לא מפיק בהא מס' טריפות

סימן נ עוד בענין הג"ל

(א) הנה הגיע לידי ס' אבני מלואים ובתשובות שבסוף הספר נשא ונתן בסוגיא דגיטין, וכתב קצת מעין מה שכתבנו ע"ש, אך מה שהשיג שם על פירש"י ודעתו דגם בעבד אין השור נסקל עד שימות, אין בכל דבריו הכרע לדחות דברי רבן של ישראל, ומה שהביא מפרש"י (בב"ק מ"ב:) ודברי הש"מ דעיקר הלמוד שם בב"ח דאין כופר משתלם אלא לאחר מיתה, היינו משום דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, אתקיש מיתת בעלים והכופר, למיתת השור, והשור אינו נהרג עד שימות, וכן בעבד נמי השור אינו נהרג עד שימות, וממילא אין משלם נמי שלשים שקלים עד שימות, ולפי דעתו מיתת השור מסברא ידעינן דאינו נהרג עד שימות כמו שהביא שם דברי רש"י דמוהמית ליכא למילף דאיכא למימר כיון דאמדוהו למיתה והמית קרינן בי'] והך סברא איתא נמי במיתת שור שהמית את העבד, והנה אף לדבריו הלא הפרש גדול יש בין כופר לשלשים של עבד, דגבי כופר כתיב השור יסקל וגם בעליו יומת אם כפר כו', הנה הקדים הכתוב מיתת השור לתשלומי הכופר, וכיון דילפינן מסברא דשור אינו נהרג עד שימות, ממילא ליכא גם כפר [המאוחר בקרא] עד לאחר מיתה, אבל גבי עבד כתיב בהיפוך כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל, אפי' נאמר מסברא דסקילת השור לאחר מיתה דוקא, מ"מ אין לנו הכרח שלא ישלם הקנס [המוקדם בפסוק לסקילת השור] משאמדוהו למיתה, והא דאמרי' (ב"ק מ"ג.) כל זמן שאין השור בסקיל' אין משלם קנס, היינו אם הוא בענין שיפטור השור לגמרי, אבל איחור סקילתו אינו מעכב תשלומי הקנס, וגם הא לית הלכתא כההוא מ"ד

(ב) ומה שחמה בדברי רש"י שהם סותרים זא"ז דלענין כופר כתב שוהמית מתפרש משאמדוהו למיתה, ולענין קטלא דשור כתב דשור אינו נהרג עד שימות דכתיב והמית, לענ"ד מיושב יפה בפשוטו, דלענין קטלא כיון דכתיב והמית בעינן מיתה ממש, משא"כ לענין כופר שהוא דמי הנהרג אליבא דהלכתא, מסתברא דמשעה שאמדוהו למית' הא אין לו דמים ומההיא שעתא מתברר חיוב דמי' (ועי' תוס' ב"ק מ"ג. ד"ה מאי לאו ודוק) לכך מסתברא לדרוש והמית דמשעה שאמדוהו למיתה ישלם כפר ודוק. והנה כתב עוד בא"מ שם דאם סיכן עבד וקודם שעמד בדין שחררו רבו אין לרבו בקנס, ומדמה לה להא דקי"ל (כתובות מ"ג) בנערה שבגרה דאין לאבי' בקנס, משום שיצאת מרשותו, והכי נמי כיון שיצא העבד מרשותו שוב אין לו קנס, דבר זה צריך ראי' גדולה, ומה שנסתייע מבוגרת הא התם מקרא נפקא לן עי' תוס' כתובות (ל"ט. ד"ה מה) ובפני יהושע שם, ואדרבה הא חזינן דבנשאת דג"כ נפקא לגמרי מרשות אב, מ"מ גמר לה הש"ס דאין לאבי' בקנס מבגרות ע' תוס' שם ובפרש"י, הרי חזינן דלאו סברא פשוטה היא לכל הקנסות לומר דכיון דנפק מרשותי' קודם העמדה בדין שוב אין לו קנס, אלא בעינן לימוד לזה, ובלא לימוד מקרא אמרינן דמה שהגיע לו בהיותו בעל הקנס, לא הפסיד אף אחר שיצא מרשותי', וכן הוא בעבד, אין לומר כן מסברא, והיותר תמוה דהא הרמב"ם פסק שם דאם בגרה או נשאת אפילו בושת ופגם דממונא נמי פקעי מרשות האב, ע"כ אם כן גזה"כ הוא, ואיך ילמוד מזה לעבד, ובאמת הש"ס מחלק שם לר"ש דבעי גביי' בשעת חיוב, בין עבד לאונס ומפתה, אבל עכ"פ לדידן נמי ליכא למילף מהתם, וע' ר"ן שם ר"פ נערה ודוק

(ג) ומה שדקדק שם הא"מ הא דמשני רבא ראוי ליטול ואין לו ופרש"י ראוי ליטול אם הי' לו יורשים ואין לו משום דאין לו יורשים דלמאי נ"מ הוא מאי דראוי ליטול כיון דאין לו [ומה שהכריח מזה [לפי דבריו דקנס של האדון לא שקיל אם שחררו] דטריפה מוליד ומשכחת בי' יורשים, כבר דחינו זה בטוב טעם דלא מוכח מידי, דדלמא מיירי שסיכנו בלא טריפות] ולענד"נ בזה מרגניתא טבא,