עמודי אור עו

למטה ממנה כשירה אם נחתכה, וסיפא משמע דוקא מן הארכובה ולמעל' טריפה, הא בארכוב' עצמה כשירה והחמירו מספק, וענין ארכובה פירשוה הפוסקים ז"ל לפי ענין הדבר שדנין בה הטריפות אם בטש"כ או שהדין על מקום החתך עצמו, ע' בש"ע ואחרונים ז"ל (סי' נ"ה) והנה בערכין (י"ט) אמרינן שהאומר משקל רגלי עלי שיעורה עד הארכובה והיינו נמי לדעת הפו' כל מר כדאית לי' באיזה ארכובה מיירי ופשוט] וקי"ל (נדה נח:) כל מקום דתנו רבנן עד היינו לחומרא היכא דעד ועד בכלל הוה חומרא כן כוונתם ז"ל, וא"כ ע"כ עד הארכוב' וההפסק עצמו בכלל רגלו הוא, ובעי למיתב כשיעור הרגל וההפסק, וכפר"שי שזה תלוי בלשונו ונכלל בכלל רגל, ובתמורה תניא דס"ל לר' יהודה דהאומר רגלה של זו עולה אין כולה עולה, וכיון שנתבאר דלשון רגל כולל עד הארכובה ועד בכלל, התם נמי ע"כ כך הקדיש עם הארכוב', והא אמרינן התם דמודה ר' יהודה שאם הקדיש דבר שעשה אותה טריפה דפשטה קדושה בכולה, וא"כ באומר רגלה של זו עולה ע"כ לא מיטרפה בנטילתה, והרי הוכחנו דהתם ע"כ ההפסק עצמו בכלל, ומוכח דלא מיטרפה בהכי, ואולם התוס' בנדה (כ"ד. ד"ה עד) כתבו דלענין עד הארכובה לא שייך כללא דכל שעורי חכמים להחמיר ע"ש ודוק וצ"ע

סימן מט סווואלק שאלה בדין ספק טריפות דמהני שחי' י"ב חדש, מה שיש לבאר בזה

(א) ראיתי בס' חכמת אדם (בב"א סי' כ"ו) דבר מתמי' שפסק בעז שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהי' ניקב הכרס ואח"כ עברו עלי' יב"ח [או ילדה] [ונתרפא הנקב] ופסק להתירה, דהיא ספק טריפה, דהא י"א דכרס הפנימי היינו מפרעתא, והוא הרואה את הקרקע למטה, אבל למעל' במקום הצלעות אין טריפות בנקיבת הכרס, ואולם דעת רוב הפו' דניקב הכרס בכ"מ טריפה במשהו, והביא מ"ש המגי' בטור שהחוש והנסיון מעיד ע"ד הראשונה, שהרי בארצות המערב חותכין בין הצלעות ומוציאין הפרש, ולפ"ז הוה ספק דפלוגתא, וכיון שילדה היא כשירה, אלו תורף דבריו ולשונו, וחלילה חלילה, תמה אקרא על אותו צדיק איך יצאה ממנו הוראה זו, דלפי דבריו העז ההוא התירה לנו נקיבת הכרס בין הצלעות, דמאי שנא אותה העז או שארי בהמות, כיון שעל פי המאורע ההוא הוכרע אצלו הדין, וכ"כ הרשב"א בתשו' כמתמי' על השואל בטריפה שחי' י"ב חודש שרצה להתיר, וכ' הרשב"א שא"כ מטהרת היא עצמה ומטהרת חברותי', שהרי זו הכרעה היא בדין הטריפות ההוא, ואין לחלק בין בהמה זו לאחרת עש"ב דבריו ז"ל, ובח"א כלל כ' כתב על דין נקיבת הכרס למעלה מהצלעות, ונ"ל דאינו אלא ס' טריפות ועי' בב"א, כנראה דעתו שיועיל לה שהיית י"ב חדש, ופלא הוא, אם הועילה לו המאורע של העז לטהר את העז ההיא הועילה לעולם, ואם תאמר טריפ' היא לשיטה ההיא, וטעם חיותה הוא מעשה נסים, או מיעוטא דמיעוטא דחיות כדעת קצת פו', גם העז ההיא ששהתה אין לה היתר

ואני תמי' על הצדיק הזה שנסתייע מההג"ה שמצא בטור, ולא עיין מ"ש הב"ח שם ח"ל ומ"ש רבינו הטו' שהעיקר כפו דהלכה כריב"ח הוא לפי שכך הוא דעת רוב הגדולים, וכ' הרא"ש שכן עמא דבר וכ"פ בש"ע והא דנמצא הג"ה במקצת דפוסים חדשים דוויניציא ראי' מן החוש שכשהשור ממלא כריסו מן הירקות קורעין אותו על גבו מבין הצלעות ומוציאין ממנו פרש כו' אין זה כדאי לסתור דברי ריב"ח דכבר כתב הרשב"א בתשו' בסי' צ"ח, דכל טריפות שמנו חכמים אפילו הן מתקיימות הרבה דטריפה היא, ע"ש שהאריך, והכי נקטינן דבכל הכרס הפנימי בניקב משהו טריפה, ושארי להו מארייהו למדפיסים שהכניסו הג"ה זו בספר דלא כהלכתא עכ"ל הב"ח ז"ל, ויסוד הדבר דאף דבש"ס אשכחן שהיו מכריעים מכח חיות י"ב חדש את הדין להקל נגד דעת האוסר, היינו שהם ז"ל ידעו שהאוסר אין לו קבל' על פרט זה, שהרי נחלקו עמו, ואלו קבל כך מרבותיו ורבותיו מרבותיו כו' לא היו חולקין עליו, אם קבלה הוא יקבלוה, אלא בסברא בעלמא נחלקו שהי' האוסר אוסר ע"פ סברתו, ועל כן הכריעו סברתו מדחזינן דלא כוותי', דהיא חי' י"ב חדש, ואין לנו לתלות במעשה נסים ודבר רחוק, אלא לדון כסברת המתירין, אבל כשלא הכריעו בש"ס וע"פ דרכי הפוסקים אסור הוא, או ספק איסור, כי בשל תורה הלך אחר המחמיר, אנו אין לנו להכריע מראותינו חיות י"ב חדש, שהרי יש לומר שדעת האוסר קבלה הוא מרבותיו ואולי המתיר לא כיוון השמועה] וא"כ הוה לדידי' טריפות ברור, ומה יושיענו שהיות י"ב חדש

(ב) ולענ"ד פשוט שגם במחלוקת הפו' אין להכריע משהיות י"ב חדש שהרי הפו' אין מחדשים דבר מעצמם רק יסודם מהש"ס, ולפי ביאורם הוא ודאי טריפה מקבלת חז"ל, ואין להכריעה כלל, וראיתי בש"ך סי' נ"ד שכ' דביש"ש משמע דבמחלוקת הפו' יש להכריע כהמתיר בשהי' יב"ח ועיינתי ביש"ש שם ואין שם שום משמעות, ודבריו סובבים על המחלוקת בש"ס, וכבר התבאר החלוק בינם ובינינו יתמי דיתמי, ואנו נשמור ונעשה את היוצא משיטותם ומחז"ל בעלי תלמוד וכ"ז ברור ופשוט

לענ"ד

(ג) ודע דהפרמ"ג כתב דבטריפות שהוא משום סופו להתפרק או להיות נקב, כגון ניקב חצר הכבד וכדומה, צידד לומר שהחיות יב"ח מתחיל משיעשה הטריפות ההוא, אבל המשך משנתחדש בו החולי המביא לידי כך לא יחשב בכלל היב"ח, ולדבריו אם כן יתכן טריפה שתחי' הרבה כגון נקובית חצר הכבד, או סרכא למ"ד סופה להתפרק ולעשות נקב, שתחי' שנים [ואולי הרבה] המשך עד שיתהוה הדבר המטריף, ומ"מ טריפה גמורה היתה מה"ת גם קודם לכן, ולכאורה זה נסתר מדברי התוס' והרא"ש בחולין פ"א בסוגיא דאזלינן בתר רובא שהקשו איך יליף הש"ס מפרה אדומה מדלא חיישינן לטריפות ש"מ דבתר רובא אזלינן, נימא דאהני שהיות יב"ח משנולדה לאוקמי לה חזקת כשרות, ובתר הכי איכא רובא וחזקה שלא נולד לה טריפות וחדשו מכח זה דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, ולכאורה אם נאמר כדעת הפרמ"ג דילמא דייק הש"ס מדלא חיישינן לטריפות כאלו הנידונים ע"ש סופה, דלא מהני בהו שהיות יב"ח ש"מ דאין חלוק, ולעולם כל שהוא טריפ' מן הדין אינה חי' יב"ח [ואין לדחות שדעת התוס' והרא"ש דהני שסופן להיטרף מיעוטא דמיעוטא נינהו, ואין לומר דמהני דייק הש"ס דבלא"ה ליכא למיחש למיעוטא דמיעוטא, זה אינו, דהא הש"ס דייק ויליף מניקב קרום של מוח, ובמקום סייף נקב הוה, ולא מפליג בין מיעוט למיעוט ודוק]

וראיתי להפרמ"ג שכ' בקצת מקומות בביאור דעתו זו, דבעינן כ"ד חדש [פחות מה] דבי"ב חדש הראשונים סופו לבא לכלל דבר המטריף, ומאז לא ימשכו לה י"ב חדש, ואיני יודע יסוד למספר הי"ב חדש הראשונים, בגמרא לא הוזכר י"ב חדש אלא לענין חיי הטריפ', אבל לומר מסברא שמה שסופו להתפרק ולינקב מוכרח להיות תוך יב"ח, לא ידענו מנין לו, וביותר דלדבריו דבטריפה כזו יש מציאות שתחי' קרוב לכ"ד חדש א"כ מה נדון בה לענין לידה, דעד כאן לא אמרינן (חולין נ"ז: נ"ח.) דלמ"ד טריפה אינה חי' אינה יולדת, אלא בטריפה שחיותה לא יומשך י"ב חדש כדמסיים הש"ס שם בזכר כל שנים עשר חדש, ובנקבה כל שאינה יולדת, וא"כ לדברי הפרמ"ג שטריפה כזו חי' יותר מי"ב חדש הוה לן למימר נמי שמתעברת (בי"ב חדש הראשוני' שעדיין לא נתהווה בה הטריפו' שהית' עתידה לה], ויולדת אז או בי"ב חדש השנים, כיון שנתעברה מקמי הכי ודוק] וכי תימא הכי נמי, א"כ למה נקיט הש"ס בפשיטות דלמ"ד טריפה אינה יולדת לא משכחת לה ולד טריפה דאפליגו בה ר' אליעזר ור' יהושע אלא בעיברה ואח"כ נטרפה ופליגי בעובר ירך אמו, ולא בזה וזה גורם כדמוקים פלוגתייהו מ"ד טריפה יולדת ובנטרפה ואח"כ עיברה, הא להאי מ"ד נמי משכחת לה אוקימתא זו בנטרפ' טריפו' כזו שעתיד לבא לה, דמדאורייתא ודאי טריפה גמורה היא לענין איסור עצמה וולדה, אלא ודאי דאין חלוק

(ד) ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' ר"ד) העיר מסוגיא זו לפשוט ספיקא דרבוותא, דזכר טריפה ג"כ אינו מוליד, דאי ס"ד דזכר טריפה מוליד נוקמה לפלוגתא דר"א ור"י כה"ג, דהאב טריפה [כצ"ל שם כי נדפס בטעות] והוליד מכשרה ופליגי בזוז"ג, והוכיח מכאן דזכר טריפה אינו מוליד, ולענ"ד זה אינו דבולד מכשירה שהוליד מזרע זכר טריפה [או אסורה בשאר איסור] לכ"ע מותרת, דלא עדיף זרע הזכר לאסור זוז"ג, מאפרוח הנולד מביצת