עמודי אור עג

דילפי כל חטאות דיחיד מעכומ"ז דכתיב תורה אחת כו' הוקשה כל התורה כולה לעכומ"ז, ואמרינן שם צבור מנלן ילמוד עליון מתחתון, ופרש"י ציבור מחטאת יחיד דכתיב בתרי', ולכאור' יקשה הא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (זבחי' מ"ט:) וא"כ איך אפשר ללמוד ציבור מיחיד בהיקישא דעליון לתחתון [או בג"ש דמצות ה' אשר לא תעשנה, ודוק] כיון דיחיד גופי' מהיקישא דע"ג גמר

אבל ביאור השמועה נלענ"ד ע"פ הירושלמי (הוריות פ"ב ה' ד') מצות ה' הייתי אומר אף אוכלי שקצים כו' נאמר כאן מעיני [בפר העלם של ציבור בויקרא] ונאמר להלן מעיני [בפרשת שגגת ע"ג במדבר ט"ו] מה מעיני שנאמר להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף מעיני שנאמר כאן דבר שיש בזדונו כרת, אי מה להלן דבר שיש בזדונו מיתה כו', ביאור הדברים לכאורה צריכין לימוד, שהרי בסוגיין בהוריות שם אמרינן דע"ג ילפינן משאר מצות דבעינן זדונו כרת, והירושלמי יליף שאר מצות מג"ש מע"ג, אבל הדברים ברורים, דסוגייא דש"ס בהוריות לרבי אזלא כמבואר שם, והנה באמת בענין קרבנות ע"ג כתיב כרת, את ה' הוא מגדף ונכרתה, אלא דרבי לטעמי' דס"ל (פסחים צ"ג:) דמגדף היינו מברך ה', ועליו כתיב ונכרתה, וא"כ לא קאי הכרת כלל אע"ג שמפורש בפרשה זו, ולהכי בעי לאגמורי' דבעינן גם בקרבן ע"ג זדונו כרת דלא נימא דחייב חטאת גם בלאוי דע"ג, כגון מגפף ומנשק ע"ש בפירש"י, וגמר לה בג"ש מעיני מעיני משאר מצות דלדידי' בשאר מצות פסיקא לי' דבעינן זדונו כרת דיליף מג"ש דעלי', ודבר הלמד בג"ש, חוזר ומלמד בג"ש, אבל הירושלמי אזיל לשיטת רבנן דלית להו ג"ש דעלי', וביחיד יליף זדונו כרת מהיקישא דהוקשה כל התורה לע"ג, וא"כ אע"ג דיליף ציבור מצות ה' אשר לא תעשנה כו' ממצות ה' אשר לא תעשנה דיחיד, דלא מייתי ציבור קרבן בעולה ויורד [אפי' במקום כרת כגון בטומאת מקדש וקדשיו ודוק] מ"מ לענין זדונו כרת ליכא למילף בהך ג"ש, משום דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, לכך הייתי אומר דציבור מייתי קרבן בשאר מצות אף באיסורי לאו, להכי יליף לה בג"ש מעיני מעיני דכתיב גבי קרבן ע"ג, והתם פסיקא לי' דבזדונו כרת מיירי, דס"ל כרבנן דמגדף היינו עובד ע"ג, וא"כ כתיב התם כרת בע"ג, וילפינן מיני' לציבור בשאר מצות ודוק

ונלענ"ד שע"ד זה מתפרש הא דאמרינן בתלמודא דידן בשיטת רבנן ציבור מנלן ילמד עליון מתחתון, היינו בהך ג"ש דמעיני מעיני, וקרי לציבור בשאר מצות דויקרא עליון, ומעיני דגבי ע"ג דבמדבר תחתון, וזה נכון להשוות שיטת הש"ס והירושלמי, והדברים מוכרחים ודוק

היטיב

(ד) והעולה מתוך הסוגיא דהאי מצות ה' אשר לא תעשנה לג"ש אתו, וצריכין להג"ש כל תיבות אלו, דאל"ה הוה ילפינן אשם ונשיאת עון מקרבן עו"י, לחייב אש"ת בקרבן עו"י, ולכאורה יש לעיין מזה בסוגיא דשבת דמפיק לי' ר"ל להאי קרא [אשר לא תעשנה] דבעינן שגגת לאו, ור"י דריש לי' לכדר' שמעון לשב מידיעתו, וע"כ תרווייהו מייתר להו האי קרא, ומיתורא קדרשו, דליכא לפרושי דלר"ל מדאפקי' רחמנא בלשון לא תעשנה דהיינו ל"ת] קא דריש, דא"כ לר' יוחנן נמי דמפיק לי' לשב מידיעתו, מ"מ נימא דלא תעשנה לאו משמע, ע"כ דר"ל רק מכח יתור קדריש לה, וממילא לר"י דלא מייתר לי' קרא לית לי' שגגת לאו, ומעתה יקשה, הא קרא איצטריך לג"ש כמשנ"ת [ודוחק לומר דס"ל מופנה מצד אחד נמי למדין, דמנ"ל הא, ועוד דמ"מ ליכא לדייק תורת ייתור מג"ש המופנה משני צדדין ודוק] אך בזה תתפרש הסוגיא יפה בעה"י, ותחילה נאמר דלר"ע דס"ל דהיקשא ואם נפש דאש"ת אתא לחייב בספק מעילות אש"ת, שוב ליכא לאקשוי, הא דפריך הש"ס נילף ואשם מעו"י לחייב אש"ת בקרבן עו"י, דאם איתא דבאשם גזילות איכא אש"ת, א"כ ל"ל היקישא דואם נפש לחייב בספק מעילות אש"ת, הא פשיטא דנילף אשם מעילות מאשם גזילות לחייב גם בו אש"ת, דמי גרע מיני', ועוד דק"ו הוא דמעילה חמורה משאר מצות, שכן עשה מהנה כנהנה ומאכיל כאוכל וכו' כדאיתא בדוכתא טובא ודבר הלמד בג"ש [היינו עו"י מאש"ת] חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא בזבחים (נ':) וע"כ מדאיצטריך קרא לחייב במעילה אש"ת, ש"מ דשאר אשמות שהם עו"י לית בהו אש"ת, וא"כ לא קשיא כלל נילף ואשם ונשיאת עון מעו"י, דא"כ היקישא דמעילה למה לי, וע"כ לר"ע מוכרח לדון הג"ש מחטאת קבועה, אפילו בלא רבוי התיבות, דנילף ואשם מן ואשמו דציבור, כיון דליכא למפרך מידי, ואין להקשות לפ"ז לר"ע למה לי' כלל הג"ש אש"ת מחטאת קבועה דיחיד למעוטי עו"י דלית בי' אש"ת, הא זה מוכח לפי דברינו מדאיצטריך היקישא לחייב במעילה אש"ת, ש"מ דבעו"י ליכא אש"ת, כמו שהוכחנו דאי בכל עו"י איכא אש"ת, א"כ לא איצטריך היקישא למעילה, זה אינו דודאי בעו"י איכא תרי מיני קרבן, טומאת מקדש וקדשיו שזדונן כרת חמור ממעילה, ואיכא תו עו"י דגזילות ושבועות בטוי ועדות דקילי ממעילה כמו שהוכחנו במישור לעיל, ובזה הענינים עולים כהוגן בעה"י, דודאי הג"ש דאש"ת לחטאת יחיד צריכה, למעט כל עו"י מאש"ת, משום דהוה ילפינן בעו"י דכרת לחייבו אש"ת מק"ו ממעילה דילפא מהקישא דאש"ת, ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בק"ו כדאיתא (זבחים שם), אבל השתא דאיכא ג"ש, אי נדון הג"ש דואשם דאש"ת מואשם דכולהו עו"י, א"כ בכל עו"י, יתחייב באש"ת, שפיר יקשה למה לי היקישא במעילה לחייבו באש"ת, הא מק"ו מק"ו דעו"י דגזילו' ואינך אתא כמו שנתבאר באורך בעה"י ודוק היטיב

באופן שעלה בידינו דלר"ע הג"ש מוכרחת ללמדה מחטאת קבועה דיחיד, ולא מעו"י, וא"צ לדימוי כל התיבות דנקיט הש"ס, להכריח הג"ש לדידן ודוק

(ה) ומעתה סוגיא דשבת מיושבת יפה, דהא מאן תנא דפליג עלי' דמונבז התם ר"ע, ואליבי' שקיל וטרי הש"ס התם שגגה במאי, ולדידי' לשיטתי' שפיר מייתר מצות ה' אשר לא תעשנה כמשנ"ת, דבלא"ה ג"ש מתי' ואשם מוכחת ללמדה מציבור ולא מעו"י, ואליבי' נחלקו ר"ל ור"י דר"ל ס"ל דמפיק לי' לקרא לשגגת לאו, ור"י ס"ל דאתא לכדר"ש לשב מידיעתו, אבל לר"ל גופי' דס"ל כמונבז לא תקשי היכי מדריש קרא (כמו שתמהו התוס'] דאיהו כרבנן ס"ל דליכא אש"ת במעיל', וממילא איצטריך אשר לא תעשנ' כולי' קרא לג"ש כמשנ"ת כי היכי דלא נילף ואשם מעו"י

(ו) ור"ש דדריש לקרא לשב מידיעתו, נמי לשיטתי' אזיל, דהא איהו הוא דדריש במנחות (ג':) זאת תורת תורה אחת לכל האשמות, וא"כ מהכא מדריש לי' אשם בכסף שקלים בכולהו אשמות, ואייתר לי' ע"כ היקישא ואם נפש דאש"ת לכדר"ע, לחייב בספק מעילות אש"ת, וכיון דבשיטת ר"ע קאי ממילא אייתר לי' מצות ה' אשר לא תעשנה, ודריש לי' לשב מידיעתו, כיון דלא איצטרכו לי' התיבות לג"ש ודוק ובזה עולה כהוגן מאוד שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק כת"ק דר"ש וכאוקימתא דרבא, דהא לדידן דקי"ל כרבנן דר"ע דליכא במעילה אש"ת, ממילא אצטריך לו קרא דלא תעשנה לג"ש, כסוגיין בהוריות, ומומר נפקא לן מעם הארץ וכת"ק דר"ש ודוק

סימן מד הלוסק דין מומר לחלל שבתות

(א) אמרינן חולין דף י"ד, השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, והקשו התוס' והא הוה מומר לחלל שבתות, ועוד דבגמרא בעי לאוקמי במזיד, ור"מ אית לי' מומר לדבר אחד הוה מומר לכהת"כ, וי"ל דהתם בפרהסיא והכא בצינעא, אבל למאי דמוקי כר"מ קשה עכ"ל, דבריהם לכאורה בפשוטם מוקשים למאוד, דר"מ ס"ל מומר לדבר אחד הוה חשוד לכהת"כ, אבל לא הוה מומר ממש דלא יהא נקרא בר זביחה לדידי' אפי' שחט לפנינו יפה, וזו לא שמענו, והוא ברור מאוד למעיין בסוגיות שהביאו התוס' [ומצאתי שהרגיש בזה בספר כו"פ] ולא עוד אלא שהתורה העידה היפך סברתם, דהא כתיב וכי יגנוב איש שור או שה וטבחו [ומריבויא דקרא איתרבי גם שליח לטביחה, אבל פשטי' בי' גופי' כתיב] הרי שאע"פ שגנב בעדים כשר הוא לשחיט' [שאלו היתה שחיטתו נבילה לא הי' חייב ד' וה'] הן אמת דבתירוצם דבפעם אחד לא נעשה מומר ניחא, שוב ראיתי שדבריהם יש להם סעד דלר"מ חשיב מומר לכה"ת, מהא דגרסינן בעירובין (ס"ט.) אמר רב הונא איזהו מומר זה המחלל שבתות בפרהסיא, ופריך למאן אי לר"מ אפי' שאר עבירות נמי דהאמר ר"מ החשוד לדבר אח' חשוד לכהת"כ אלא כו', הרי מבואר דלר"מ נעשה מומר לכהת"כ, דאל"ה מאי פריך הא לר"מ חשוד מקרי ולא מומר, ורב הונא נקיט מומר במלתי', ומה שחייבתו תור' בטביחה ההכרח לומר משום דפעם א' לא חשיב מומר,