עמודי אור עב

להביא עוד יסוד שלא לחשוד מאיסור לאיסור, מההיא דע"ג (ס"ט:) דאמר רבא זונה ישראלית כו' זונה כותית במסיבת ישראל חמרא דידהו שרי, נהי דתקיף להו יצרא דעבירה, יצרא די"נ לא תקיף להו, והוא מוסכם וחתום בכל הפוסקים, והלא דבר פשוט הוא שאיסור זונה כותית חמור מסתם יינם, שהרי חייב עליו משום נשג"ז וכרת של דברי קבלה, כמ"שפ הרמב"ם, ולא מצינו מי שמחלק בין הסיבו אלו הפרוצים פעם ראשונה עמה או כמה פעמים, שנעשו מומרים לזה, ומ"מ חמרא שרי ולא עוד אלא שלענ"ד בכל בא ביאה אסורה יש בה מעשים הרבה, דהא באמת איכא חיובא על כל כח וכח, עיי' הטיב יבמות ל"ד ובפרש"י שם] ומ"מ לא חשדינן מאיסור לאיסור (ועיין ט"ז יו"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ד) ודוק הטיב

ומה שצידד מעכ"ת שכיון שהוא חשוד על איסור, עכ"פ לא נפיק מכלל בע"ה שבסוריא דלדעת כמה פוסקים לא זבנינן בשרא מסתם אדם, לענ"ד מקרי חזקה מה שעסק בפנינו בדבר זה ולא נודע עליו מכשול מעול, ובודאי לא אחר שנעשה פרוץ כנ"ל התחיל לעסוק במכירת בשר

ומ"מ נלענ"ד שאם היו גובים עליו עדות כד"ת על דבר זה, או הוא מפורסם לודאי בענין האמור, יש לחוש לקנות ממנו בשר מטעם אחר, דהא בהג"א וש"פ פ"ק דחולין גמגמו על עיקר נאמנות אדם במכירת בשר, הא הוה ע"א במקום חזקת איסור, וכל דבריהם הם ביישוב הדברים שאדם כשר ונאמן אינו בכלל זה וסמכינן עליו ע"ש, וא"כ באדם כזה ודאי דלא נדון כן. ונתרועע יסוד נאמנותו ע"פ הדין, דלא נפיק מכלל ריקים ופוחזים, וכ"ש שהוא לענ"ד מהטוב והישר להעביר אדם קל ופרוץ מאומנתו הצריכה דקדוק גדול וזהירו' יתירה את כל זה חזיתי להשיב לכתר"ה בענין ובדבר הגרושה מינקת. חלילה להקל נגד כל האחרונים, ואם נקל בטלה תקנת חז"ל לגמרי ועיי' בתשו' ח"צ מה שנחלקו הגדולים בחלבה ארסי, אבל זו"ז לא שמענו להקל. ידידו הדו"ש וש"ת יחיאל העליר חופק"ק הנ"ל

סימן מג וואלקאוויסק והואיל ואנו עסוקין בשמועה זו דמומר ושב מידיעתו, נכתוב בעה"י מה שיש לחדש ביישוב הדברים על

מכונן

(א) גרסינן בהוריות (י"א.) ת"ר מעם הארץ פרט למומר, רשב"י אומר משום ר' שמעון אשר לא תעשנה ואשם כו' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, מאי בינייהו א"ר המנונא מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו מ"ס כיון דמומר לאכול חלב לדם נמי מומר הוה, ומ"ס לדם מיהא שב מידיעתו הוא, והא רבא אמר דכ"ע מומר לאכול חלב לא הוה מומר לדם אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו קמיפלגי מר סבר כיון דלתיאבון אכיל במזיד מומר הוא, ומ"ס [ר"ש] כיון דאילו אשכח דהיתירא לא אכיל דאיסורא לאו מומר הוא, עכ"ה. והנה הרמב"ם (פ"ג מה' שגגות ה' ו') פסק דמומר לאכול חלב לא הוה מומר לדם, אבל מומר לאכול חלב לתיאבון ונתחלף לו בשומן אינו מביא קרבן, ולכאורה הוא כת"ק לאוקימתא דרבא, ותמה שם הלח"מ דהא בסוגיא דשבת (ס"ט.) פליגי ר' יוחנן ור"ל אליבא דרבנן, שגגה [דחטאת[ במאי, ר"י אמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו, ור"ל אמר עד שישגוג בלאו וכרת, ואמרינן מ"ט דר"ל דכתיב אשר לא תעשנה ואשם [ויפה נמחק שם בש"ס מלת בשגגה, וכן צ"ל בסוגיא זו דהוריות, דההוא קרא בנשיא כתיב ודוק] ור"י ההוא מבעי לי' לכדתניא יכו' לשב מידיעתו כמבואר, וכיון שהרמב"ם פסק (ופ"ד שם ה' ב') כר' יוחנן דלא בעינן שישגוג בלאו, א"כ אייתר לי' ע"כ קרא לענין שב מידיעתו, והי' לו לפסוק כר"ש דמומר לחלב לתיאבון ונתחלף לו בשומן מביא קרבן, ומה שתירץ שם הלח"מ שהרמב"ם דחה אוקימתא דרבא ופסק כד"ש לאוקימתא דרב הונא דפליגי רק במומר לחלב והביא על הדם, ולא מפליג כלל במומר לתיאבון כו' הוא תמוה לענ"ד לדחות אוקימתא דרבא דהוא בתרא, וטעמו ז"ל אינו כדאי לדחות הלכה דבתראי, וכמה סוגיות אשכחן כה"ג דנקטינן בקצרה בדוכתא, ובדוכתא אחרינא מסיק בה טובא, ולא עוד אלא שעיקר יסודו יש לדון עליו, דמנ"ל דרב המנונא פליג עלי' דרבא בשיטת ר"ש, דעד כאן לא שמענו שנחלקו ר"ה ורבא אלא בשיטת ת"ק דר"ש, דר"ה ס"ל אליבי' דמומר לחלב הוה מומר לדם, ורבא ס"ל דלא הוה מומר, אבל אליבא דר"ש אפשר דרב המנונא מודה במומר לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן דלא הוה מומר, והא דלא מוקים ר"המ פלוגתייהו בהכי אין מזה הכרח כלל, דאפשר רבותא אשמעינן דלת"ק אף מומר לחלב הוה מומר לדם ודוק

(ב) ומה שנלענ"ד בהקדם תמיהת התוס' בשבת (שם ד"ה אמר קרא) דמנ"ל לר"ל דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו, ליכא למימר דמשמע לי' למדרש קרא הכי, הא איהו כמונבז ס"ל דלא בעי שגגת לאו כלל, וע"כ ס"ל דליכא הכרח מקרא, וא"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי, והניחו בתימא

ויתישב היטיב בס"ד בהקדם סוגיא דהוריות (ח':) דאמרינן התם דציבור לא מייתי בהוראה בקרבן עולה ויורד, ויחיד נמי לא מייתי על ספיקו [של קרבן עו"י] אשם תלוי, ודרשינן לה מג"ש, נאמר ואשם בחטאת ובאשם תלוי ונאמר ואשמו בציבור, מה יחיד בחטאת קבועה, אף ציבור בחטאת קבועה, ומה ציבור בחטאת קבועה אף אש"ת אין בא אלא על ספק חטאת קבועה, ופריך נילף ואשם ונשיאת עון [דאש"ת] מן ואשם ונשיאת עון [דכתיב בעו"י] ומסקי' אלא אמר רנב"י דנין ואשם ומצות ה' אשר לא תעשנה מן ואשם ומצות ה' אשר לא תעשנה, היינו אשם תלוי מציבור וציבור מיחיד, דבכל הני כתיב מצות ה' אשר לא תעשנה, והרש"א בחי' תמה על סוגיא זו אמאי לא יליף אשם תלוי מיחיד גופי' בהך ג"ש, ולמדה מציבור שכל עצמו הוא למד מיחיד בג"ש, והוסיף לתמוה דאיך אפשר ללמוד כלל אש"ת מציבור, הא בקדשים אין למדין למד מן הלמד, ודבר הלמד בג"ש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ופלא הוא לענ"ד דהא סוגיין בזבחים (נ':) בפשיטות דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש, אך מ"מ עיקר תמיהתו צריך תלמוד אמאי לא יליף אש"ת מיחיד [ובאמת התוס' בזבחים מ"ח. כתבו דבכה"ג לא שייך למד מן הלמד, אך בשמעתין לא סבירא להו להתוס' כן, ולפנינו יתבאר בעה"י דאדרבא לפי הנחה דכה"ג מקרי למד מן הלמד עולה יפה סוגיית הש"ס והירושלמי]

והנלענ"ד ביישוב כ"ז בס"ד, בהקדם סוגיא דכריתות (כ"ב:) דר"ע מחייב בספק מעילה אשם תלוי ורבנן פטרי ודריש לי' מקרא ר"ע סבר למדין עליון [אשם מעילות] מתחתון [אשם תלוי] בהיקישא, דכתיב ואם נפש וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ורבנן דפטרי גמרי מצות מצות מחטאת, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף אשם תלוי אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, לאפוקי מעילה דליכא בזדונה כרת, וע"ש בסוגיא באורך, דמסקינן דר"ע סבר דהקישא אתא ומפיק לי' להך ג"ש דלא הוה לכל מילי רק לאפוקי עולה ויורד, אבל זדונו כרת לא בעינן, ורבנן ס"ל דהאי הקישא לא אתא ללמוד עליון מתחתון אלא תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים, ור"ע ס"ל דלהכי לא אצטריך הקישא, דנפקא לי' מזאת תורת האשם למאן דדריש הכי] תורה אחת לכל האשמות, זהו תורף הסוגיא, והנה דבר ברור הוא דהך מצות מצות דנקיט הש"ס לג"ש אש"ת מחטאת, לא סתר סוגיא דהוריות, אבל תי' ראשונה נקט הש"ס במילתי', והכוונה דילפינן מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם ממצות ה' אשר לא תעשנה ואשם כדמפרש בהוריות

ומעתה תתיישב סוגיא דהוריות לנכון בעה"י, דבהוריות (ח'.) ילפינן דציבור לא מייתי קרבן בהעלם דבר אלא בדבר שזדונו כרת, מג"ש דעלי' עלי' [היינו לשיטת רבי ע"ש] ויחיד יליף מנשיא בהיקישא, דבעינן דבר שזדונו כרת, והנה בסוגיא דזבחים (נ':) מבואר דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש, ולפי זה ליכא למילף אשם תלוי בג"ש דמצות ה' כו' מחטאת קבועה דיחיד, דהא בעינן נמי למילף בהך ג"ש דבעינן באשם תלוי זדונו כרת [כמבואר בסוגיא זו דכריתות אליבא דרבנן] וזה לא אתא מחטאת יחיד, דאיהו גופי' זדונו כרת בהיקישא גמר, ודבר הלמד בהיקישא אינו חוזר ומלמד בג"ש, [ועיין תוס' יומא נ"ז. ד"ה חוץ] להכי יליף אשם תלוי מציבור דבי' ידעינן זדונו כרת מג"ש דעלי' עלי', ודבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש ודוק

(ג) ועדיין הדבר צריך ביאור דתינח לרבי דנפקא לי זדונו כרת בציבור מג"ש דעלי', אבל לרבנן