עמודי אור עא

מלקות] דאמרינן כפין ואכיל [נבילה] כפין ושקיל ד' זוזי ומסהיד שיקרא, הרי מבואר דחשדינן מאיסור לאיסור, כיון שכבר הוא מומר לנבילה לתיאבון [ונפרש לפ"ז דדוקא נקיט רבא מומר לנבילות, שעשה ג' פעמים] ולא אוכל נבילה פעם א' לתיאבון] שוב חשדינן שיעבור גם אלאו דלא תענה להעיד שקר, הכי נמי מומר לאחד מהלאוין חשדינן לי' על לאו דנבילה, לכך צריך בדיקת סכין

ואולם באמת ההכרח לומר דעדות שאני, שהרי אף גזלן שפסלתו תורה, פשיטא דלענין איסורין לא הוה מיתרע נאמנותו, דלא חשדינן מאיסור לאיסור, תדע שהרי התוס' (בב"מ ג': ד"ה בכולי') כתבו דגזלן מדרבנן הוא דמיפסל לשבועה, אבל מדאורייתא הוה אמרינן דאע"ג דחשיד אלאו דגזל, לא חשיד אלאו דלא תשא, ומינה נמי דלא חשיד אלא תענה, ומדפסלה תורה עדות רשע דחמס [לרבא] ע"כ דלענין עדות גלי קרא שלא להאמין לאדם שנחשד אפי' פעם אחת על חמס דהוי הנאת ממון חשדתו תורה שישכרוהו ג"כ להעיד שקר, ומינה יליף נמי רבא, לפסול אוכל נבילות לתיאבון, ויסוד דברינו אלה מוכרח דהא לאביי בכל עבירה שלוקין עליו אף בפעם א' נפסל לעדות, וע"כ גם שם הוא מצד נאמנותו, דכיון שהזיד באיסור שוב אינו נאמן לעדות, וע"כ כן הוא דחשיד לשקר ולא גזה"כ הוא, דהא קי"ל (יבמות כ"ה:) שהפסול לעדות בעבירה של תורה פסול לעדות אשה, והא שם לא בעינן עדות רק בירור ידיעת הדבר, שהרי גם עכומ"ז מסל"ת נאמן, ומ"מ פסול בעבירה חשדינן לי' למשקר ע"כ כמ"ש, והא עובר עבירה פ"א לכ"ע לא נחשד על איסור אחר, וא"כ אמאי חשיד לן לעבור אלאו דלא תענה, ע"כ דעדות שאני כמשנ"ת ואין למדין מעדות לדבר אחר

(ב) ויש להביא ראי' להיפוך דמדאורייתא אף מומר בג' פעמים לעבירה אחת אינו חשוד לשאר דבר כיוצא בו, מהא דפ"ק דחולין (ה':) מע"ה פרט למומר רשב"י אומר משום ר"ש אשר לא תעשנה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ושקיל וטרי הש"ס שם מאי בינייהו ע"ש, ואי נימא דלדעת הרמב"ם מומר לאיסור אחד חשוד לשאר איסור כיוצא בו, וא"כ מומר לחלב, אף דלא הוה מומר לדם מ"מ לענין שב מידיעתו עכ"פ לא מקרי שב מידיעתו שהרי חשוד הוא עליו וכמו שהאריך המל"מ בפ"ג מה' שגגות דלענין זה כל שהוא חשוד לאותו דבר מה"ת אף דלא הוי מומר, לאו שב מידיעתו קרינן בי', וא"כ סוף סוף גם לר"ש מומר לחלב לא מייתי קרבן על הדם, דהא להרמב"ם מומר לדבר אחד חשוד לשאר איסורין כיוצא בו, ע"כ דמדאו' באמת לא מקרי חשוד לדבר אחר, אף שפקר באיסור אחד ונעשה מומר עליו

(ג) ויש לי בעניי ספק עצום, דבברייתא דחולין שם ממעטינן מקרבנות, מומר לאותו דבר, ומומר לחלל שבת ועע"ג, והנה הסכימו הפוסקים דמומר לאותו דבר לא מיקרי אלא במועד לכך, שעבר ג' פעמים, אבל במומר לחלל שבת הסכימו רוב הפוסקים, עי' ש"ך יו"ד (סי' ב' דאפי' בפ"א מקרי מומר, ויש לדקדק דלפ"ז למונבז דמסיק הש"ס (שבת ס"ט) דמיחייב חטאת בידע לשבת בלאו וכרת רק ששגג בקרבן, ובירושלמי (שבת פ' י"א ה' ו') אמר דלמונבז לוקה [אזדון לאו בכל חייבי כריתות] ומביא קרבן, וקשה היכי משכחת לה חיוב חטאת גבי שבת באופן שגגה כזו הא כיון שהזיד בלאו וכרת נעשה מומר לחלל שבת ולא בר אתויי קרבן הוא, וליכא לדחויי הא במה שכתבו הפוסקים דשוחט בשבת אפי' במזיד שחיטתו כשירה, דלא הוה מומר אלא משחיטה זו ואילך, ה"נ נימא לענין חיוב חטאת דנעשה מומר רק להבא, אבל על מלאכה זו מייתי חטאת (כמו ששחיטתו כשירה בפעם ראשונה] הא ליתא, דהא גבי קרבן אפילו נתחייב חטאת ואח"כ המיר לא מייתי קרבן, כמו שהוא פשוט בש"ס וכ"כ במ"למ שם, וא"כ כיון שמעתה נחשב מומר מחמת חילול שבת זה, היכי מייתי קרבן, והי' נראה לכאורה להכריע מזה כדעת רבותינו הסוברים דאף לענין שבת לא מיחשב מומר בפעם אחת, ולהכי מייתי קרבן אחילול שבת

שוב ראיתי דאכתי לא פלטינן מינה דאטו מי לית לי' למונבז שאם עשאן לכל הל"ט מלאכות בהעלם א' חייב ל"ט חטאות, הא מקראי מייתי לה הש"ס, וע"כ כולהו חטאות נמי משכחת לה בשגגה כזו שהזיד בלאו וכרת ושגג בקרבן, כיון דגם בכה"ג שוגג מקרי לענין קרבן, תדע דהא התוס' (שבת שם ס"ח: ד"ה כל שכן) ביארו דלמונבז שגגה גמורה בכל דבר, שנתעלמה ממנו איסור העבירה, נמי מייתי קרבן והכריחו זה מאיזה משמעות, ולמה לא הביאו מדמשכחת לה ל"ט חטאות, ע"כ דמזה אין הכרח משום דהני נמי משכחת לה בשגגת קרבן וזדון לאו וכרת, וכיוון דכולהו ידע לשבת בלאו וכרת, וא"כ לכ"ע נעשה מומר ברבוי המלאכות, והיכי מייתי יותר משלש חטאות הא נעשה מומר, ובכה"ג לא מהני לאתויי קרבן אפי' שב בתשובה אח"כ, דזה הוי מהני במלאכה אחת שכתבנו לעיל דלא נעשה מומר אלא להבא, ובחטא בכשרותו והמיר ואח"כ שב מייתי קרבן [כמו שדקדק המ"למ שם ע"ש] אבל במלאכות שעשה אחר שנעשה מומר, לאו בר קרבן הוא אפי' שב אח"כ [עיי' מ"למ שם באורך] וא"כ היכי משכחת לה דין זה אליבי' בשגגה כזו, אם לא דנדחוק דשב אחר כל עבירה מזדון הלאו והכרת ושוב הזיד במלאכה שני' וכן כולם, וכ"ז דוחק לענ"ד וצ"ע

(ד) והנה התב"ש בסי' ב' כתב דנעשה מומר לחלל שבתות כשעבר על איסור דאורייתא, משמעות לשונו אפי' אאיסור לאו כגון מחמר או שביתת בהמתו וכה"ג [וע' מ"ש בעה"י לעיל סי' י"ד] והא אנן קי"ל כר' יוחנן (בשבת שם) דאפילו הזיד בלאו דשבת כיון ששגג בכרת מייתי קרבן, וכ"פ הרמב"ם, ומדלא חילק כלל גבי שבת ויוה"כ דבעינן עשה תשובה אח"כ משמע דמשום זדון הלאו לא מקרי מומר [גם יש לומר דלהרמב"ם בעינן גם בשבת ג' פעמים להחשב מומר, ועיי' בירושלמי שבת פי"א ה' ו' ריב"ח אמר שוגג בל"ת ומזיד בל"ת ריב"ל אומר שוגג בכרת ומזיד בכרת, תני רשב"י מסייע לריב"ל את ה' הוא מגדף ונכרתה כו' ועי' בק"ע שם שפירושו תמוה, ונלענ"ד שפירוש הירושלמי פשוט דפליגי ריב"ק וריב"ל בפלוגתא דר"י ור"ל בש"ס דילן דריב"ח כר"ל דבעינן שישגוג בלאו וכרת, אבל כיון שהזיד בלאו לא מייתי קרבן, ולהכי מפרש למתניתין דשבת הזורק ונזכר כו' שהי' תחילה שוגג גם בל"ת ומזיד שנזכר אפי' רק בל"ת מיפטר מחטאת, וריב"ל כר"י דשגגת כרת שטה שגגה, ולכך לא מיפטר עד שיהא נזכר הכרת, ור"ש דירושלמי לטעמי' בש"ס דילן דדריש אשר לא תעשנה לשב מידיעתו, ולא כר"ל דמפיק לי' לשגגת לאו, ומהכא מפיק דבעינן שגגת כרת, ומיושב בזה תמיהת התוס' בשבת ס"ט, ד"ה כגון שחקרו טעמי' דר"י, והלא מבואר בירושלמי דיליף מדכתב קרא כרת בפ' זו, ואולי להך דרשא כיוונו גם התוס' מדעת

עצמם

] (ה) עוד יש לעיין בזה בסוגיא דסנהדרין (פ"א:) מי שלקה ושנה כונסין אותו לכיפה, ובגמרא הכא במלקיו' של כריתות עסקינן כו' ושקלו וטרו שם אי עבירות מחזיקות, לומר כיון שהוחזק בעבירו' סופו לעבור עליהם ולכך כונסין אותו לכיפה, ואיכא למ"ד התם דמלקיו' מחזיקו' דכיון דחזינן שלא נתייסר במלקיות אלו שוב לא יתייסר עש"ה, ודעת הרמב"ם (בפ"ח. מה' סנה') דעבירות מחזיקות, והתם לא חילק כלל אם הם בעבירה אחת או בעבירות שונות, משמע דכל שעבר על ג' כריתות הוחזק לעבור עוד [וכה"ג קי"ל (ב"ק ל"ט.) נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל,] ויש לעיי' אם גם לענין לדונו למומר נאמר כן שבג' עבירות יהי' מומר לכל, וזו לא שמענו, ולא עוד אלא דלפי המבואר בסוגיא דשבת שזכרנו ר' יוחנן נמי כמונבז ס"ל [עיי' היטיב תוס' שם ד"ה אמר קרא] והא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה, ומה נעשה לכמה משניו' ששנינו (בפ"ג דכריתות) שמביאין קרבנו' הרבה על עבירה אחת, והא לר"י [דס"ל כמונבז] בכל אלו יש זדון לאו וכרת, וא"כ בהצטרפו' כמה לאוין וכריתו' במעשה אחת יחשב מומר, ואיך מעשה כזו מביאה לידי קרבן בענין שגגה שהזיד בלאו וכרת, ושגג בקרבן, אם לא שנאמר דכל הני שגגות היינו שגגה במעשה שנתחלף לו איסור בהיתר או שגגה גמורה דוקא ודוק, [ובסימן הסמוך יתבאר יפה בע"הי] אבל המבואר בפשוטו מדברי הפו' דמומר הוה רק במועד לעבירה אחת ששילש בה אבל ג' מיני עבירות לא מצטרפי, ובתמורה (כ"ז.) אמרינן לענין תמורה דאי אתחזק בתרי זמני להמיר, ואח"כ נסתפק לנו בבהמה אחת אם לשונו הי' לאחולי או לאתפוסי בתמורה מסקינן באת"ל [שהוא לדעת רוב הפו' כפשיטו"] דבשתים דלא אתחזק לעבור ג' פעמים [דס"ל דג' פעמים בעינן איתחזק לעבירה] אמרינן בבהמה זו המסופקת לנו איך כיוון, דודאי לא שביק היתירא ועביד איסורא, ובהוחזק שלשה פעמים להמיר, נשאר בתיקו אי אמרינן כיון דאתחזק ג' פעמים, שוב גם בבהמה שנסתפקנו דעתו הי' להמיר עש"ה ודוק

היטיב

(ו) והנה נתבאר בדברינו שעכ"פ אף לדעת הרמב"ם שפוסל מומר לא' מעבירות לשחיטה, מדרבנן הוא, ויש