עמודי אור סט

הכרזה (סנהדרין פ"ט.) מסית ועדי' זוממין כו', ואמאי לא מוקים הש"ס ברייתא דסנהדרין כרבנן דהלכתא כוותיהו והיא באמת קושיא עצומה, וביותר נפלאתי לענ"ד, שכל מוני המצות מנו ולא יוסיפו דמסית ללאו בפ"ע, ולא מנו ולא יוסיפו דעדים זוממין, והדבר תמוה מ"ט פשיטא להו דלא יוסיפו דע"ז הוה להכרזה, ודמסית לאזהרה, מה הפרש בין זה לזה

(ה) ואולם נתתי לבי ליישב הדברים בע"ה, דהנה כבר השריש לנו הרמב"ם בסמ"ק שלו בעניני הלאוין שיש לפרשם פעמים לאזהרה, ופעמים לשלילה [כמו שנחלק עם בה"ג בלא תצא כצאת העבדים שבה"ג חשבו לאזהר' והרמב"ם כתב שזה שלילה, שלא תצא בראשי אברים כעבד כנעני, שהי' עולה על הדעת שלא תגרע בזה מעבד כנעני, לכך שלל הכתוב הדין הזה ממנה עש"ב] ופעמים לנמשך מהקודם (כמו שנחלק עם בה"ג בפסוק ולא תטמא את הארץ שבה"ג חשבו בלאווין, והרמב"ם כתב שזה נמשך שבהתבער הרוצחים לא תטמא הארץ בשפיכות דמים, ולפי שלא נדרוש כן בלי חדוש, ביאר ע"פ השמועה מגיד שש"ד מטמא את הארץ וכו' ע"ש] וכן נחלק עמו בלאו ולא יהי' כקרח ועדתו כו' שבה"ג חשבו ללאו שלא להחזיק במחלוקת, ובאמת הי' אפשר לפרשו לנמשך אל הקודם שצוה לעשות ממחתות השרופים ציפוי למזבח, וביאר הכתוב שהוא יהי' זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת ולא יגיעהו העונש כקרח, וכן נראה דעת הרמב"ן שם בפירוש ולא יהי' כקרח, שזה נמשך מענין שלמעלה, ואולם הרמב"ם ובה"ג שניהם לא יפרשו כן להיות זה דבר ידוע מצד עצמו כי כשייראו ולא יקרבו זרים להקטירם קטורת לא יגיעם העונש, ומה צריך הכתוב להזכיר זה, לכך יפרשהו בה"ג לאזהר' שלא להחזיק במחלוקת, והרמב"ם מפרשו ע"פ דרשת חז"ל שיעד הכתוב כי העורר על הכהונה לדורות לא יהי' עונשו כקרח, אבל יענש בצרעת, עי' כל זה היטיב בשרשי הרמב"ם למנין המצות שורש ה', המתבאר מדבריו ז"ל שנשקיף בלאוין כאלה שיש להם פנים איך יתפרשו, אם יהי' בהם חידוש כשיתפרשו דרך שלילה, או נמשך וטעם אל הקודם יתפרשו כן, ולא נשימם אזהרות, ואם לא נמצא חדוש בדרכים האלה, אז יהי' לנו אזהרות, והנה בלאו זה ולא יוסיפו דגבי מסית אי אפשר לנו לפרשו לנמשך אל ההכרזה שהעם ישמעו וייראו ימשך מזה שלא יוסיפו להסית, כי זה דבר מיותר, מאחר שייראו, הדבר מובן שלא יוסיפו לעשות כן, לכך דרשוהו חז"ל בפשיטות לאזהרה, וזה דבר מוסכם אין בו מחלוקת כלל, כפשטא דסוגיא דסנהדרין

שזכרנו

(ו) אך בקרא דלא יוסיפו הכתוב בעדים זוממין בזה נחלקו ר"מ ורבנן, דרבנן שמוהו לנמשך אל ההכרזה שכאשר ישמעו הנשארים עונש הזוממין ייראו ולא יוסיפו להעיד עדות מזוממת עוד, ור"מ יפרש אותו לאזהר' ולשיטתיהו אזלי ר"מ ורבנן כמו שיתבאר בס"ד

והנה בסנהדרין (כ"ז.) אמרינן דעדים זוממין חדוש הוא דמאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני, והטור בח"מ (סר ל"ח) כתב שאין זה חדוש, שזה כמו שמעידים על שנים שחללו שבת, שהרי הם מעידים שהעדים עמם היו, ושקר העידו שפלוני עשה דבר פלוני בפניהם ביום ההוא, ואולם דעת הרמב"ם (פ"ב מה' עדות) שע"ז חדוש הוא, והמתבאר מדברי התוס' בסנהדרין (שם) דאי לאו דגלי לן קרא להאמין לאחרונים הי' דין זה כשני כתי עדים המכחישים זה את זה, ולמ"ד שניהם פסולים היו שני הכתות נפסלים עש"ה, ביאור הדברים שאע"ג שעדות האחרונים היא בגופן של ראשונים, שעמהם הי' כו' מ"מ אין זה דומה לפסלינהו בגזלנות' [דפסיקא לי' להש"ס שם דמהימני בתראי] דהא התם אין להם דבר בהכחשת העדות, אבל כאן מעידי' שהיו עמם ביום פלוני, ואותו שהעידו עליו לא הי' עמם ולא ראו הדבר שהעידו, וא"כ אף שעדותם הוא בגופן של העדים, מ"מ נמשך מהם הכחשה בגוף הדבר, תדע דהא למ"ד דאין יכולים לפסול העדים בגזלנותא שלא בפניהם עי' בש"ך ס"ס ל"ח ובאו"ת שם השיג על הש"ך בפשיטות ומדמה הזמה לגזלנותא, והוא תמוה לענ"ד, הא בהדיא מבואר בש"ס דבגזלנותא ליכא חדוש, ובהזמה חשיב חדוש, וגם האחרונים היו נפסלין בהזמה למ"ד שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו פסולין, אי לאו דגלי רחמנא ודוק]. פשיטא שאם העידו עדים על אחרים שלא בפניהם שהם גזלנים, ודאי דאע"ג דלא מהימני למיפסלינהו, מ"מ אין בזה סרך פסול לבתראי, אלא שלא נתקבלה עדותן, וכמי שאינה, ובהזמה כתבו התוס' שהיו אחרונים ג"כ נפסלין, ונלענ"ד פשוט, דהא דאמרינן בכתובות (כ'.) והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה, היינו שענינם כשאר שתי עדיות המכחישות זו את זו, כיון שלא נשלם בהם תנאי ההזמה שיאומנו בגזירת הכתוב וחידוש שחידשה תורה, שוב הם נידונין ככל שתי כתות המכחישות זו את זו, דאע"ג דאנן קי"ל זו באה בפ"ע ומעידה, וזו באה בפ"ע ומעידה, מ"מ אחד מכת זו ואחד מכת זו אינן נאמנים לעדות אחת, ויתר הפרטים העולים בזה, כמבואר בח"מ (סי' ל"א) וכ"ז ע"פ היסוד שכתבנו דאע"ג דעדותן הוא על העדים שהיו עמהם, מ"מ כיון שנמשך מזה הכחשה לדבר העדות, שוב שייכה ההכחשה גם להם, ושפיר אמרינן דהזמה חדוש הוא וכפסקו של הרמב"ם ז"ל

(ז) ומ"מ נלענ"ד שיסוד זה יש לו מחלוקת בש"ס, אי אזלינן בעדות אחר הנמשך מעדותן או לא, דבסנהדרין (כ"ג:) אמרינן בבא הבע"ד ואחר לפסול משפחת עדים המעידים עליו בפסול משפחה, ר"מ סבר הני אמשפחה קא מסהדי, ואיהו ממילא קמפסיל, ורבנן סברי סוף סוף נוגע בעדותו הוא, והמעיין בשמועה זו יראה שהן הן הדברים שכתבנו נחלקו בהם ר"א ורבנן דר"מ ס"ל דאזלינן אחר גוף העדות, ולא נחוש על הנמשך ממנו אף שבנמשך ההוא אין נאמנות להבע"ד, וה"נ ממש נדון אליבי' בהזמה שהרי הם מעידים שהראשונים שקר העידו, וזה כמעידים עליהם שחללו שבת, וכמו שהסביר הטור, ואף שהנמשך מהם הוא הכחשה בדבר העדות כמשנ"ת, ובזה יתחשבו כב' כתי עדים המכחישות זו את זו, ואין נאמנות להם בהנמשך מעדותם יותר מהראשונים, ר"מ לא יחוש לזה כמבואר, ולכך לדידי' ליכא בהזמה שום חידוש [וכ"ז במעידין לפניהם, שעיקר עדותן באה לפוסלן, על רשעם נאמנים הם לגמרי, אבל אם מזימין אותם שלא בפניהם, כיון שאין נאמנים על רשעת העדים, שלא בפניהם כמ"ש הפו', שוב לא נשאר עדותם רק להכחשה בדבר העדות, וכיון שעיקר עדותם רק ע"ז, הוה גם לר"מ כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ודוק היטיב] אבל לרבנן דאזלי אחר הנמשך מהעדות כמבואר, לדידהו הוה הזמה חידוש וכמשנ"ת בס"ד

(ח) ומתוך מה שכתבנו יתבאר לנו בעה"י מחלוקת ר"מ ורבנן בלא יוסיפו דעדים זוממין, דודאי במסית אתא ולא יוסיפו לאזהרה, ולא ניחא להו לפרש שזה נמשך דרך ביאור על ההכרזה, שא"כ הוא מיותר כמש"ל, אבל הוא שייך במסית שנתברר לנו ענינו, שנתחייב על שהסית, ולפיכך העם בשמעם הכרזת עונשו ייראו, שלא לעשות עוד כזאת, ולא הוצרכה התורה לבאר על מה תפול יראתם, שהדבר מובן מעצמו, שייראו מלהסית עוד, לכך מכח ייתור נדרש ולא יוסיפו לאזהר', אבל בעדים זוממין שחייבה התור' אותם דרך חידוש, ולא נתברר לנו רשעם כלל, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ואלו הי' כתוב והנשארים ישמעו וייראו ולא יותר, הי' משמעות הכתוב שייראו מהסיבה הבאה על ידי עדות, אף שבאמת יתכן כי לא חטאו כלל, יפלו במהמורת רשעים, ומזה ייראו, לזאת סיים הכתוב דרך ביאור כי מה שייראו אינו מגוף עדות בהיותה באמת, רק ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה, ר"ל עדות מזוממת בקרבך, וכיון שבא הכתוב דרך ביאור, לא ידרשוהו חכמים לאזהרה וכשנ"ת, וכ"ז לרבנן דס"ל עדים זוממין חדוש הוא, אבל לר"מ דס"ל ע"ז לאו חדוש הוא וכמש"ל, א"כ דמי משפט עדי' זוממין לשאר משפטי התור', שנתבררה רשעת העוברי', וא"כ די באר לנו הכתוב ישמעו וייראו לענין ההכרזה, ואייתר לי' ולא יוסיפו לאזהרה כנ"ל בעה"י, והנה גם בזקן ממרא כתוב ישמעו וייראו ולא יזידון עוד, ולכאורה גם שם הוא מיותר, ואולי באמת נכתב לאזהרה יתירה, ואין צורך שם ללאו ע"ז שלא למרות נגד ב"ד הגדול, כי כבר כתוב שם לאו לא תסור מן הדבר כו', וכבר מודעת כי הלאוין הכפולים לחזוק הענין לא יבאו במנין ואכמ"ל

(ט) עוד נתעורר כתר"ה שי' על הרמב"ם ריש הלכות שגגות, וכן התוס' בב"ק (ק"ה) כתבו דלענין קרבן בעינן אזהרה, דבר שיש בו ל"ת, והא במכות (י"ג:) מסקינן דקרבן לא בעי אזהרה, יפה העיר בזה אבל הדברים יש להם פנים כמו שאבאר בס"ד.