עמודי אור סח

סימן מא וואלקאוויסק שפעת ישע ושלום לכבוד יד"ע וי"נ ה"ה הרב החריף ובקי המופלג הגביר הנלבב י"א כ"ש מוהר"ר יחזקאל ראטנער נ"י בק"ק

אמסטיסלאוו

(א) בנידון מה ששמע משמי לתרץ דברי הטור ביו"ד סי' א' דעבדים שכשרים לשחיטה היינו רק משוחררים, ותמהו האחרונים דפשטא דמלתא משמע בכ"ד דעבדים אף שאינם משוחררים כשרים, ואמרתי לענ"ד שטעמו דהא שמואל ס"ל (בע"ג נ"ז.) דעבד כל י"ב חודש עושה יי"נ, הרי דחשוד גם על עבודת כו"מ, לפי שאינו מקבל המצות מרצונו כדעת הר"ן, או אף מה שמקבל מרצונו חשיב בע"כ, שעושה כן להפקת רצון האדון כדעת התוס', והטור בה' יי"נ הביא דעת הראשונים לפסוק כשמואל, וא"כ איך נדון בעבד כזה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, שענינו חזקת כשרות, שאין אדם ממציא עצמו לשחוט כל זמן שאינו מומחה, גם בשאר הלכות שחיטה איך נאמינהו, כיון שהוא חשוד על עכומ"ז, ולא עוד אלא שלדעת התוס' כיון שהוא עושה יין נסך במגעו, הוי כמומר, ושחיטתו פסולה מצד עצמו אפי' שחט בפנינו יפה שהרי כתבו (ערובין ס"א: ד"ה אמר) לענין כותים, דאין סברא דאם גזר על יינם משום יין נסך שתהא שחיטתם מותרת כיון שנחשבו כמומרים לע"ג כו' עכ"ל, והכי נמי נראה פשוט לענין עבדי' דכל זמן שעושין יי"נ שחיטתם כשחיטת מומר, לכך נקיט הטור מילתא פסיקתא דעבדים משוחררים כשרים, וכת"ר הקשה ע"ז דא"כ אפי' משוחררים נמי, כיון שמתגייר בע"כ, ואינה קושיא, חדא דהא ביבמות (מ"ח.) אפלגי תנאי אי טבילת שחרור הוי בע"כ ע"ש ברש"י ותוס', ועוד דעיקרא דמילתא לא דמי, דהא קי"ל זכות הוא לעבד שיוצא לחירות, וא"כ ודאי ניחא לי', והדבר מוכרח שהרי גם לענין יי"נ משוחרר אינו עושה יי"נ ודוק

(ב) ואשר שמע להקשות בשמי ביו"ד (סי' ס"א ס' כ"ה) במקום שנוהגין לשחוט אצל העכומ"ז אם נמצא טריפה נשאר לעכומ"ז ואם נמצא כשרה לוקחו הישראל פעור מן המתנות, והטעם משום דאין ברירה, ולא אמרינן הוברר הדבר שבשעת שחיטה היתה של ישראל, וע"ז תמהתי מה שייך זה לדין בריר' הא זה הוה בירור למפרע דבר שהי' נעלם מאתנו, והוה כההיא דעירובין (ל"ו:) וכבר בא חכם דמהני עירוב אף למ"ד אין ברירה, וה"נ מתברר לנו שהיתה כשירה מתחלתה, וע"ז השיב כת"ר שי' דאכתי משכחת לה שתטרף בשעת שחיטה כגון שחט הקנה ונקבה הריא', וא"כ הי' אפשר שתטרף וכי לא נטרפה אתינן לברירה, את"ד, אבל בירורן של דברים דע"כ מיירי שעשה הישראל איזה קנין בבהמה זו מחיים, דאל"ה הוה כשוחט לעכומ"ז ואח"כ קנה הבשר ממנו דפשיטא דפטור, ואילו לא הי' שם קנין אחר זולת השחיטה, שהתנה שע"מ כן שוחטה שאם תמצא כשירה יקחנה, גם כן פשוט לענ"ד שלא הי' מתחייב במתנות, דשחיטה אין בה דרך קנין, רק אם לא הי' רוצה לקבלה אח"כ הי' מתחייב מדין מזיק, ומטלטלין אינן ניקנין בחזקה (קדושין כ"ב:) וא"כ שחיטה אינה קונה להישראל, וההכרח שעשה הישראל איזה קנין בבהמה זו אלא שהתנה אם תמצא טריפה תשאר לעכומ"ז כמתחילה, ויתבטל הקנין, וא"כ לא הי' נצרך כת"ר לדון מציאת טריפה בבהמה זו בין סימן לסימן, שהרי אין זה במציאות שישחוט תיכף ברגע עשיית הקנין, וא"כ כל שאירע לו טריפות אחר הקנין מתבטל המכר, וע"ז יוכל מעכ"ת לומר שאפילו לא אירע טריפות באנו לדין ברירה, כיון שהי' אפשר במציאות שתטרף לאחר הקנין

(ג) אך לענ"ד אין זה בגדר ברירה כלל, דכל היכא דאתינן לברירה, היינו היכא שנעשה ונתחדש איזה דבר אנו דנין אם למפרע הי' עומד לכך ויש ברירה או לא, אבל דבר הנשאר כמו שהי' אלא שהי' אפשר שיארע דבר לבטלו, ולא אירע כלום, זה אינו שייך לברירה, וכאשר יעיין הרוא' בכל דיני ברירה שבש"ס ימצא הכל על דרך שכתבנו שנתחדש איזה פעולה או רצון, וע"ז יפול אם לדון בו ברירה למפרע, ודוק היטיב

וראי' ברורה לזה ממתניתין דטבו"י (פ"ד מ"ז) התורם את הבור ואמר הרי זו תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה אבל לא מן הטומאה ר"ש אומר אף מן הטומאה, מבואר הדבר שאם לא אירע לה שבר או שפיכה לת"ק, הרי זו תרומה [משעת אמירתו, דהא הע"מ כמעכשיו דמי, ועוד שעיקר ענינו הוא לתרום מן המוקף בשעה שהיין עדיין בבור, עי' בר"ש שם, ומ"ש הר"ש שם בהמשך הלשון שאח"כ תחול עליו שם תרומה, היינו בהחלט בלא תנאי, ותחלתה חלה על תנאי ע"ש ודוק הטיב] ולא אמרינן אין ברירה כיון שאם היתה נשברת או נשפכת הי' מתבטל שם תרומה, גם עתה נימא אין ברירה כשלא אירע לה דבר, אלא ע"כ שזה לא ניתן להאמר כל שנשאר הדבר כמו שהי' וכמשנ"ת, ואין לדחות דאולי באמת האי תנא אית לי' ברירה אף בדאורייתא, דאכתי הא ר"ש מוסיף אף מן הטומא', ועכ"פ מודה הוא בעיקרה של משנתינו שחל תרומ' בכה"ג, והא בעירובין (ל"ז:) שקיל וטרי הש"ס אליבא דר"ש אי אית לי' בריר', ואפלגו אמוראי בהכי, ואמאי לא פשיטא לי' מהך מתניתין דס"ל יש ברירה, אלא ע"כ דבכה"ג לא שייך ברירה ויש לפלפל בזה בההיא דעירובין (ל"ז:) אם ירדו גשמים תהא זו תרומה על זו, ואם לא ירדו תהא זו תרומה על זו דהי' מקום לומר דבגוונא דלא ירדו לא שייך ברירה, והתוס' שם נראה שדנו דשייך ברירה בשני התנאים ע"ש, ואולם יש לחלק כמבואר למבין ודוק] והדבר מבואר לענ"ד בנ"ד נמי ממש דכוותה הוא, שאם לא אירע טריפות המבטל המקח [כמשנ"ת] אין זה נוגע לדין ברירה, והוא ממש כדין המשנה שזכרנו, ועל הטריפות שמקודם דומה ממש לכבר בא חכם, וקושייתי צריכה יישוב לדעתי העני'

(ד) ואשר הקשה כת"ר שי' בש"ס (סנהדרין ס"ג:) דפריך בפשיטות דאזהרה למסית נפקא מדכתיב וכל העם ישמעו וייראו ולא יוסיפו לעשות כו', ולא יוסיפו היינו אזהרה, ומסיק דקושטא הכי הוא, והא במכות (ה':) פליגי ר"מ ורבנן בעדים זוממין דכתיב נמי והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו כו' דר"מ ס"ל ולא יוסיפו הוה אזהרה, ורבנן פליגי עלי' וס"ל ההוא להכרזה, וא"כ לרבנן גבי מסית נמי נימא דלהכרזה אתא האי ולא יוסיפו, וכדקי"ל ד' צריכין