עמודי אור סז

והסיכוך בא אח"כ על גביהם, אלא דא"כ למאי נקיט באמת רבא באתקפתי' הפחית כי היכי דליקדמו דפנות לסיכוך לשיטת הגר"א, הא בלא"ה מתכשרה ע"י הקורות שקדמו לסיכוך ודוק, ויש מקום לקיים ראיית הגר"א ז"ל לשיטת רש"י, דמפרש בההיא דסיכך ע"ג אכסדרה באכסדרו' החצר שקדמו לסיכוך, והא דהפחית פי' באכסדרה חדשה, ודוק, ומ"מ אף לשיטה זו, לא הי' הדבר מוכרח למינקט דוקא בהפחית, שהרי הדבר פשוט שהסיכוך לא נעשה בפעם אחת, וא"כ אין לפסול אף בכה"ג רק הד' טפחים הראשונים שסיכך, שהם קדמו למחיצה אמצעית אבל כיון שסיכך ד' טפחים אמרינן בהו פ"ת יורד וסותם, ושוב שאר הסיכוך נעשה אחר הדפנות והוי מצי הש"ס למנקט אתקפתא דרבא בכה"ג, אף לדברי הגר"א, ולא למנקט הפחית, ואולי נקיט הפחית משום סוכה קטנה ודוק

ולענ"ד נראה להביא ראי' ברורה דבקדם סיכוך לדפנות כשירה בדיעבד, מההיא דסוכה (ז'.) סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי דכשירה לשבת שבתוך החג ופסולה לשאר ימי החג] דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, והא מגו זה בא בשבת, והסכך קדם, ומ"מ מתכשרה הסוכה בהכי, ודוק היטיב כנלענ"ד

סימן מ סווואלק בדין נרות חנוכה (א) במ"א (סי' תרע"ב) בשם הש"ג דשיעור נר חנוכה היא שמינית ביצה לפי שיעור נרות של מנורת בהמ"ק, ותמה המ"א שהרי הכל לפי עובי הפתילות כו' ע"ש והאחרונים תפסו על המ"א דכיון דאח"זל חצי לוג שמן לכל נר שפיר יש לנו לשער לפי ערך זה לחצי שעה, וכערך זה תהי' הפתילה, ולענ"ד דברי המ"א נכונים דהא התוס' במנחות (פ"ט ד"ה ושיעורו) כתבו בענין מדה זו של חצי לוג לכל נר דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית עכ"ל, ההכרח לומר דגם הא דשיערו מתחלה בפתילה בינונית אין זה מה"ת, דאי דאו' היא הי' להם לעשותה כן גם בחורף ולהוסיף שמן, דהא מדת השמן לא נאמר בתורה, וע"כ דמה"ת אין שיעור לא לשמן ולא לפתילה, שכל שהוא דולק אפי' דקה מן הדקה, קיים מצות הדלקת הנרות, וא"כ יפה כתב המ"א דלענין נר חנוכה אין לדקדק בשיעור השמן ועובי הפתילה כיון דגם במנורה אין השיעורין מה"ת, וביותר ביאור נאמר שדין זה מוכרח מיסוד דימי חנוכה, דבפ"ב דשבת אמרינן שנקבעה ההדלקה לזכר הנס של פך השמן שנמצא חתום ולא הי' בו אלא כדי להדליק יום אחד ונעשה נס והדליקו בו שמנה ימים, והקשה הב"י דא"כ לא הי' נס רק לשבעה ימים, ולמה קבעו שמונת ימי חנוכה לזכר הנס, ובפשוטו הא ביום ראשון לא הי' נס כלל, כיון שהי' בו כדי להדליק היום, והנה שם איפלגו ב"ש וב"ה במהדרין מן המהדרין בש"א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך והטעם כנגד ימים הנכנסין, וב"ה סברי יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך כנגד ימים היוצאין, ולכאורה מילתא דב"ש אין לה פתרון דמה שייך עתה ביום ראשון זכרון ימים הנכנסין, והנלענ"ד דמן הדין שהיו רוצים להדליק במנור' בטהרה כטעם הרמב"ם שהיו כולם טמאי מתים והוצרכו להמתין שמנה ימים לכדי הזאה ג' וז' ואח"כ בשמיני יעשו השמן, או לשיטת הר"ן שהי' מהלך ח' ימים עד שיגיע להם שמן טהור, וכיון שרצו לעשות בטהרה גם השמנה ימים מהשמן שבפך, שהרי ידעו כי עד שמנה ימים לא יגיע להם שמן טהור, וקי"ל דאע"ג דאמרינן דלהדלקת המנורה מותר ג"כ בטומאה, מ"מ טומאה דחוי' בציבור, ומהדרינן לעשות בטהרה, וא"כ הי' הדין נותן שיחלקו השמן שבפך לשמנה ימים ליתנו א' מששה עשר בלוג לכל נר בכל לילה, ויעשו פתילות דקות לפי ערך מיעוט השמן) וידליקו כל שמנה ימים בטהרה, ובלי ספק כי כן עשו, [וכמו שהתבאר שאין שיעור לפתילה ושמן מה"ת] אלא שבשפכם מן הפך למנורה ראו שלא חסר הפך כלום בשפכם למנורה, והרי הוא כמעין, וכשראו ברכת ה' אתם, שפכו בשלימות חצי לוג לכל נר, והפך נשאר במלואו, ומ"מ בליל שני לא סמכו אניסא כדק"יל פסחים פ"ה ע"ש, ורצו לחלק השמן לשבעה לילות הנותרים, וראו ג"כ כי הפך איננו חסר ושפכו כמו כן כשיעור הרגיל, וכן בליל ג' רצו לחלק על ששה לילות וכו' עד סוף השמנה לילות, נמצאו שבליל א' הי' ג"כ הנס, [כי לולא הנס היו מדליקין שיעורי מועט כמו שנתבאר] ולא עוד אלא שהי' הנס מרובה ביום א', שהרי ניתוסף בו שמנה פעמים (כנגד הימים העתידין) מכפי שחשבו, ובליל ב' הי' הנס ז' פעמים כמו שחשבו ליתן לכל נר וכן כולם, והיינו טעמא דב"ש דבליל ראשון מדליק ח' וכו' כנגד ימים הנכנסין, שזה הי' אז יסוד דינם וכנגד רבוי הימים הי' תוספת הנס בתחלה ודוק, וב"ה סברי דלא אזלינן אחר רבוי הכמות של הנס, כ"א אחר משך הימים שנמשך הנס, זה יותר נפלא ודוק

(ב) ובמה שכתבנו יש ליתן טעם לשבח בהא דמספקא לן בשבת בנ"ח אי הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה, ולכאורה בלתי מובן מאיזה צד יהי' הנחה המצוה, הא עיקר הוא לזכר נרות המקדש ושם ודאי הדלקה היתה המצוה לא הנחה שהרי המנור' היתה מונחת במקומה ונרותי' עלי' רק בכל ערב היו מדליקין, ולפמ"ש ניחא כיון דהנס הי' בשעת נתינת השמן מהפך לתוך הנרות, ס"ד דהכי הוה עיקר המצוה בהנחה לזכרון הנס ומסקינן דהדלקה היא המצוה כדק"יל כב"ה דעיקר נעשה לזכר התמדת הנס, וזה הי' ניכר בהדלקה ודוק

ודע דמסקינן (שם כ"ג) והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה כלום, ולכאורה תמוה דיסוד זה שייך לעולם דאי הנחה עושה מצוה היו חש"ו פסולים להניחה ולהדליקה וכן הוא מתבאר מדברי התוס' (שם כ"ב: ד"ה דאיבעי) דלדין פסול חש"ו שוים הדלקה, או הנחה והדלקה [אי נימא הנחה עושה מצוה] וא"כ מה תליא זה בהא דאיפשטא לן דהדלקה עושה מצוה, ולולא דברי התוס' הי' נלענ"ד בזה פנים אחרים, דאי הנחה (והדלקה עמה) עושה מצוה היו כשרים חש"ו להדלקה, דלעיל שם פשטינן מדתניא עששית שהיתה דולקת למ"ש מכבה ומדליקה [לשם מצות נ"ח) ואי הנחה עושה מצוה מכבה ומגבי' ומניחה ומדליקה מבעי לי', ובחולין (י"ב:) איבעי לן למאי דקי"ל קטן יש לו מעשה ואין לו מחשבה, אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אית לי' או לא, היכי דמי דקיימא עולה בדרום ומייתי לה לצפון ושחטה, היינו מחשבתו לשם קדשים ניכרת מדאייתה לה מדרום לצפון, ש"מ לשם מצותה עביד השחיטה, ודחינן דילמא מקום הוא דלא איתרמי לי', שלא נראה בעיניו המקום בדרום לשוחטה, ואין זה מוכיח על מחשבתו שהיא לשם עולה כמצותה, ולפ"ז לדידן דק"יל הדלקה עושה מצוה אם היתה מונחת הנר למעלה מעשרים אמה, והורידה חש"ו למטה והדליקה, לא עשה כלום דאין זה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ומסקינן שם דמדרבנן אית לי', ונ"ח עיקרה דרבנן] דתלינן מקום הוא דלא אתרמי לי' שלא נראה בעיניו להדליקה שם ואין כאן דבר מוכיח דלשם מצוה עבד, [ואפי' כיבה וחזר והדליק אין זה מעשה מוכיח דלשם מצוה קעביד, דזמנין דלהדליקה יותר יפה עביד הכי, שהפתילה מתתקנת ע"י כך, כמבואר שבת כ"ט:] אבל אי הוה הנחה עושה מצוה, דהשתא דינה אם מונחת במקום הראוי לנ"ח מגבי' ומניחה ומדליקה וכשהי' חש"ו עושה כן מוכיח מעשה שלו על מחשבתו דלשם מצוה קא עביד מדאגבה והניחה [במקומה הראשון, דהשתא ליכא למימר מקו' לא אתרמי לי'] הוה שפיר דמי הנחתו והדלקתו, אבל השתא דהדלקה לחודה עושה מצוה לא משכחת בה מעשה מוכיח על מחשבתו כמשנ"ת, ולהכי הדליק' חש"ו לא עשה כלום ודוק

היטיב

(ג) וכתב הרא"ש (שם סי' ז') וכיון דהדלקה עושה מצוה צריך ליתן בה שמן כדי שיעור קודם הדלקה כו' וכתב עוד סי' ט' דהשמן ההוא מוקצה למצותו עש"ב, ובתוס' שבת (מ"ד. ד"ה שבנר) משמע מדבריהם דהוה מוקצה למצותו כעצי סוכה כל שבעה וכאתרוג [וביותר מהם דאחר חנוכה נמי שמן המשתייר לקצת פו' אפי' נתן יותר משיעור הדלקה תחלה, מ"מ הנשאר אסור, ולקצת פוס' דוקא אם כבה תוך שיעור הדלקה דק"יל כבתה אין זקוק לה, אז הנותר אסור [עיי' ב"י סי' תרע"ז באורך] ומפורש (בשבת מ"ה.) דבמוקצה מצותו אף ר"ש מודה ואסור נמי בטלטול בשבת כיון דלא חזי] וקשה לענ"ד לפ"ז מאי פריך בש"ס שם (מ"ה.) ורב כר"י ס"ל לענין מוקצה והא בעו מיני' דרב מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא [אחר שכבה רש"י] מקמי' חברי בשבתא ואמר להו שפיר דמי ומסקינן דמשום שעת הדחק הוא דשרי] והשתא תקשי הא בשרגא דחנוכתא דלכ"ע מוקצה הוא תוך זמן הדלקתו, ולא תליא בפלוגתא דרבי יהודה ור"ש.