עמודי אור סו

[ומופלג אחד רצה להוכיח מסוגיא דסוכה (ל"ו:) דאמרי' שם שהאתרוג מתכשר ע"י מי הלולב משמע שהמים עודן עליו בשעת נטילה, אמנם לענ"ד אין זה הכרח דאפשר במקום אחיזתו נגוב הוא, וכ"כ התוס' שם שהמים מנטפין על האתרוג ע"ש, משמע מנטפין מלמעלה עליו ודוק]

אך לענ"ד דברי המ"למ תמוהין, דהא מבואר בסוגיא דזבחים (כ"ד:) דדרשינן שלא יהא דבר חוצץ בין רגלי הכהן לרצפה, כמו שפוסל חציצה בכלי שרת, ופירשו שם התוס' כל"ש היינו בגדי כהונה ע"ש, א"כ מבואר דחציצת הרצפה וחציצת בגדי כהונה שוין הן, והלא בזבחים (ל"ה:) מבואר שאפילו דם [דסמיך] לח לא הוי חציצה בין רגליו לרצפה, וכ"ש מים, ודון מינה נמי לענין בג"כ דמים לא חייצי, ומה שלמד זה המ"למ מרוח שחוצץ בבגדי כהונה אין הדמיון מבורר כלל, שאני התם שהם מופרשים מהבשר ע"י הרוח, משא"כ במים שהגוף לח מהן הבגדים נוגעין בבשרו

סימן לח סווואלק מה שיש לבאר בדין אגודה הפסולה לסכך

גרסינן (סוכה ג'.) אגד בתרי פלוגתא דר"י ורבנן דמאן דס"ל דכשר בשנים גבי אזוב דפרה אע"ג דילפינן לי' בג"ש מאזוב דפסח מצרים דכתיב בי' אגודה, ש"מ דשנים חשובים אגד, ומאן דפוסל בשנים ליכא ילפותא אם אגד בשנים חשוב אגד, והתוס' הביאו משנה דפרה דאזוב מצוה לאגדו ואם לא אגדו כשר, ותמהו דהאי ר"י יליף גבי לולב לקיחה מאגודת אזוב, וס"ל דלולב שאינו אגוד פסול, ומאי טעמא מכשירין בפרה שאינו אגוד, ועי' בתיו"ט שנדחק בישוב הקושיא, והגאון רבינו עקיבא ז"ל תמה בהגהותיו ובחי' מאי דייק הש"ס דמאן דמכשיר בפרה בשנים ש"מ דאגד תרי שמי' אגד, הא התם אם לא אגדו כלל כשר והניח בצ"ע

ולענ"ד הכל מיושב יפה בעה"י, דודאי ג"ש כמאן דכתיב בגופי' דמי, וכמו שאמרו בריש כריתות אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא למדוה אלא בג"ש כו', אבל קי"ל דבקדשים בעינן קרא לעכב, ובחד קרא אמרינן דהוה למצוה ולא לעכב, מבואר כן בכ"מ והתוס' בזבחים ובש"מ כתבו דאף בהני דכתיב חוקה אי הוי' לעכב הנאמר בהם, היינו מאי דכתיב בהו גופייהו אבל לא הנלמד להם בג"ש, והוא מבואר גם בשיטת הש"ס (זבחים מ'.) לא נצרכה אלא לר"ש כו', וכן הוא בסוף הסוגיא שם (מ"א.) אר"פ אצטריך סד"א הני מילי [דמעכבי] הזאות דכתיב בגופי' אבל יותרת ושתי כליות דלא כתיבן בגופי' אימא לא קא משמע לן קרא אחרינא לעכב, מבואר דמאי דיליף [בג"ש[ או בהיקישא ולא כתיב בגופי' בעי קרא אחרינא לעכב עש"ה, ומעתה גבי לולב כיון דילפינן בי' ג"ש דבעינן איגוד, וכיון דחולין הוא לא בעינן בי' קרא תנינא לעכב וממילא הג"ש כמאן דכתיב בי' דמי ומעכב האיגוד, אבל פרה דקדשים היא ובעינן בה חוקה לעכב כמבואר בכ"מ, וכיון דילפינן מג"ש מאזוב דפסח מצרים להצריך איגוד, ועלה לא קאי חוקה כמש"ל, א"כ נשאר רק למצוה ולא לעכב, ובירושלמי (יומא פ"א ה' א') מבואר דאיגוד אזוב דמצרים ג"כ אינו מעכב, ומ"מ מבואר שם דלר"י דיליף מיני' איגוד ללולב גבי לולב הוא לעכב, והוא כמו שכתבנו עש"ה

והנה מסקינן (במנחות י"ח: ובש"ד) לענין בלילה במנחה דאע"ג דאם לא בלל כשר, דלא אשכחן בה עיכובא, אבל ראוי לבילה בעינן, ואסברו לה התוס' שם דנהי דלא מעכבא הבלילה מ"מ כיון דכתב רחמנ' דמצוה לבלול, מסתברא דראוי עכ"פ בעינן, והכי קי"ל בנדרים (ע"ג.) לענין הפרת נדרים דאע"ג דשמיעה לא מעכבא, והבעל יכול להפר בלא שמיעה, אבל חרש אינו מפר דראוי לשמיעה בעינן, ומייתי כדר' זירא כל הראוי לבילה כו' ע"ש, והכי אמרינן בב"ב (פ"ב:) לענין בכורים דאע"ג דקריאה לא מעכבא ראוי לקריאה מיהא בעינן, ומעתה הדברים מאירים דנהי דאיגוד בעינן רק למצוה, אבל מ"מ ראוי לאיגוד בעינן, ואם אינו ראוי לאיגוד אף בדיעבד מעכב, וא"כ הכי דייק הש"ס, דמאן דמכשר בשנים ע"כ ס"ל דאגד תרי שמי' אגד, דאי נימא בשנים לא הוה אגודה כלל, א"כ היכי מכשר בשנים הא אינו ראוי לאיגוד, וכשאינו ראוי לאיגוד מעכב וכמו שנתבאר בס"ד [וביומא ר"פ שני שעירים דפריך הש"ס עיכובא לשוים במראה ובקומה ובדמים מנא לן, אע"ג דהתם אם אינם שוים ממילא אינם ראוים להיות שוים, וא"כ לכאורה ממילא הוה ס"ד דמעכב, ואצטריך שעיר שעיר לרבוי דלא לעכב, התם אלקיחתן כאחד קאי כמ"ש התוס' בחד שינויא, ועוד דהאמת משני דבכולהו אף בהני דאפשר להשוותן ה''א דמעכב ודוק, ואדרבה בהכי ניחא דבתמיד נקיט נמי הכי יכול יעכב, ותמהו התו"י שם הא לא אייתי קרא שיהא משמעו לעכב, ונדחקו לתרץ ע"ש, ולדברינו ניחא דה"א יעכב שיהו שוין מה"ט דבעינן דלהוי ראוין ודוק היטיב, ובאמת מיסוד הדברים יש להכריח כן דמאי דילפינן בקדשים למצוה לחודה, מ"מ ראוי לאותו דבר מיהא בעינן, דהא התוס' בזבחים (ד': ד"ה אימא) כתבו דילפינן בכ"ד דבקדשים בעינן שכה עליו לעכב היינו מהא דאשכחן בכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, והיינו משום דלא שינה לעכב כו' והלא התם ראוים היו לעשותם לשמן, וליכא למילף מינה בשאר דוכתא אלא כה"ג דראוי לאותו דבר אינו מעכב כמו בבילה ודומיהן, אבל מה דאינו ראוי כלל, לא מצינן למילף מינה ודוק היטיב) והדבר נכון מאוד שאף בדבר שאינו מעכב, כיון שכתבתו התורה בפרטי הדברים המסתעפים, בעינן עכ"פ ראוי לדבר ההוא, שכן הוא בכל התורה כמ"ש רשב"ם בשם ר"ח (ב"ב קמ"ב:) בהא דאמרינן בכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל חלק בכורה משום דבעינן יכיר, ופירשה רשב"ם, דהנולד בחיים אפי' לא ראהו אביו ולא הכירו מימיו הואיל וראוי להיכרא אין היכרא מעכבת בו כדר' זירא דכל הראוי לבילה כו', ורואה אני שהדברי' ק"ו בדברים שהצריכה תורה לכתחילה] בהא גופה דבעינן ראוי לאותו דבר וכן בקדשים

וכן הוא מתבאר מדברי התוס' (מנחות ס"ב: ד"ה וכן השולח), שהקשו בפשיטות בהני קרבנות שאין הבעלים יכולים לסמוך האיך הן קריבן, נהי דסמיכה לא מעכבא, ראוי לסמיכה מיהא בעינן דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת. ותירצו דמקרא ילפינן, דראוי לסמיכה נמי לא בעינן, מוכח דבשאר מקומות ראוי לאותו דבר מעכב, ואף שהתוס' במנחות (מ"ז. ד"ה שיהא) כתבו להסתפק בפרט זה אי ראוי לתנופה מעכב ע"ש לתירוץ קמא שכתבו ושמא אפילו ראוי לא בעינן ובתירוץ שני החליטו בפשיטות דראוי בעינן, והוא כיסוד דברינו] אולי דעתם ז"ל דתנופה נלמוד מסמיכה [דכל דוכתא ילפי מהדדי] וכי היכי דבסמיכה לא בעינן ראוי הכי נמי בתנופה, אבל בשאר מקומות אין ספק דבעינן ראוי לאותו דבר, ועלו דברינו כהוגן בעה"י

סימן לט וואלקאוויסק נשאלתי באחד שעשה הסכך של הסוכה קודם לדפנות, ובא לשאול ביו"ט אם יוצא ידי חובתו בסוכה זו הנה בש"ע (ס"ס תרל"ה) ואין לעשו' הסכך קודם שיעשה הדפנות, ובדיעבד הוא מחלוקת הלבוש וב"ח הובא במג"א שם, והגר"א בביאורו הכריח לפסול מההיא דסוכה (י"ח:) בפלוגתא דאביי ורבא בפי תקרה יורד וסותם דא"ל רבא לדידך דאמרת פי תקר' יורד וסותם, אפי' הפחית דופן האמצעי, נימא פי תקרת הסכך [כגון שמסוככת בנסרים, רש"י] יורד וסותם כו', ולכאורה יקשה למאי נקיט הפחית משמע שהי' שם דופן אמצעי ונפחת, ולא נקיט בפשוטו שעשאה מתחילה כך להכשיר' ע"פ פי תקר' הסכך, אע"כ דבכה"ג הוה פסולה מטעם אחר, דהא הסכך קדם לדפנות, דלא אמרינן פי תקר' אלא לאחר שסיכך רחב ד', ומה"ט הוה פסולה, ולכך נקיט דוקא הפחית, שתחלת הסיכוך נעשה ע"ג מחיצות שלימו' שקדמו לסכך, ושוב השתא יש להכשיר' ע"י פי תקר' הסכך אלו דבריו ז"ל בביאור

והנה התוס' שם כתבו דלאו דוקא נקט הפחית, אלא ה"ה בנעשית מתחילה כך, ע"כ דס"ל להכשיר אף בסיכוך קדם לדפנות, וביותר דלשיטת התוס' בסוגיא שם הדבר מוכרח מר כן דהא הם מפרשים הא דסיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין היינו בעשה שתי מחיצו' כמין גא"מ, ואביי מכשירה ע"י פ"ת, והא התם לא נזכר כלל שהי' תחילה דופן שלישית ונפחת אחר הסיכוך, וסתמא נקיט סיכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין משמע שתחילתה כך קודם הסיכוך, ומ"מ מכשירה אביי ע"י פ"ת אע"ג דקדים סיכוך למחיצה, ובהא לא אשכחן דפליג עלי' רבא, ואולי יש לפרש ולדחוק דלדעת התוס' אף בלא רחב ד' אמרינן פ"ת יורד וסותם, וסתם אכסדרה יש לה קורות מזוית לזוית, ואמרינן בקורות פ"ת יורד וסותם,