עמודי אור סה

בסתמא בכל ימות הרגל אף בלילה הראשון, שהרי שמחת יו"ט בלילה הראשון אינה מן התורה כמבואר בפסחים (ע"א.) וא"כ יפה כתב הב"י דהוה מידי דרבנן ממ"נ אין כאן איסור תורה משום מערבין שמחה בשמחה, דבליל יו"ט ראשונה הוה שמחת יו"ט מדרבנן ושאר הימים הוה סעודת נשואין דרבנן, ונקטינן לקולא, לכן בשעת הדחק כנ"ל התרתי

סימן לד נשאלתי אם יש להתיר לצורך גדול לקבור ביו"ט שני ע"י עממין [או ע"י ישראל במקום שא"א בעכומ"ז תינוק שנימול ומת תוך ל', וכבר גמרו שערו וציפרניו

והנה בש"ע א"ח (סי' תקכ"ו סעיף ט') פסק המחבר בפשיטות להתיר דאזלינן בתר רוב ולדות, וכן רמ"א לא הגי' עליו כלום, ובד"מ פסק בפירוש כוותי', אך המג"א שדא נרגא בפסק רבינו הב"י שהביא ראי' מדמהלינן לי' ש"מ מחזיקינן לי' בבן קיימא, והמ"א הקשה דאין ראי' משם, דהתם חי הוא, משא"כ הכא דמת תוך ל' הוי ספק, ועוד הקשה דהא במילה מוהלין אותו ממ"נ כמבואר בש"ס, דאי חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא, ולענ"ד דברי הב"י נכונים, דהדבר מבואר דאפילו מת תוך ל' לא נפיק בזה מכלל רוב ולדות, שהרי קי"ל דאם אשת כהן היא אינה חולצת (שבת קל"ו:) מבואר הדבר שאין חלוק בין חי למת כלל, שהרי עיקר דין זה דכל ששהה ל' יום אינו נפל אפי' מת אח"כ] מחי למדוהו (שם קל"ה: מדכתיב ופדויו מבן חודש תפדה, והדבר פשוט שיבמה שילדה אחר מיתת בעלה, אסור' צרתה [או היא בגוונא דאין בה איסור מינקת חבירו] להנשא עד שיעברו שלשים יום לולד, א"כ אין חלוק כלל בין חי בין מת ספיקא דרבנן הוא עיי' בא"ע (סי' קס"ד ס"ז) ודוק

וראייתו של הב"י מדמהלינן לי' נכונה היא דהכי קאמר דהא באמת חיתוך בבשר נפל בשבת איסורא דרבנן הוא [כנראה יסודו מדין טלטול מוקצה ודוק] ומה"ט לא שרינן להסיר ערלת התינוק שמת (שם בש"ע א"ח סעיף יוד) ומ"מ מהלינן לי' בשבת מתורת ממ"נ, כיון דאי בן קיימא הוא ניתנה שבת לידחות אצלו, שוב לא חיישינן לספיקא דלאו בר קיימא אע"ג דאי לאו בר קיימא הוא מתעביד איסורא דרבנן מחתך בבשר, ה"נ נדון מינה לענין קבורתו כיון דאי ודאי בן קיימא הוא ניתן יו"ט לידחו' אצל קבורתו, שוב לא דחינן לי' מכח ספיקא דנפל, כיון דאפילו נפל הוא לא יתעבד רק איסורא דרבנן, היינו שבות אמירה לעכומ"ז ביו"ט ראשון, או מלאכת יו"ט שני דהיא מדרבנן [ואע"ג דאין לדמות איסור דבריהם זל"ז, מ"מ הא שבות אמירה לעכומ"ז קיל משאר מלאכה דרבנן, גם יו"ט קיל משאר איסורין דרבנן ופשוט] ושפיר עולה פסק מרן בשולחנו הטהור להתיר בזה כמו במילה, ודוק היטיב

סימן לה וואלקאוויסק לבאר טעמו של הרי"ף (בסוכה ז') שסתם במימרא דרבה שם סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה משום מגו דהוה דופן לענין שבת הוה דופן לענין סוכ', ומתבאר מהסוגיא שם דלא מתכשרא אלא בשב' שבתוך החג דהוה מגו מעליא, והרי"ף סתם דבריו שכשיר' משמע לכל ימות החג, והדבר צריך תלמוד מה טעם להכשירה, וליישב השמועה שמבואר היפך דעתו ז"ל, וכבר עמד ע"ז הר"ן שם ע"ש ברא"ש

והנה הגירסא הנכונה בסוגיין דבעל המימרא הוא רבה כמבואר בק"נ שם ובפ"י בחידושיו, ונלענ"ד שדברי הרי"ף נכונים דהא בביצה (י"ב) פליגי רבה ור"י דרבה ס"ל עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט, ור"י ואינך אמוראי סברי דאמרינן מתוך, אבל יש לאיסור הוצאה בכלל מלאכות האסורים ביו"ט, ונ"מ לחייב על הוצאת אבנים או דבר שאין בו צורך כלל עיי' תוס' שם חייבים עליו ביו"ט, והכי הלכתא דיש איסור הוצאה ביו"ט רק דאמרינן מתוך עיי' ברי"ף בביצה שם, ודעת הרי"ף [כמו שהכריע הטור דעתו בא"ח סי' תקל"ו ע"ש] דגם מלאכת חוה"מ אסור מה"ת בדבר שאינו אבד ע"ש, ולפ"ז הלא סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי שייך להכשירו לכל המועד משום מגו דהוה דופן לענין הוצאה [להתיר הוצאת דבר שאין בו צורך, ביו"ט, ודבר שאינו אבוד בחוה"מ] הוה דופן לענין סוכה להכשירה, ולכך מכשירה הרי"ף בכל החג, מטעם מגו, אבל הסוגיא אזלא לרבה דס"ל אין איסור הונאה ביו"ט [וכ"שכ בחוה"מ] ולכך ליכא מגו לדידי' אלא בשבת שבתוך החג, ולא בשאר ימות החג ודוק, שוב אח"ז מצאתי בלבוש א"ח (סי' תר"ל ס"ז) שכתב בדין סוכה הניתרת ע"י לחי דכשירה בשבת אבל בחולו של מועד פסולה יעו"ש כיון דלא מהני הלחי מידי, והנה לא זכיתי להבין דפתח בשבת להתירה וסיים לאסור בחוה"מ, ודין סוכה זו ביו"ט השמיט, ואולי נתעורר למה שהערנו דלדידן דקי"ל יש ערוב והוצאה ליו"ט, א"כ גם ביו"ט שייך מגו כמש"ל, אבל בחוה"מ הכריע לפסול דהא כמה פוסקים [ואולי רובם] ס"ל דמלאכת חוה"מ מדרבנן (עיי' בלבוש א"ח סי' תק"ל) וא"כ בחוה"מ ליכא מגו ודוק

סימן לו וואלקאוויסק

שאלה, איך יש לנהוג בקידוש ליל ב' בחג הסוכות אם לומר קידוש ואח"כ סוכה וזמן, או זמן ואח"כ

סוכה

(א) תשובה, האחרונים נחלקו בזה, עיין מ"א סי' תרס"א, ועי' בנוב"י מ"ק, שהכריע בליל שני ודאי סוכה ואח"כ זמן משום דסוכה דאו' וזמן מדרבנן, והוי סוכה מקודש לגבי זמן, ולפענ"ד אינו מוכרח דהא ב"ה מקדימין ברכת היין לברכת היום (ברכות נ"א:) אע"ג דקידוש הוי דבר תורה, וברכת היין דרבנן. ואולם מצאתי הכרעה לדין זה מהירושלמי דברכות (פ"ז ה' א') לענין סדר הבדלה, חנין בר אבא אמר בשם רב יין קידוש נר הבדלה סוכה וזמן, והא הבדלה לא משכחת לה אלא בליל יו"ט שני, ואפי' בזמן שהיו מקדשין על פי הראי' מ"מ אמרינן בסוכה (מ"ג:) לא אקלע [פי' יום ערבה בשבת, וממילא לא אתא יו"ט ראשון של חג באחד בשבת] וא"כ הבדלה ביו"ט ראשון של חג ליתא, וכן הביאו התוס' שם מהירושלמי ר' סימון מפקיד לאילין דמחשבין הבון דעתיכון דלא תיתא תקעתא ודלא אתא ערבתא בשבתא, ואי דחיקתון עבדון תקעתא [פי' בשבתא] ולא יתעבדון ערבתא, וא"כ הבדלה דנקט רב בסידרי' ע"כ ביו"ט שני של חג מיירי, ומ"מ נקט רב סוכה ואח"כ זמן, כשיטתי' בבבלי (סוכה נ"ו.) ולענ"ד ראי' נכונה היא בס"ד

(ב) ובסוגיא זו דסוכה העירותי לענ"ד, דגרסינן התם אתמר רב אמר סוכה ואח"כ זמן חיובא דיומא עדיף, רבב"ח אמר כו תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל, וקתני הילך מצה והילך חמץ דמקדים ליתן לבעלי החלוקה מצה דלחם הפנים, ואח"כ חמץ דשתי הלחם, ולא אהני חיובא דיומא דשתי הלחם להקדימם ללחם הפנים כו', וקשה לי לפי המבואר בסוגיא דברכות (ל"ט:) לענין ברכת המוציא שצריך להקדים לבצוע על הגדול ולפטור הקטן (ודין זה הוא בין בשניהם שלימות או פרוסות כמבואר באחרונים וקי"ל ברכות (ל"ז:) שהאוכל מנחות מברך המוציא, וקי"ל שאין חולקין מנחות כנגד מנחות, אלא כל מנחה בפ"ע מתחלקת לכל בני אהרן, ולפ"ז לחם הפנים שהי' י"ב חלות ב' עשרונים לכל חלה, ושתי הלחם הי' ב' חלות עשרון לחלה, ודאי פרוסת לחם הפנים מגיע לכל כהן גדולה כפלי כפליים משתי הלחם, ומש"ה צריך הכהן ודאי להקדימה בברכת המוציא, וא"כ יש לומר דמשום זה מקדמינן לה בנתינה לכל אחד כסדר אכילתן, ומאי מותיב מינה לרב דליכא שם האי טעמא

סימן לז וואלקאוויסק נסתפקתי למאי דקי"ל ליטול הלולב ומיניו ולא יהא בהם דבר החוצץ, כמבואר בש"ס וטוש"ע א"ח (סי' תרנ"א) ועי' ביאורי הגר"א שם (ס"ק כ"ב) דאפי' על מקצת חוצץ עש"ה, מעתה יש לשאול אם הלולב לח מחמת המים שהוא ניתן בהם, אי הוי חציצה, או לא

והמביאני לידי ספק זה שהרי הש"ס והפוסקים דימו חציצה זו לחציצת כלי שרת ובגדי כהונה, עיין עליהם, והמ"למ (פ"ב מה' עבודת יוה"כ ה' ב') כתב בפשיטות שמים שעל בשרו בעלותו מטבילתו הוה חציצה לענין בגדי כהונה ע"ש, ולכאורה הכא נמי דכוותה.