עמודי אור סד

הא קי"ל (פסחים נ"ט.) דקרבה בע"פ אחר התמיד לכ"ע, אי משום דאתי עשה דפסח ודחיא עשה דהשלמה, ועוד דהא חטאת העוף היא שאין למזבח אלא דמה כו' ע"ש, וא"כ בחטאת יולדת דאיירי בי' הש"ס בנדרים, ודאי שייך ובאת שמה משום פסח, וא"כ איתא בב"ת אלא שיש להסתפק כיון שאין בה ובאת שמה אלא פעם אחת בע"פ, אי עברה ב"ת בג' רגלים כיון דבשאר רגלים ליכא בה חיוב ביאה, ולכאורה יש להביא ראי' דכיון דמ"מ חד זימנא מיחייבא בביאה, עברה בב"ת בג' רגלים, דהא הט"א בחי' לר"ה (שם) העלה דב"ת דשנה שייך אף באשה ע"ש, ולפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס (ר"ה ו':) שנה בלא רגלים היכי משכחת לה, הא איכא למימר דאתא לחייב אשה שאין בה ב"ת דרגלים, ולמה מוקי לה כתנא דלית הילכתא כוותי' ע"ש בסוגיא, אבל אי נימא דבאשה נמי כיון דשייך ביאה דפסח עברה ב"ת ברגלים לחוד ניחא, [ולא ניחא לאוקמה בשאר קרבנותי' שאינם מכשירי' אותה לאכול בקדשי', דבהני ליכא ב"ת משום פסח כמש"ל, דהא ברייתא תני כל הקדשים ודוק] ולא בעי לאוקמה כמ"ד נשים בפסח רשות, דהוה נמי דלא כהילכתא ודוק] ואין לבנות דייק על הא דנקיט הש"ס ועבר לשון זכר, דלפמ"ש ע"כ בה שייך נמי ב"ת [והגאון רבינו עקיבא ז"ל בגליון הש"ס שם בנדרים תמה מאי פריך הש"ס והרי חטאת יולדת דלאו לכפרה אתיא ועבר בב"ת מנ"ל הא דילמא באמת לא עבר, כי היכי דבעי קרא לחטאת נזיר משום דלאו לכפרה אתא, ולענ"ד הדבר מיושב יפה, דהש"ס ס"ל בפשיטות דברייתא דר"ה דתני דבחטאות עוברים בב"ת ולא הוציאה מכללן חטאת יולדת וחטאת נזיר, ש"מ דבכולהו איכא ב"ת, ובתר דשני מר זוטרא דחטאת נזיר לא נפקא מקרא דשאר חטאות לב"ת אלא בעי קרא אחרינא, משום דלאו לכפרה אתא, פריך הש"ס והרי חטאת יולדת דלאו לכפרה אתיא ולית בה נמי קרא בפ"ע [ואי אפשר ג"כ ללמדה לב"ת בב"א מחטאת נזיר כיון דחטאת נזיר גופה מהיקש למדה, הא בקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בב"א (זבחים נ') למ"ד בתר למד אזלינן ע"ש ודוק] מ"מ גם בה שייך ב"ת, מדלא אפקה ברייתא לחטאת יולדת מכללא דב"ת ש"מ דלא שייך האי חלוק לענין ב"ת ודוק] והמדקדק יראה שלזה נתכוונו התוס' בנדרים שם עש"ה, אלא שביתר דבריהם יש שם חסרון אכמ"ל]

(ד) ובגוף תמיהת הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בנדרים אשר עמד עליו מעכ"ת, דמאי פריך הש"ס שכן מביא קרבן על אשתו שוטה כו' היכי דמי אי דאכלה כשהיא שוטה כו' הא אף אילו הי' במציאות כן היכן נזכר בדברי ר"מ שמביא על אשתו שוטה, דהוא אמר רק שמביא קרבן על אשתו, ומימילא דרשינן ומוקמינן דזאת תורת היולדת לרבות אשתו שוטה, ורבי קרא ביולדת, דהיינו מחוסרי כפרה, ובחלב ליכא ריבוי באמת, ואינו מביא על אשתו שוטה דבעי דעת עכ"ל, ולא הבנתי קושייתו דהא שטחית הסוגיא דר' יהודה מקרא יליף מה"ת חיוב הבעל בקרבנות אשתו, ובהדיא דריש לה בתו"כ מזאת תורת היולדת שהבעל מביא קרבן עשיר על אשתו, הביאה הר"מ והר"ש סוף נגעים ויליף מזה גם לחייבו בשאר קרבנותי' אפילו אכלה חלב כו', ע"ש ברא"ש בפירושו, [ומה שנסתייע מלשון הדיוט היינו להכריע דרשתו או לאשמעינן שמועיל פטור אם פטרה אותו ודוק] והלא כל עיקר מה דדרשינן לרבות יולדת שוטה היינו לבתר דדריש חיוב הבעל בקרבנותי' [מזאת תורת כמבואר] שפיר דרשינן [מהיולדת, כן נלענ"ד ודוק] לרבות שוטה, ומעתה נאמר אי לאו מימרא דר"י דשוטה לאו בר מיקרב חטאתו הוא, מי חלק לנו בין מחוסרי כפרה לשאר חטאות, אדרבה כי היכי דיליף ר"י לחייב הבעל בכל קרבנותי' מדחייבי' ביולדת, הכי נמי נילף מיולדת שוטה דה"ה חטאת חלב נמי קרב עליו, ונימא באמת דלא בעינן דעת גם בחטאת חלב, להכי דחי הש"ס דהא ליתא דהא ר"י גמיר לה הלכתא [אולי ס"ל דזה בכלל שאר דחיות שהחטאת נדחית כמו שמתו ושכיפרו בעלי' או אחר הפרה עיין נזיר כ"ד. ודוק] דשוטה לאו בר איתויי חטאת הוא, ומ"מ לענין חיוב הבעל שפיר גמרינן לי' מיולדת ודוק] ולא משכחת דמייתי על אשתו שוטה, ושוב אמרינן דבעי דעת בחטאת, ושאני מח"כ דגלי בהו קרא, ודוק היטיב

סימן לב סווואלק בדין שמחת יו"ט

(א) הנה הארכנו בדקדוק הסוגיא אם נשים חייבות בשמחה, וראיתי בירושלמי (חגיגה פ"א ה' ב') אברייתא דחשיב התם חלוקים שבין ראי' חגיגה ושמחה ר' יוסי בעי ולמה לין אמרין כל שהוא חייב בראי' חייב בשמחה ויש שהוא חייב בשמחה ואינו חייב בראי' נשים חייבות בשמחה ואינן חייבות בראי', הרי דפשיטא ליי להאי מ"ד דנשים חייבו' בשמחה, ואולי יש לדחות דה"ק הא עכ"פ אשכחן חילוק שמחה לראי' דהא לכ"ע אשה בעלה משמחה, וא"כ יש על הבעל חיוב לצרפה לשמחה, משא"כ בראי'

וראיתי להתוס' (חגיגה ו': ד"ה יש) שכתבו [אברייתא זו דתני חלוקי ראי' חגיגה ושמחה] ובתוספתא גרסינן שהשמח' יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתא שלנו דלא גרס לי' סבירא לי' דגם באינך יש להן תשלומין ולא קאמר יש בשתיהן [ראי' וחגיגה] שצריכין שיעור [מעה כסף ושתי כסף] משא"כ בשמחה דאימא אף שמחה יש לה שיעור עכ"ל, והנה פתח דבריהם תמוהים כאשר תמה הט"א בא"מ היכי שייך לומר שמחה יש לה תשלומין כל שבעה, הא חיובה נוהג כל שבעה, כל יומא אית בי' חיובא בפ"ע, ועוד תמוה לשונם שכתבו ושמעתא שלנו ס"ל דגם באינך ראי' וחגיגה יש להן תשלומין, מה שייך לתלות בשמעתא שלנו דבר שהוא מנוי' וגמורה שנוי' בלי שום חולק שראי' וחגיגה יש להם תשלומין, ומאן הוא דלא סבר לה, וביותר תמוה דבתוספתא לפנינו תני שמחה נוהגת באנשים ונשים [פשיטא לה ג"כ דנשים חייבות מצד עצמן בשמחה וכמש"ל] ונוהגת כל שבעה משא"כ בשתיהן וגירסא זו נכונה ופשוטה מאוד, דודאי היינו החילוק הפשוט שחגיגה וראי' אין חיובם ברגל אלא פעם אחת, משא"כ בשמחה שנוהגת כל שבעה, והנלענ"ד שטעות סופר בתוס' וגרסינן בהו כבתוספתא שהשמחה נוהגת כל שבעה, והתוס' תירצו דהא דשמעתא דידן לא הזכירה חלוק זה סבירא לי' דמשום הכי אין לחשבה כל כך. דהא עכ"פ אשכחן גם בראי' וחגיגה קיום מצותן כל שבעה, דגם באינך [ראי' וחגיגה] יש להן תשלומין, וא"כ אשכחן בהו שיתקיימו כל שבעה, ולהכי לא חשיב הש"ס חילוק זה, וזה ברור לענ"ד בדבריהם ועיין בק"ע בירושלמי שם

(ב) אולם מ"ש התוס' לענין שיעור גבי שמחה, בירושלמי שם רב חונא אכל פשוט כל שבעה, ותמה המפרש שם מה ענינו, ולענ"ד פשוט ביאורו דרב חונא חשיב חלוק אחר שבין ראי' לחגיגה ולשמחה, דהני יש שיעור לקרבנותיהן, וכאן שהשמחה ג"כ בשלמים, מ"מ די אם אכל פשוט [שם מטבע כמוזכר בכ"מ פשיטי, זוזי פשיטי וכדומה] כל שבעה ויוצא בזה ידי חובתו, ודין אמת הוא דליכא כאן שיעור ודין ממון כלל, דהא אמר התם דיוצא ידי חובת שמחה בין בדבר שהוא משלו בין בדבר שהוא משל אחרים, משא"כ בראי' וחגיגה שאין באין אלא משלו והתם שייך שיעור ממון

ובתוספתא שם ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה כו' נזיר יוצא באלו בין בשלו בין בשל אחרים ובלבד שיאכל מן הזבח כל שבעה, עיין מפרש שם שנדחק מה הוצרך לשנות דין הנזיר, ולענ"ד צ"ל באילו ביו"ד והוא איל נזיר, יוצא בו י"ח שמחה, בין בשלו בין בשל אחרים קאי אכולהו מיני שמחה דתני לעיל, ואהא מסיים ובלבד שיאכל מן הזבח שאין שמחה המובחרת כמצותה מה"ת] אלא בבשר קדשים, והגר"א ז"ל היפך הגירסא ע"ש שנראה שגם הוא ז"ל הבין הגירסא באלו, ולענ"ד פשוט כמ"ש ודוק

סימן לג וואלקאוויסק

נשאלתי באחד שהכין צורכי חופתו לעשות נשואין בערב החג, ולא עלתה על רעתו שיש בזה סרך איסור, אם מותר לו לעשות הנשואין בערב החג, כי בהתבטל הנשואין אזי יוגרם לו הפסד

(א) והנה בש"ע א"ח (סי' תקמ"ו ס"ג) פסק בפשיטות שהכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל, ודבר זה הוא מחלוקת הפוסקים, והב"י כתב שכיון דמילי דרבנן היא נקטינן לקולא, והמג"א שם ס"ק ד' השיג עליו דודאי הא דדרשינן ושמחת בחגך ולא באשתך שאין מערבין שמחה בשמחה דרשא גמורה היא מדאו' ע"ש שהאריך, ולענ"ד דברי הב"י נכונים שהרי המג"א עצמו שם נקיט בדרך הכרע דעיקר האיסור הוא סעודה ראשונה של נשואין, והליל' נגררת בזה אחר היום, ומטעם זה התיר לעשות הסעודה בשאר ימות הרגל, ולפ"ז יפה הכריע הב"י להתיר הסעודה