עמודי אור סג

דברי ר"ה ברי' דר"י ודברי רב פפא מבוארים בפשוטם לדינא דרב הונא אשמעינן דסלת נקי' בדבש שהנאתה מעוטה מהנאת אלי' בדבש, מהני לבולמס, ורב פפא אשמעינן עוד דאפי' קמחא דשערי בדובשא מהני לי', ונ"מ בכל הני דאם יש כאן דבר שאיסורו שוה בלאו, והוא אלי' של נבילה בדבש או סולת נקי' [כגון מחטי כלאי כרם שהן בלאו] בדבש, כיון דסולת שהנאתה מועטת סגי לי', לר"ה מאכילין אותו הסולת בדבש ולא האלי', ור"פ אשמעינן דקמחא דשערי בדובשא נמי מהני לי', וא"כ אם יש כאן סולת של איסור, וקמחא דשערי של איסור, ושוין בגדר איסורין, מאכילין אותו קמחא דשערי, [ומ"מ אם הדבר שהנאתו מרובה קל באיסורו מהדבר שהנאתו מועטת, ודאי מאכילין אותו הקל, ואין משגיחין על תוספת הנאתו שהרי אמרו טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, ולא דקדקו בפרט זה על ההנאה כלל ודוק]

(י) ומעתה צריכין אנו לעמוד בעובדא דר' יוחנן שאכל מן התאנים המובחרים בטעמן, ובפשוטו נראה בכל הסוגיא דכל מיני מתיקה מועילין לזה, ובלי ספק הית' רפואתו באה גם משאר תאנים, וא"כ למה אכל הטובים ע"כ שלא הי' באכילתו נדנוד איסור כלל, שאלו הי' בהן איסור, לא הי' לו לאכול המוטעמים יותר כש"ל, וכבר כתבנו בשם המפרשים שהתאנה ההיא שאכל ר' יוחנן מפירותי' היתה של אחרים, ולא היו הבעלים שם, ולפ"ז ר' יוחנן בהיותו מסוכן והוצרך לכמה תאנים בלי ספק, הנה כבר נתבאר בדברינו, שהאוכל של אחרים לפקוח נפש חשוב כקנוי לו, ושנינו (מעשרו' פ"ב מ"ה) האומר לחבירו הא לך איסור זה ותן לי בו חמש תאנים לא יאכל עד שיעשר דברי ר"מ ר' יהודה אומר אוכל אחת אחת פטור, ואם צירף [אפי' רק שנים] חייב, שזהו מקח שקובע למעשר, והלכה כר"י, ומבואר שם עוד בירושלמי שאם הקונה עצמו ליקט אף לר"מ אחת אחת פטור, אף שפסק עמו בתחילה על יותר, וכן הוא מבואר בש"ס (ב"מ פ"ט:) עש"ה בכל הסוגיא

וא"כ התחכם ר' יוחנן [אף בהיותו מסוכן] שאם יצוה לזולתו להביא לו מפירות התאנה יביא לו ע"כ די צרכו בפעם אחד, והוה צירוף דחשיב מקח, וכבר כתבנו דהמסוכן יש לו קנין במה שאוכל, ויהא נקבע למעשרות, והי' נמשך דינו כמו שכתבנו לעיל שהי' צריך ליקח כל הראוי לו לפקוח נפשו, ויתרום ויעשר ויאכל אח"כ הכל [או באכילה פחות מכשיעור או יבטל התרו"מ בחולין] עכ"פ מידי איסורא לא הוה נפיק, ונהי דכל זה הותר לו, מ"מ הי' צריך אז לדקדק שלא ליטול התאנים המוטעמים יותר, דכיון דאכיל לי' ע"י דחק האיסור, אסור לו לרבות הנאתו כמשנ"ת, לכך התחכם ר' יוחנן לעשות בהיתר גמור, ורץ בעצמו אל התאנה לאכול שם כל צרכו אחת אחת, ונמצא שלא יקבעו למעשר כלל, וממילא הותר לו לאכול אף המובחרים, וזה אומרו ורצתי בעצמי למזרחה של תאנה, ששם תאנים יותר מוטעמים, ובאה רפואתו בשיעור היותר מספיק, ע"פ עשיתו בחכמת התורה שלא לאכול טבל או תרומה, כמשנ"ת וקרא על עצמו החכמה תחי' [בשיעור מעולה בתכלית] בעלי' ודוק היטיב בכ"ז

סימן לא סווואלק שפעת ישע ושלום לכבוד הרב המאה"ג החריף המופלג השלם במעלות ומדות י"א כו' כ"ש מוהר"ר אליהו מרגליות האב"ד דק"ק פראראשלא

(א) על דברי תורה אשר העיר, מה שרצה לחדש בנדרים (ל"ו.) [בישוב תמיהת הגאון רבינו עקיבא ז"ל] דבחטאת חלב דמייתי הבעל בשביל אשתו לא בעינן דעת האשה וסגי בידיעת הבעל, אינו נלענ"ד כלל, דבחטאת כתיב או הודע אליו חטאתו ובעינן דאתידע לי' להחוטא [וגם בעינן וידוי] ומה תועיל לזה ידיעת הבעל, וגוף חיוב הבעל להביא קרבנות אשתו כתבו הרבה מהפו' דתקנתא דרבנן היא, ומתנאי כתובה, ואיך תועיל ידיעתו לענין קרבנה, ואם יאמר דאחר שנתודע לה סגי בדעת הבעל להפרשת קרבנותי' זו מנין לנו, כיון דעכ"פ לא דמי למח"כ, והא בשבת (ע"א:) פליגי אמוראי אי ידיעות מחלקות לחטאת, או הפרשות מחלקות ואיך אפשר שתחלק הפרשת הבעל חיוב קרבנותיי, וע' תוס' ערכין (כ"א: ד"ה מאי) כתבו כן בפשיטות ויש להביא גם ראי' נכונה לזה, ממתניתין דכריתות (כ"ג.) דפליגי ר"י ור"ש אם שנים מביאין חטאת אחת ואמר ר' יוסי כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה, מבואר דכללא הוא, ושם (ז':) אמרינן דבמח"כ לחוד מודה ר' יוסי דמייתו ומתנו, ואם איתא דבעל מביא חטאת חלב בשביל אשתו בידיעתו לבד, משכחת לה חטאת חלב באה משנים דרך תנאי, כגון שאכל הוא ואשתו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, דהשתא תספיק ידיעתו לחטאת דרך ממ"נ אם בגינו מקרי הודע, או בגין אשתו [כיון דאיסור אחד מסופק בין שניהם] וביותר דע"כ לא מתוקמא גם מילתי' דר"ש אלא בחטאת חלב דמייתו נשים, או עכ"פ אחד מהם אשה, שהרי התוס' בפ"ק דכריתות (שם) הקשו האיך מייתו שנים חטאת הא בעינן סמיכה, וא"א לסמוך שניהם, דמאן דאינו בר קרבן עביד עבודה בקדשים, ובכמה מקומות נדחקו ביישוב קושיא זו ולזה ההכרח לומר דמיירי בשתי נשים או איש באיש ואשה, דהשתא ממ"נ יכול האיש לסמוך דאם הוא החוטא, א"כ קרבנו הוא, ושפיר סומך עליו, ואם אינו קרבנו א"כ הקדשו לשם חטאת לאו כלום הוא כיון דאינו מחויב חטאת, כמבואר (נדרי' ו'.) והרי הוא חולין, ואח"כ תקדישנו האשה אחר סמיכתו, [ומשום חולין בעזרה ליכא [היינו עד שעה שתקדישנו האשה] דהוה רק ספק דדילמא כבר הוא קדוש, שהוא החוטא, ובכה"ג דיקדישנו אח"כ בודאי לכ"ע דרבנן הוא, ולדעת רוב הראשוני' גם איסור דרבנן ליכא בכה"ג, עי' מ"למ מה' שחיטה ה' ג' ודוק] וכיון דע"כ גם לר"ש מיירי עכ"פ שא' אשה, א"כ לא הוה לי' לר' יוסי למיכלל כללא פסיקא דאין שנים מביאי חטאת, דהא באיש ואשתו שפיר מייתו, אע"כ דידיעת הבעל לא מהני כלל לקרבן האשה

(ב) ואשר הביא מעכ"ת ההיא דנדרים (ד':) דפריך הש"ס הרי חטאת יולדת דלא אתיא לכפרה ועבר עלה משום בל תאחר, ודקדק מעכ"ת מדקאמר ועבר ש"מ שהבעל עובר, שהוא עיקר בעל הקרבן, הנה בתשו' ש"א (סי' ס"ו) הוכיח מזה דאשה איתא בשמחה וקרינן בה ובאת שמה והבאת שמה עיין (ר"ה ו':) מדעברה בב"ת ע"ש [ואביי פסיקא לי' דכיון דמחייבה בשמחה קרינן בה ובאת שמה, וכתבו התוס' שם דה"ה לזקן וחולה ומי שאין לו קרקע כו', מבואר דכל הני חייבים בשמחה, ומזה אוסיף תימה על התוס' ריש פסחים שכ' שריב"ב לא עלה לרגל לפי שלא הי' לו קרקע, ואכתי איך ביטל שלמי שמחה ועי' צל"ח שם שכ' דמפסח נפטר שהי' בדרך רחוקה, אבל כ"ז אינו מיישב הקושיא משלמי שמחה ועי' פסחים (כ'.) משלחין אחד שהם לדרך רחוקה ולא חייש לשלמי שמחה, התם הוה לתקנת הצבור, סגי שישמח בשאר מיני שמחות, אבל מריב"ב קשה ודוק אכמ"ל] ובק"א שם בשם הגאון מ"ו שאול ז"ל דחה דהש"ס קאמר דהבעל עובר כיון שעליו חיוב קרבנותי', [ומה שכ' שם בעל ק"א לדחות זה, דאע"ג דחיובא על הבעל מ"מ לא עדיף מיורש דמסיק הש"ס בר"ה שם דלא עבר בב"ת דאיהו לא נדר, אע"ג דמביא קרבן אביו, ה"נ הבעל לא יעבור, דהא הוא לא נדר, ומ"ש שם לדחות דהבעל כיון שקיים נדרי אשתו הוה כנדר, שגה בזה, הא הש"ס בקרבן לידה מיירי, דלא נדרה כלל] אין זה עולה כלל, דיורש ליכא עליו חיובא כלל רק נכסי המת רמי חיובא עלייהו, שפיר קאמר הש"ס, הא לא נדר, ולא שייך חיובא עליו, אבל בעל דחיובא עלי' רמי שפיר קאי בב"ת, וביותר דהא אמרינן שם בר"ה דתרי קראי איתנהו בלאו דב"ת חד אמר ולא אפריש, וחד אפריש ולא אקריב, וא"כ כשהפריש הבעל קרבנותי' שפיר קרינן בי' כי תדור כו' דנדרו הוא, דע"י קדושת פיו נקרא שמו, [ולא דמי ליורש דמנכסי המת באה קדושתו] ושייך ע"ז בפשיטו' ב"ת בבעל ודוק] מ"מ אין זה ענין לסברת מעכ"ת דביולדת דרמי קרא חיובא עליו ודאי עבר בב"ת

(ג) ובגוף ראיית הש"א יש לדחות לענ"ד דהא מבואר בר"ה דברגל אחד נמי שייך ובאת שמה והבאת שמה כדאמרינן דעובר עלה לכ"ע בעשה ברגל ראשון] ולפ"ז למאן דס"ל פסחים (ע"ט:) דנשים בפסח חובה, א"כ שפיר קרינן בה ובאת שמה והבאת וישנה בב"ת, והא דבעי עלה הש"ס (בר"ה שם) אם אשה איתא בב"ת, היינו למ"ד נשים בפסח רשות, וביותר דע"כ הא דקאמר הש"ס דבאשה איכא למימר דאינה בב"ת משום דלא מחייבה בביאה ולא אמרינן בה הא מיחייבה לבא לירושלים לעשות פסח, היינו משום דלעשיית פסח אפשר לה לבא אחר שחיטת התמיד, ואז א"א לה להביא קרבנותי' משום עשה דהשלמה [וכ"כ בט"א בחי' ר"ה ד': ד"ה ור"מ ע"ש] אבל כל זה שייך בנו"נ שלה, אבל חטאת לידתה,