עמודי אור סב

או שנתגלתה אומר הרי זו עשויה תרו"מ על תשע אלו בשמן אסור מפני הפסד כהן, ואם אמר ה"ז תרו"מ לא אמר כלום, ע"כ, המתבאר מתוך התוספתא דהיכא דאיכא הפסד ברור לכהן אע"ג דלית בה משום הפקר, כגון דנתגלתה, קתני סיפא דאף בדיעבד אין תרומתו תרומה, ואולם ברישא הא קתני בפשיטות דבראה אחת משתברת אע"ג דאם אמר הרי זו תרו"מ על אחרות לא אמר כלום, וע"כ מיירי באינו יכול להציל כלל, והוי טעמא ע"כ משום הפסד כהן, דהא קתני שקורא שם לתרו"מ שבה, דבזה ליכא פסידא לכהן, דסוף סוף לאיבוד אזלא, ועדיין יקשה דאיך יקרא שם לתרו"מ שבה הא הוי הפקר, ומה מהני קריאת שם דידי', ע"כ דמשום הא לא בטיל תרו"מ שהפריש, וא"כ מוכח מהתוספת' בביאור דתרו"מ מהני בהפקר [מ"מ הדבר צריך תלמוד דבירושלמי דמאי פ"ג מ"ג אהא דתנן התם המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן חייב לעשר, ואם בתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו ולא לזכות בהן פטור, ופריך עלה בירושלמי ממשנה דב"ק כ"ח. בהופך את הגלל דאם הגביהו אפי' לא נתכוון לזכות מתחייב בנזקיו, ומשני תמן כתיב בעל הבור ישלם פי' בעל התקלה, ברם הכא עשר תעשר תבואת זרעך ולא של אחרים, מבואר דמדמה הפקר לשל אחרים, דהא התם הפקר הוא ואי בעי זכי בי', ויש לדחוק קצת דהתם קאמר דליכא חיובא עליו לעשר, אבל אי בעי מעשר אפי' בלא זכי' וצע"ג, אלא שצ"ע מאוד ליישב סוגיית הש"ס דילן דב"ק דפריך מינה למתניתין, ופשוטה של שמועתינו נראה כפרש"י דמשום הפקר פריך, והיינו עיקר קושייתו דכיון דלא מהני תרו"מ מטעם הפקר, א"כ במתניתין יאמר מהפקירא קא זכינא, אבל אם נפרש הטעם משום הפסד כהן, א"כ מנ"ל דדבר העומד לאיבוד דין הפקר יש לו, ואם נאמ' דמסבר' אית לי' הכי, לא תלי קושייתו מידי בבריית' לענין תרו"מ ודוק, גם שם בהא דפריך וכל היכא דאיכא פסידא לכתחיל' לא יאמר כו' והא בתוספתא מבואר להדיא דמשום הפסד כהן אף בדיעבד לא אמר כלום וצע"ג 'כבז, [כאשר ראה אחי הרב הגדול כו' קו' יהושע נ"י תשובה זו נתעורר ליישב תמיהות אלו בדברים נכונים, דיסוד הדברים דבמקום דהוא אזיל לאיבוד על דרך שהוא הפקר גמור, ובענין שיש בו הפסד כהן, שהמותר ראוי הוא [כגון בשמן] ליהנות בו, אף בדיעבד אין תרומתו תרומה, דחשיב כתורם ממין אחר, ולאו משום לתא דהפקר הוא [דהא באמת מוכח מהתוספתא [מהא דממנו עליו הוה תרומה] דיכול לתרום מדבר הפקר, כמו שהוכחנו] והש"ס מייתי ראי' מדאין תרומתו תרומה, ש"מ דלא שוה מידי ומופסד הוא לגמרי מכהן, וא"כ הדין נותן שהמציל יכול לומר מהפקירא קא זכינא, והתוספתא דמסיימא אעשר כדי שמן [דבש"ס מוקמינן לה כשעיקל בית הבד כרוך עליו] ואם אמר לא אמר כלום, אולי לפי גרסת הגר"א שייך זה לעיל ברישא אקנקנים המשתברות, כדמוקי לה בש"ס דבהפקר גמור מיירי, והדברים מטין כן עש"ה ודפח"ח)

(ז) תבנא לדיננא דנתבאר דמה שהאדם זוכה לאכול מיקרי שלו ממש לענין הפרשת תרו"מ, וא"כ בפ"נ שהותר לו טבל שאינו שלו, פשיטא שהוא רשאי להפריש תר"ומ, וגם אין לדון שלא תהא הפרשתו כלום כשצריך לכל הפירות שישנן לפניו או בפירות שאינן שלו, שע"כ כך דינו לאכול המתוקן והתרומה לפקוח נפשו, שהרי לא הותר לו ליטול משל חבירו יותר מכדי צורכו, וא"כ אינו בעליו של המאכל אלא על שיעור הצריך לו ובהכרח צריך להפריש כדין ולאכול אח"כ הכל, וגם זה קל הוא כמשנ"ת לעיל, משיאכל בלא הפרשה, על הדרך שבארנו בעה"י] וא"כ תופסד התרומה ולא תגיע כלל, כיון שיאכלנה המסוכן וקי"ל (חולין קל"ב: ושם) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור, וא"כ גם המסוכן לא יצטרך לשלם לכהן כלום [ואולם מסתפקנא קצת דאפשר שדינו של חולה זה לשום התרומה בדמים ולשלם אח"כ לכהן דמזיק מתנות כהונה או אכלן שהוא פטור לענין דיעבד הוא, אבל אי אתא קמן הא אמרינן לענין מתנות מקום שאין כהן שם דמיהן ואוכלן ומשלם אח"כ עש"ה ודוק] וא"כ איכא הפסד כהן, וכבר נתבאר מהתוספתא דמקום דאיכא פסידא דכהן אף בדיעבד אין תרומתו תרומה, מ"מ זה לא שייך בנ"ד שהרי אף אם לא יפריש יפסיד הכהן תרומת טבל זה שהרי המסוכן יאכלנו, והוי ממש כמו תרומת חבית זו שהולכת לאיבוד, שתרומתו תרומה כמשנ"ת ועיין ש"ך (סי' של"א ס"ק) מה שכ' בטעם דינו של הש"ע שם ודוק בכל מה

שכתבנו

(ח) באופן שלענ"ד הדין פשוט דלא משכחת לי' להאי דינא דטבל ותרומה שיהא טבל נאכל לחולה רק בשני צבורין של טבל ותרומה, והאי לא אפשר בחולין, היינו שאין כאן יודע איך להפריש תרומה, או שהחולה אינו שפוי בדעתו לתרום, ואין עמו גדול בן דעת שיתרום [ובאמת לענ"ד אין בזה דוחק כלל, כשהחולה אינו שפוי בדעתו לתרום, ממילא אחר אינו יכול לתרום פירותיו [אפי' שלו ממש] דהוה תורם שלא ברשות שאין תרומתו תרומה, ואע"ג דפשיט לן דניחא לי' להחולה בסוף, הא כבר העלה המל"מ (פ"ד מהל' תרומות ה' ג') דנחותי' דלבסוף לא מהני אלא לשווי' תרומה מכאן ולהבא ולא למפרע, וא"כ מה יועיל זה למה שכבר אכל החולה, ובאמת הברייתא נקטה בדקדוק מאכילין אותו כו', ולא נקטה בפשוטו מה יאכל הוא כדינו הקל הקל, אלא דאי הוה בי' דעתא צילתא לאוקים מילתא כהלכתא, פשיטא שהי' ראוי גם לתרום בעצמו, אלא דנקטי' לכולהי דיני בסדר אכילתו הקל הקל, למי שאצלו [כשהוא אינו שפוי מה יאכילוהו, ואינהו לא מצו תרמו פירותיו, ולא שייך בזה אפוטרופסות כמבואר ואכ"מ] אבל בשאר אנפי לעולם מחוייב לתרום וכשנ"ת, ומ"מ אם אוכל טבל שאינו שלו צריך ליקח כדי צורכו להחיות נפשו, ומזה יפרוש תרו"מ שהרי לא הותר לו ליקח יותר מהצריך לו, וא"כ אם יפריש משאר פירותיו של האחר על מה שיאכל, לא יהי' בהפרשתו כלום, וא"כ יאכל טבל, לכך צריך להפריש מאכילתו, ויאכל אח"כ החולין, והתרומה פחות מכשיעור כמו שבארנו לעיל בס"ד]. וע"פ הדברים והיסודות שביארנו בעה"י יתבאר לנו דבריהם ז"ל ביומא (שם פ"ג:) אמר ר"נ אמר שמואל מי שאחזו בולמס מאכילין אותו אלי' בדבש, רב הונא ברי' דר"י אמר אף סולת נקי' בדבש, רב פפא אמר אפי' קמחא דשערי בדובשא, אמר ר' יוחנן פעם אחת אחזני בולמס ורצתי למזרחה של תאנה וקיימתי בעצמי החכמה תחי' בעלי' דתני רב יוסף הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה שנאמר וממגד תבואות שמש, והנה פשוטן של דברים דשמואל ור"ה ברי' דר"י ורב פפא בדרכי רפואות בולמס דיברו, אין ביניהם נ"מ לדינא מר אמר דהא מהני, ומר אמר דהא נמי מהני, [וקצת יש לומר דר"פ לטעמי' דס"ל (שבת ק"מ:) כרב חסדא דמאן דאפש' לי' למיכל נהמי דשערי ואכל דחיטי קא עבר משום בל תשחית, להכי אשמעינן דקמחא דשערי נמי מהני לרפואתו, וא"כ אין לו לאכול לרפואתו קמחא דחיטי בדאיכא דשערי ולפנינו יתבאר דרך נכון בעה"י] ועובדא דר' יוחנן יש לדקדק בה הרבה, חדא מאי אשמעינן בהא דקאמר ורצתי למזרחה של תאנה, מה נ"מ אם רץ אליו בעצמו או הובא לו תאנים ממזרחה של תאנה, הא בפשוטו עיקר מילתי' אשמעינן דבמזרחה של תאנה הם התאנים המובחרים, והי' לו לומר ואכלתי ממזרחה של תאנה, גם עיקר מילתי' שנשתבח בזה החכמה תחי', נראה מפשוטו שהחכמה היא ידיעתו שתאנים של מזרחה הם תאנים הטובים, ודבר זה אם היותו מקובל לנו מתוה"ק, וליכא מידי דלא רמיזא בה, מ"מ לא נפלאת היא שגם איכרים ע"ה ידעו זאת מנסיון התמידי, ואיך יתפאר ר"י בחכמה זו, שהיא גלוי' ונודעת, ולדעתי העני' כל דבריהם והשתבחם בחכמה, הוא חכמת משפטי התורה, גם בכאן השתבח ר' יוחנן כי עשותי ענינו בדקדוק ע"פ התורה הועילו

(ט) והנה בירושלמי (פ"ח דיומא ה' ה') מי שאחזו בולמס כו' מנין שמאכילין אותו דבילה וצמוקין של תרומה מן הדא ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים ר' חונא אמר כ"ד עשרונות שאכל דוד ברעבון אכלם ר' יוחנן מטתי' כן ואכל מה דאשכח קדמוי וקרון עלי' החכמה תחי' בעלי', הרואה יראה משטחיית לשון הירושלמי דמילתי' דר"י נמי לתא דאיסורא הוי בי', כדמייתי שאר מילי בהאי ענינא, וכבר פירשו כן המפרשים, והק"ע כתב שאכל דברים שלא הופרש מהן תרומה, וכתב דהיינו עובדא דש"ס דילן, ולפנינו יתבאר, ובספר נ"י פי' כפשוטו שאכל תאנים שאינם שלו כמו שעשה ר"י בש"ס דילן שקפח את הרועה

והנה במ"א כתבנו לדקדק מסוגיא דשבועות (י"ח.) הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב [אלא ממתין עד שימות האבר] דמפרש אביי משמש מת בעריות חייב, והכא אע"ג שאנוס הוא על הפרישה עכ"פ, מ"מ חייב על תוספת ההנאה שהי' לפרוש בהנאה מועטת ופירש בהנאה מרובה, ולפ"ז יש לדון בחולה שאמדוהו לכזית נבילה להחיותו, אלא שדי לו בנבילה כחושה, ואם אכל נבילה שמינה שהנאתה מרובה לאביי חייב ע"ז, ואולי גם רבא מודה לאיסורא דאיכא בתוספת הנאה, אלא דלא ס"ל לחיובא עלה, כיון דסוף סוף הי' מוכרח לעשות מעשה שיש בה חיוב [ולהכי דייק שם ממתניתין דמחייב פירש מיד ש"מ משמש מת בעריות פטור] אבל איסורא ודאי איכא בתוספת הנאה ודוק, ומעתה