עמודי אור סא

דבכה"ג ודאי לא מקרי הנאה גבי דידה דהא לא משתרש לה מידי, בקחתה אה"נ שלו, שהרי היתה יכולה להתרפאות בשלה, והשתא כשנשאר לה אה"נ שלה, אין לה בהן כלום ודוק כי הדברים ברורים לענ"ד

בע"הי

(ד) העולה מתוך מה שכתבנו דבמקו' פ"נ הדבר הצריך לפ"נ קנוי הוא להמסוכן, ומעתה מאי דפשיטא לי' למרן המל"מ ביישוב סוגיא דיומא, דמיירי שצריך להאכיל החולה המסוכן טבל שאין בעליו כאן לתקנו, ולענ"ד הדבר צריך תלמוד, כיון שהוכחנו שהדבר ההוא קנוי לו, אמאי לא חשיב בעליו להפריש ממנו תו"מ, וראיתי בס' עמק יהושע (סי' ט"ז) נשא ונתן בזה, ומפשט פשיטא לי' שאין החולה יכול להפריש תרו"מ ממה שאוכל משל אחרים לפקוח נפשו, לפי שלא הותר לו אלא לאכילה, והביא ראיות לזה, ולענ"ד אין בכל ראיותיו הכרע להנדון כלל, והנני פורטם

ראשונה הביא מההיא דב"מ (צ"ב.) דאמרינן פועל משלו הוא אוכל או משל שמים, למאי נ"מ דאמר תנו לאשתי ובני דאי משל שמים הוא אוכל אינו יכול ליתן לאשתו ובניו, ואין זה ענין כלל לכאן ולא לכל כה"ג, כגון אדם שהזמין את חבירו לאכול, פשיטא שאינו יכול לשנו' דעת בעה"ב ליתן מזה לאחר, שהבעה"ב לא נתן לו כ"א לאכול הוא עצמו, אבל באכילת עצמו ודאי חשיב בעליו ורשאי לתרום, כאדם העושה בשלו ודברי מהרי"ט (ח"א שאלה ק"נ) שהביא שם ג"כ בנידון כזה מיירי, שמי שהוזמן לאכו' אצל אחר קידש ממה שניתן לפניו לאשה, בזה יפה דן מהרי"ט שאין לו זכות לעשו' בזה דבר אחר, ומה שכ' מהרי"ט שפועל האוכל אצל בעה"ב אינו רשאי לתרום ממה שניתן לו לאכול, הדבר פשוט שאלו הי' הפועל כהן שעכשיו הוא מפריש התרומה ותרו"מ וכן המע"ר] ואוכלן בעצמו [והמע"ש יפדה ויאכל] ונמצא שאין הבעה"ב חסר כלום בהפרשתו, ודאי רשאי לעשות כן, אב עיקר דינו שם במה שצריך ליתן לכהן, ולחסר ממונו של בעה"ב שיעור התרומה ותרו"מ שלא לצורך אכילתו

וכ"ז מתבאר מהירושלמי (דמאי פ"ז ה' א') אהא דתנן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרו' כו' מפורש שמפריש זה המזומן תרו"מ על מה שאוכל, ומפרש שם שמפרר ומשליך התרו"מ שהפריש, ובעי עלה בירושלמי ר' ירמיה בעי קומי ר' זעירא ואינו אסור מפני אובדן אוכלים, א"ל מפררו כל שהוא, [כדקי"ל (ברכו' פ"ח) פרורים שאין בהם כזית מותר לאבדן] ר' ירמיה בעי קומי ר"ז ואינו אסור משום גזל, א"ל רוצה הוא [הבע"ב[ שיהא לו לאורח המזומן אצלו] נחת רוח, הנה הדבר מבואר שלא דקדק הירושלמי אלא על איבוד התרו"מ שלא אכלה, בזה חשיב גזל, אבל על עיקר ההפרשה שתורם ומעשר החבר מה שנותן לאכול, לא קשה כלל, דזה מיחשב שלו ממש. וכך הוא מתבאר במשנה (דמאי פ"ז מ"ג) דפועל שאינו מאמין לבעה"ב, שלא נחלקו אלא על הגרוגרות של תרו"מ משל מי הוא, משל פועל או של בעה"ב, אבל לכ"ע נידון האכילה כשלו שתרומתו תרומה. עוד הביא המחבר הנז' ראי' לסברתו מהירוש', (עירובין פ"ו ה' ז') בהא דתנן האחין השותפין שהיו אוכלין על שולחן אביהם וישנין בבתיהם צריכים עירוב לכ"א ואחד, מ"מ אינם שותפים במה שהם אוכלים, א"ר בא שאין אביהם זכה להם אלא במה שהם אוכלים, ומזה הוציא המחבר הנז' דבמזמין את חבירו נמי אינו זוכה אלא בשעה שהוא אוכל, ואין זה ענין כלל לדינו, דהתם ה"ק דאין דנין אותם כשותפי' מבין השמשות, לפי שלא זיכה להם אביהם תחילה כלום, וכיצד יזכו בזה מתורת זכי', אבל עכ"פ בשעה שהם אוכלים, בנטילתם לאכול זוכים הם, כל שלא ישנו מדעת בעה"ב שלא להוציא המאכל בדבר אחר חוץ מאכילתן ודוק, ואדרבה הירושלמי מפורש אמר דמה שהם אוכלים זכי' גמורה הוא להם כמו שנתבאר, וכן הוא מתבאר מדברי התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה בדין) שכל מה שאדם אוכל א"א שלא יהא שלו בשעת אכילה, [ואע"ג דגבי חמץ שאני התם דגם חיוב אחריות חשוב כשלו, וזה לא שייך כ"א בחמץ דדה"ג לממון כממון חשיב, אבל בשאר דברים בעינן שלו ממש, מ"מ לענין הזמנה לאכול וכדומה, אין לחלק כלל ודוק]

(ה) וראיתי להרב המחבר הזה בספרו השני נחלת יהושע סי' כ"ג) שפלפל ג"כ בענין זה ונמשך אחר סברתו, והביא עוד סתירה לדבריו מהירושלמי דמעשרות (פ"ג) דבעי דמים [פי' אם מצא פירות אבודין או פקדון החסר ביותר מכדי חסרונו, שדינו ששם דמיהן ונוטלן לעצמו] מהו שיטבלו [אם דינו כמקח שטובל למעשרו'] וטעם הספק הוא שמא יבאו הבעלים מיד בשעה שעדיין הפירות בעינן, ויקח פירותיו לעצמו מן הדין, ופשיט הירושלמי שצרי' להפריש שהרי אם ימצאו הבעלים המאכל בפיו לא ירצו לקבלו, ויאותו בהשומא, ונמצא אוכל טבל, ומזה הוקשה לו הא לא הותר לו אלא לאכילה, ואיך יכול לתרום, ואינה ענין לזה כלל, הא באמת התם השומא התירה לו לעשות בפירות אלו כל דבר, למכור ג"כ, והירושלמי הכריח דהוה כמקח, מאכילתו, שמכח זה הסברה נותנת שהשומא קונה לו, אבל כיון שקונה השומא, הפירות שלו הם לגמרי ומאיזה צד יהי' בזה חשש לומר שאינו כבעליו ממש ודוק

עוד העיר שם מהירושלמי פ"א דתרומו' אתם פרט לתורם שאינו שלו מה את עביד לי' כתורם שאינו שלו או כתורם של חבירו, נשמועינה מן הדא הפקיר כריו ומרחו וחזר בו וזכה בו [פי' ובשעה שהי' הפקר תרמו, ונלענ"ד שט"ס יש בירושלמי, דאי הפקירו קודם מירוח הא אפי' זכה מיד ומירחו אח"כ פטור מן המעשרו', כמבואר בב"ק (כ"ח.) המפקיר כרמו ובשחר עמד ובצרו כו' ופטור מן המעשר, וכ"כ התוס' בב"מ (כ"א: ד"ה ופטורו') ונלענ"ד שכצ"ל הפקיר כריו [פי' שכבר מירחו דבזה לא מהני הפקר לפוטרו מן המעשר כמבואר בפאה (פ"א מ"ו) ונותן משום הפקר ופטו' מן המעשר עד שימרח, אבל אחר מירוח חייב במעשרות] ותרמו, וחזר וזכה בו אם תעבדיני' כתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה, ואין תעבדיני' כו' [פי' אם נאמר דמיעוטא דתורם שאינו שלו הוא דוקא במה שהוא ברשות אחרים] א"כ הפקר שאינו של חבירו תרומתו תרומה, ומזה הוכיח המחבר הנז' דכמו בהפקר אע"ג דאין לו בעלים מ"מ כיון דלאו דידי' ממש הוא אין יכול לתרום, ה"נ זה שהותר לו רק לאכילה, ואין זה סרך דמיון כלל, דשאני התם דלית ליה זכי' בגוי' כלל, משא"כ זה שניתן לו לאכילה זכי' גמורה היא זו כמשנ"ת

בעה"י

(ו) ובספיקא של הירושלמי אם יכול לתרום פירות של הפקר יש לי בעניי מקום עיון דבהגוזל בתרא (קט"ו:) פריך אמתניתין [דתנן התם במציל חבית של דבש של חבירו שנסדקה שאין לו אלא שכרו] ואמאי לימא מהפקירא קא זכינא מי לא תניא הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום, ופירש"י אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכי' והפקירא הוא, מבואר דמשום דהפקירא הוא לא מצי לתרום, וביותר מוכח מכאן דהא ודאי הני מדין יאוש הוא דנפקי מרשותי', ולא מתורת הפקר, דהא לא אפקרינהו בהדיא והתוס' בב"ק (ס"ו. ד"ה כיון) כתבו דיאוש גרע מהפקר והאחרוני' כתבו דיאוש לא נפיק מרשותא דמרא עד דאתא לרשו' זוכה ובמ"א נשאנו ונתננו בזה אכ"מ] מ"מ לא הוי ברשותו לתרום, ומינה דכ"ש בהפקר גמור ודאי לא מהני תרומתו

והנה ביו"ד (סי' של"א סי' כ"ה) אם הי' טעון כדי יין או שמן וראה שמשתברין ואמר הרי הם תרומה על פירות שבביתי לא אמר כלום, ונ"ל דבזה"ז דלאיבוד אזלא מפני הטומאה תרומתו תרומה ע"כ, והגר"א ז"ל בביאורו השיג ע"ז וז"ל צ"ע דדוקא בדבר שאזיל לאיבוד שא"א להדליקה אבל בשמן לכתחילה לא ובדיעבד דוקא כשעקל בית הבד כרוך עליו כמש"ש וכל היכא כו' ועי' תוס' שם ד"ה וכל כו' וצ"ע שסתם וכו' עכ"ל, ויש לעי' בלשונו הטהור אם דעתו ז"ל דדוקא בשמן שיש בו הפסד כהן אם אין עקל בית הבד כרוך עליו אף בדיעבד לא אמר כלום, אבל ביין דאזיל לאיבוד וליכא הפסד כהן אף באין עקל בית הבד כרוך עליו תרומתו תרומה, והא לכאורה אכתי אין בדבריו כלום, כיון שאינה שלו, כמבואר בסוגיא דכל שאינו יכול להציל הוי הפקר, וא"כ אין תרומתו כלום דהוי כתורם של הפקר שביארנו לפי פשטות הסוגיא דלא מצי לתרום

הן אמת שראיתי בתוספתא (פ"ח דדמאי) לפי נוסחת הגר"א ז"ל הישרה, הרי שהי' טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות לא יאמר הרי זה תרו"מ על פירות שיש לי בתוך ביתי ואם אמר לא אמר כלום אבל קורא שם לתרו"מ שבה עד שלא יגיע לארץ, שם בסיפא תני כיוצא בו מי שהי' לו עשר חביות של מעשר טבל טמא ראה אחד מהן שנשפכה