עמודי אור ס

סימן ל וואלקאוויסק שאלה לבאר כמה פרטים בדין חולה שיש בו סכנה שהותרו לו איסורי תורה ע"צ הדוחק, ושצריך לדקדק בו הקל הקל

(א) תשובה גרסינן ביומא (פ"ג.) ת"ר מי שאחזו בולמס מאכילין אותו הקל הקל טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה [שהטבל במיתה ונבילה בלאו] טבל ושביעית שביעית טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל, אמר רבה היכא דאפשר בחולין [שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתינטל תרומתו רש"י] דכ"ע לא פליגי דמתקנינן לי' ומספינן לי' כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו'

והנה הגאון בעל מל"מ ז"ל בספרו פרד"ר העריך פלפול עצום בסוגיא זו דקשיא לי' לפירש"י, לכ"ע אפי' לא יספיקו לו החולין לבדם לאחר הפרשה אלא יצטרך לאכול גם התרומה, מ"מ מוטב להפריש התרומה דהשתא ימעט באכילת איסור, שהרי רק התרומה לבדה יאכל באיסור, משא"כ כשאוכל הטבל כמו שהוא עובר על כל כזית וכזית, ולענ"ד יש להוסיף תימא דהברייתא נקטה בפשיטות טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה וכן טבל ושביעי', והא ודאי דח"ש של טבל קיל מנבילה, וזה דבר פשוט, וא"כ תקשה הא בטבל לעולם לא יצייר אכילת כשיעור, דאף אי נימא דמיירי בטבל שלא הופרש ממנו אף תרומה גדולה, מ"מ הא מדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי ויכול להפריש משהו בשביל תרו"מ [ומלבד דגם אם יאכלנו למשהו זה, אין בו לא איסור ח"ש, אף גם קשה לצייר שיהא פקוח נפשו תלוי במשהו, שאם יאכל כל הפירות לבד המשהו הזה יסתכן] ואח"כ יפריש מע"ר ויפריש ממנו תרומת מעשר שהרי בעה"ב רשאי להפריש תרו"מ כמבוא' (גיטין ל:), והנה קשה הוא לומ' דיש בסעודת המסוכן הזה מאה זיתים שיהי' בתרומת מעשר כזית, דכל כי האי גוונא הוי לברייתא לפרושי דמיירי שצריך לאכול סעודה גדולה של מאה זיתים, ואפי' בכה"ג מ"מ הא יכול לחלק הכזית תרו"מ ויאכל תחילה חצי זית ממנו, ואח"כ יאכל חולין, ויחזור ויאכל גם הנשאר, רק שלא תהא אכילת הכזית בכדי אכילת פרס, ואי משום הפרשת מע"ש [אם שנת מע"ש הוא] הא אפש' לחללו על המעות, ויאכל הכל בהיתר, ואפילו מיירי שאין לו על מה לחלל, מ"מ נשאר לפנינו רק אכילת מע"ש חוץ לחומה שהוא בלאו לא תוכל לאכול בשעריך כו' לגבי נבילה [וגם בזה עדיין יכול לאוכלו בענין שלא יאכל כזית בכא"פ, שהרי אינו אלא חלק עשירית ודוק,] והדבר פשוט לענ"ד דמע"ש מקרי איסור קל לגבי נביל', מה"ט גופי' דנקיט הש"ס בסוגיין בטעמא דמ"ד טבל קיל מתרומה משום דיש לו היתר [ע"י הפרשה] ה"נ מע"ש קיל מנבילה, דהא מע"ש יש לו היתר לאכלו בירושלים, וגם בגבולין ע"י פדיון [ואף אידך מ"ד דס"ל טבל חמור מתרומה לא פליג בסברא זו דמה דיש לו היתר מקרי איסור קל, אלא דס"ל דתרומה קלה משום דחזיא לכהן ודוק] ואין לומר דמע"ש בגבולין חמור מנבילה משום דאית בי' נמי עשה ואכלת לפני ה' אלקיך כו' וכמו שמנאה הרמב"ן בסה"מ ע"ש, הא גם בנבילה לדעת רוב הפוסקים איכא עשה דוזבחת ומה"ט נלענ"ד דאם יש כאן נבילה וטריפה להאכיל לחולה שיש בו סכנה מאכילין אותו טריפה דלית בה אלא לאו, ולא נבילה דאית בה כמי עשה דשאינה זבוחה, שוב ראיתי בס' דברי אמת דפשיטא לי' להיפוך דבטריפה איכא עשה דוזאת החי' כדאיתא בר"פ א"ט לכ"ע, ובעשה דשאינה זבוחה איכא מחלוקת ע"ש באורך, ומדברי הרמב"ם כראה דמפיק לזאת החי' לבשר אדם עי' רמב"ם פ"ב מה' מ"א ה' ג' וצריך לימוד] באופן שהדבר מתמי' איך דנו בש"ס דטבל חמור מנביל' כן לגבי שביעית ותרומה, הא בפשוטו יש תקנה לטבל שיהא קל מאיסורין הללו כמו

שנתבאר

(ב) והנה הפרד"ר שם המציא דבר מיישב כל קשה בשמוע' זו, דמיירי בטבל שאין הבעלים כאן לכך אי אפשר לתקנו, והביא סמוכין לזה מלשון הרמב"ם שכ' אם אי אפשר לתקן הטבל, משמע שאי אפשר בו התיקון מצד עצמו, ולא מצד שלא יספיק אכילת החולין להחולה, ותמך בזה גם שיטת הר"ן ז"ל ע"ש

ומאי דפשיטא לי' למרן המל"מ דאם אין הבעלים כאן אף שהותר להמסוכן לאכול פירותיו, מ"מ אינו יכול להפריש מהן תרו"מ, דלאו דידי' נינהו, מבעי לי בעניי טובא, ואעתיק תחילה מה שכתבתי בענין הנוגע לזה במ"א, וז"ל במ"ש הרא"ש בפ' בן סורר (סי ב') בהא דתניא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר כו' שחייב להצילו שנאמר לא תעמוד על דם רעיך, ואפי' מטרח ואגורי נמי, וכתב שם הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם מחויב להציל נפש חבירו בממונו כו' עכ"ל, וגרסינן נמי (בב"ק ס':) ויתאוה דוד ויאמ' מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים כו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל היו דהוי מטמרי בהו פלשתים, וקא מבעי לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו, שלחו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו, והתם פקוח נפש הוה כמ"ש התוס' שם, הרי זה מבואר כדברי הרא"ש, הן אמת דקשיא לי בזהו מההוא דקדושין (ח':) התקדשי לי בככר תניהו לכלב אינה מקודשת ואם הי' כלב שלה מקודשת בעי רב מרי כלב רץ אחרי' מהו בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיני' גמרא ומקניא לי' נפשה, או דלמא מצי' אמרה לי' מדאוריית' חיובא מיחייבת לאצולן, והוא תמוה לכאורה דהא אין חייב להצילה בממונו וכמשנ"ת, והנלענ"ד דבירורן של דברים הוא כמ"ש התוס' בב"ק שם דעיקר שאלתו של דוד הי' אם חייב לשלם אח"כ כשהציל עצמו בממון חבירו מפני פ"נ, אבל ודאי דמותר ליקחו בשעת ההצלה שאין לך דבר שעומד בפני פ"נ, וכ"כ הרא"ש, והנה מלבד שהדבר מבואר מסברא כן, עוד יש להכריח זה מסוגיא זו עצמה, דאמרינן התם ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו גדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מבעי להו מהו ליטול גדישים של שעורים דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים דפלשתים, שלחו לי' כו' ופרכינן בשלמא למ"ד לאחלופי [פי' ולא משום סכנה] היינו דכתיב חד קרא ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים וכתיב חד קרא ותהי חלקת השדה מלאה שעורי', אלא למ"ד למקלי (משום סכנה] מאי איבעיא להו להני תרי קראי, אמר לך דהוו נמי גדישים דעדשים דישראל דהוו מטמרי בהו פלשתים, ולכאורה קשה למה לא ניחא לי' לההוא מ"ד למקלי לאוקמא נמי להך בעיא בכה"ג, דמבעי לי' אי שרי למקלי גדישים דשעורים דישראל [משום פ"נ] ע"מ לשלם גדישים דעדשים דפלשתים, אלא ע"כ דהא פשיטא דשרי להציל עצמו בממון חבירו ע"מ לשלם, ובזו לא הי' מסופק כלל, ועיקר השאלה הי' אי חייב לשלם אח"כ כשהציל עצמו מפני פ"נ

ובזה מיושב נמי סוגי' דקדושין, דכיון שרשאה ליקח הככר להנצל בו, שוב אין כאן במה תתקדש לו [שהרי הככר שלה הוא] דאין כאן נתינה כיון דבדינא קא שקלה, ואי משו' שהוא פוטרה מתשלומי הככר זהו ממש מקדש במלוה, [דהא דמי הככר חוב בעלמא הוא עליו] דקי"ל שאינה מקודשת ודוק היטיב ע"כ כתבתי שם

(ג) וראיתי להמל"מ (פ' ה' מהל' אישות ה' א') שנשא ונתן באשה שהיא חולה מסוכנת [שהותרו לה איסור תורה לפ'נ] קדשה אחד בדבר האסור בהנאה, והיא היתה צריכה לדבר ההוא לפ"נ] אם היא מקודשת, אי אזלינן בתר דידי' דהוו אה"נ, או בתר דידה, דשריא לאתהנויי ע"ש שהארי' ודקדק בזה הרבה וקצר' דעתי הקלושה מהבין שלא נתעורר להביא את המתבאר מסוגיא זו דקדושין דבמקום הצלה אפי' הי' מקדשה בדבר המותר איבעיא לן, משום דאמרה מדאורייתא חיובא מחייבת לאצולן, ולצד זה לא הוו קדושין בחולה שיש בו סכנה אפי' נתן לה דבר היתר הצריך לה, ונלענ"ד ברור דאע"ג דבעי' זו לא איפשטה וגבי ככר לכלב שרץ אחרי' הוו ספק קדושין, היינו משום דכבר נתבאר דהכא דמים היא חייבת לו, וא"כ ספיקא דש"ס הוא הכי, דדילמא לא ניחא לה לאשה זו ליקח אותו ע"מ להתחייב בדמיו, אלא גמרא ומקניא נפשה, ונוטלת אותו בתורת קדושין, אבל באיה"נ בכה"ג דהמל"מ הא הדבר מבואר שהוא יכולה לקחת אותו שלא ברצונו [אפי' אם הי' מאכל היתר] וחיוב תשלומין אין כאן כלל, דהא לאו מידי שקלא מיני', וזה אצלי לענ"ד דין פשוט וברור דאלו תבע מינה בדינא כה"ג, שלקחה איה"נ שלו לפקוח נפש לא הוה מחייבינן לה כלל, וא"כ במה תתקדש, ואין כאן מקום ספק כלל, ואין לדחוק ולומ' דהמל"מ בספיקו מיירי שיש להאשה ג"כ ממין זה האסו' בהנאה דהשתא לא הותר לה ליקח משל אחרים, זה אינו