עמודי אור נט

היום, דלקרבן חזיא, דהא אין צריך שהות כ"א לזרוק הדם ביום [וכשיטת הש"א שכל היום כשר לזריקה, כמו שביאר שיטת הש"ס והרמב"ם בזה עש"ב] והאימורים ושאר הבשר מתקטרי בלילה, אבל אי מתשיל עלה צריך שהות גדול, לצלות הבשר, וכ"ז הוא לדידן דקי"ל כת"ק דמתניתין (ביצה כ"ה.) דבעי שהות בשחיטת בהמה ביו"ט כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, אבל לר"ע דס"ל התם דאף כדי לאכול כזית חי מבית טביחתה סגי, וזהו ממש כשהות קבלת הדם מהצואר וזריקתו, וא"כ שייך הואיל כל אימת דחזיא לקרבן, אי מתשיל עלה חזיא לי' לאכול מבית טביחתה כזית חי, ולהכי לא מיתוקמ' ברייתא דשוחט עולת נדבה כר"ע, דלדידי' לא לקי משום הואיל כמש"נ, וכמה שהשרשנו בשם השאגת אריה דבאיסור דרבנן מהני הואיל למפטרי' ממלקות וחשב"ע דרבנן כש"ל ביסוד הסוגיא

(ה) וראיתי בספר עמק יהושע שכ' (בסי' י"ד) לדחות דברי הש"א מהירושלמי שזכרנו דפליגי ר' יוחנן ור"ל במבשל נבילה ביו"ט ר"י אומר אינו לוקה כו' ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד, ודקדק המחבר הנז' הא ר"ל ס"ל ביומא (ע"ד:) דח"ש אין בו איסור רק מדרבנן וא"כ הא חזי לר"ל לאוכלו פחות פחות מכשיעור ומזה הכריע דגם איסורא דרבנן מייתי לידי מלקות במלאכת יו"ט, כיון דלא חזי מדרבנן לקי עליו, ואין זה מחוור כלל ולדבריו מה נעשה בסוגיא דחולין (פ"ה.) לענין כיסוי הדם דקי"ל השוחט טריפה פטור מכיסוי, ויליף לה ר"ש (שם) מדכתיב אשר יאכל, תקשי לר"ל הא חזי להאכל פחות פחות מכשיעור, ומבואר הוא בסוגיא דחולין (כ"ז:) דבמה שאסור רק מדרבנן חייב בכיסוי, דהא פריך אי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת, נחירתו זו היא שחיטתו ולבעי כיסוי, אף ע"ג דמדרבנן בעי שחיטה לא מיפטר בזה מכיסוי, ונקשה לר"ל מכל שוחט טריפה אמאי מפטר מכיסוי, ואין לומר דר"ש מארי דהאי תלמודא לטעמי' דס"ל (מכות י"ז.) כ"ש למלקות, מ"מ הא בכיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"ש וסתם לן כוותי' ורבי וסתמי המשניות ודאי ס"ל אכילה בכזית, ויקשה לר"ל לדברי רבי וסתמי דמתניתין, וע"כ הדבר פשוט כיון דכתיב אשר יאכל בעינן ראוי לשיעור אכילה היינו כזית, והא האי לישנא ממש כתוב גבי יו"ט אשר יאכל לכל נפש, ואיך נכניס בזה דבר הראוי להאכל פחות פחות מכשיעור, וזה פשוט וברור, ובכל דוכתא באמת מדכירינן בענין יו"ט אכילת כזית, בשוחט מסוכנת (ביצה כ"ה.) אם יש שהות ביום לאכול כזית משמע דכזית דווקא בעינן, ובפסחים (מ"ו:) מפרשינן לה דמשום הפסד ממונו גמר לאכול כזית, וכ"ז מבואר דדווקא הוא, וכן הוא בכמה מקומות נזכר כזית בענין מלאכת יו"ט ואין ספק בזה לענ"ד, וראיתי להמחבר הנז' בספרו השני נחלת יהושע שכתב עוד כדבריו אלו, ופלפל שם גם בדברי ר' יוחנן בענין אכילת חצי שיעור, וכ"ז אינו לענ"ד ודברי הש"א קיימין, והסוגיא מתפרשת יפה ע"פ דרכו ז"ל כמו שנתבאר, באופן שיישבנו שמועתינו מכל מה שעממו בפירושה וקצת המפרשים דחוה מהלכה (עי' פרמ"ג באו"ח לה' יו"ט) ולפי מה שביארנו הדבר פשוט דהני דמעטינהו קרא בהדיא כגון לגבוה ולעכומ"ז, או דבר שאין שוה לכל נפש, אהדרינהו לאיסורייהו ולקי עלייהו, וא"כ יש לחוש בעישון הטאבאק הוה דבר שאינו שוה לכ"נ ולוקין ע"ז, והרי בכל התלמוד מבואר רגילות המוגמר אצלן בסעודה וכיוצא, ומ"מ דנו בזה בפשיטות לאוסרו דאין שוה לכל נפש, ולענ"ד כ"ש הוא עישון הזה שהרבה בני אדם קצין בו ומואסין אותו, ואיננו צורך כ"א לרגילים בו, וכל ספרי הרפואה מזהירין שלא ירגיל אדם עצמו בו, ואיך נסמוך להקל בו לאו של תורה, ומה שכתב הפמ"ג להתירא בשם הפ"י דכיון דעשון הטאבאק רפואה הוא לרגילים בו, ברפואה לא בעינן שוה לכל נפש, לא הבנתי יסוד זה, אם מתורת רפואה אנו באין להתירו, פשיטא דצריך בזה כל תנאי היתר לרפוא' לדחות מלאכת יו"ט, שיהא בו סכנה, ע"פ בקיאים, או ע"פ החולה עצמו, ויעשנו רק כפי הצורך להצלתו והסרת סכנתו, וכ"ז לא ניתן להאמר בעישון הטאבאק של סתם ב"א, ומדברי התוס' בשבת שהביא הפ"י אין התחלת ראי' לזה דזיעה שוה לכל נפש, וכל אדם מרגיש בו הנאה ורפואה, אבל עישון הטאבאק כבר כתבנו וביארנו ענינו שהוא מרוחק למי שלא הרגיל עצמו בו ודוק

(ו) עוד נלענ"ד לכאורה שיש בעישון הזה איסור מבורר לכל הפוסקים, והוא דכבר האריך המ"א בא"ח (סי' תק"ז ס"ק ג' וסי' תק"ט ס"ק ט"ו) דמוקצה וכ"ש נולד אסור בהנאה לכתחלה עכ"פ, אפי' אינה הנאת הגוף ממש, ונלענ"ד פשוט דבהנאת הגוף ממש כגון סיכה וכיוצא כ"ע מודו שהוא אסור, כגון לסוך בשמן שהוא מוקצה, וזה מבואר בכ"מ ופשוט שהוא אסור כאכילה ממש, ולפ"ז הא מבואר בביצה ט'.) דאפר שהוסק ביו"ט הוה נולד ולשיטת כל הפו' דבנולד זה אף ר"ש מודה דהוה דבר חדש גמור, וא"כ העשן המתהוה מהטאבאק פשיטא דלא עדיף מאפר, והוה נולד גמור, וא"כ אסור למושכו ולהעבירו דרך פיו, לענ"ד כענין סיכה הוא, וכבר התבאר דכל הנאה אסורה ממוקצה, ואין להקשות דא"כ במוגמר נמי הי' לנו לאוסרו משום מוקצה, ולמה לא הוזכרה לתא דמוקצה בזה כלל, זה אינו דהא מבואר במג"א (סי' תק"א ס"ק י"ב) דהא דהותר ליהנות מהיסק כלים, אף ע"ג שאח"כ נעשים שברים והוה נולד היינו משום דההנאה באה אח"כ מאילי', אבל להסיק בשברים אפילו במקומן בלי טלטול אסור עש"ה, ולפ"ז במוגמר הוי שרי אי לאו דאינו שוה לכל נפש דהרי הריח בא לו אח"כ מעשן הגימור מאיליו, ודבר זה מתבאר מדברי רש"י (כריתות ב'.) שכ' אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת עכ"ל, מבואר מדבריו ז"ל דריח המגיע לאדם אין בו מעשה [ומ"מ עיקר דבריו צריכין אצלי תלמוד דהא מבואר לקמן (שם ו'.) דהמריח בקטרת מעל, ולא מהני לי' הא דלית בי' מעשה לפוטרו ממעילה, וגם לאו וכרת לא תלי מידי במעשה כלל ודוק אכמ"ל] והוא ממש כסברתינו שכתבנו, אבל לשאוף עישון הטאבאק לתוך פיו פשיטא דהוי מעשה גמור [ופשוט שזה אינו דומה להיתר מציצת ענבים בפיו שאין אנו חוששין לנולד, דהתם דרך אכילה הוא ואין זה ענין לענ"ד ודוק] ואסור ליהנות מנולד בכענין זה ודוק ועי' פמ"ג בפתיחה לה' יו"ט ח"ב סי' י"ב כנלענ"ד

(ז) שוב התבוננתי שחשש נולד יש לדחות, דכיון שהטאבאק עומד לעישון, וזה עיקרו שנעשה לכך לא חשיב העשן כנולד, דדוקא אפר לענין כיסוי כשנצטנן חשוב נולד שסתם עצים להסקה הן, ועכשיו נתחדש באפר זה [שבא מחדש] תשמיש אחר, אבל הא חזינן דבשעה שהוא חם עושין בו כל צרכן, ואדרבה אמרינן אם ראוי לצלות בו ביצה מותר אף לכסות בו, א"כ חזינן דלדבר שהוא ענינו לא שייך לדון בו נולד, והכי נמי עישון הטאבאק העשן לא חשוב נולד שלכך נעשה מתחלתו לעשנו ובזה מיושב ג"כ הענין במוגמר כפשוטי, דלגמר הוא עומד, וקיטורו לא חשיב נולד להריח בו ודוק, ומ"מ מה שכתבנו למעלה בביאור הדבר נכון לענ"ד, ויש לחוש באיסור תורה

(ח) עוד ראיתי בתשו' שאגת ארי' בסופו שהאריך להכריח דדין הואיל ומתוך לא אמרינן ביחד, וזה היפך ממה שביארנו, ואף כי אינני כדאי לדבר נגד דעת ק', מ"מ בפרט זה נהוג עלמא דלא כוותי' שהכריח שם דאם יצא חובת לולב שוב אסור להוציאו בר"ה לצורך הנענועין [ולפי דבריו הי' אסור גם להוליכו בתחלה לבהכ"נ (דרך ר"ה) לצאת שם ידי חובת המצוה, שהרי אין ההוצאה צורך המצוה, דהא יכול ליטלו בביתו ולצאת ידי חובתו] ולא נהגו כן, ולפי זה ע"כ [לשיטתו שם] אמרינן הואיל ומתוך ביחד, ובעיקר יסודו מסוגיא דחולין (פ"ד:) דשקיל וטרי הש"ס באיסור תקיעת שופר בגבולין בשבת דספיקה דוחה יו"ט לטומטם דתלי בפלוגת' דר' יהודה ור' יוסי אי נשים סומכות רשות, ופירשוה התוס' דמאיסור הוצא' דייק ע"ש, ודקדק הש"א אמאי לא נדון להתיר ההוצאה מכח הואיל ומתוך ביחד, והאריך (שם סי' ק"ו) ולענ"ד הי' אפשר לפרש איסור הוצאה שכתבו התוס' בדרך זה דהא רש"י בר"ה (ל"ג.) כתב דלר' יהודה דס"ל נשים אינן סומכות, ה"ה דאינן תוקעות [וכדומה] דעברי בבל תוסיף [ותמיהתו ז"ל בט"א שם על רש"י מסוגיא דחולין הנז' יישבנו בעה"י במ"א] וא"כ לר' יהודה דאיכא איסורא בתקיעת נשים אסור להוציא השופר בשבילן, דהוה שלא לצורך כלל, ולר' יוסי דס"ל דרשאות לקיים הסמיכה וה"ה התקיעות, א"כ הוה ההוצאה צורך יו"ט, שפיר מיושבת השמועה, ובדבר שאינו לצורך כלל באמת שיטת התוס' דאיסורא הוא ביו"ט אי דאורייתא אי דרבנן ולפי מה שנתבאר בדברינו לעיל יסוד מתוך יש לו פנים אחרים, והמקום ברחמיו יאיר ענינו בעמקי תורתו, להורות כהלכה בקהל עדתו