עמודי אור נח

מקרא לכם [ולא לגבוה ולא לעכומ"ז] ודבר שאינו שוה לכל נפש, אהדרינהו קרא לאיסורייהו ולקי עלייהו, ולזה מטין ונראין גם דברי הרמב"ם (פ"א מה' יו"ט ה' ט"ו) שכ' המבשל לעכומ"ז ביו"ט אינו לוקה, הואיל ואי מקלעי לי' אורחין חזי להו, ולא פטרו ממלקות מטעם היתירא דמתוך, וגם דהוה רק עשה לכם ולא לעכומ"ז, ע"כ דס"ל דאהדרי קרא לאיסורי' ועי' בלח"מ שם

ומה שהקשו התוס' לשיטה זו (בביצה י"ב) דאמרי' אברייתא דשוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה דאמר לך ומני ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך, והקשו התוס' אי נימא דמיעוטא דלכם [ולא לגבוה] אהדרי' לאיסורי', א"כ לב"ה נמי לקי אעולת נדבה

ועוד נתעוררו התוס' שם אמאי לא קאמר הא מני ר"ע היא דלית לי' נמי מתוך בפ"ק דפסחים, ולענ"ד כ"ז מיושב יפה, דהא בפסחים (מ"ו:) מבואר דלרבה אמרינן הואיל בכל מלאכת יו"ט, ומבואר שם בש"ס בכל הסוגיא דהואיל ואי בעי מיתשיל [בהקדש ותרומה וכדומה] נמי דין הואיל הוא לכל דבר, והתוס' שם (ד"ה רבה) הקשו בהאי דאמר בהמצניע הרודה חלות דבש ביו"ט לוקה לר"א, נפטור מטעם הואיל, ותירצו שם דמיירי שרודה סמוך לשקיעת החמה ע"ש, ולכאורה הי' מקום לדון דמיירי בדבש שהוא מוקצה, עי' (ביצה ל"ו.) וא"כ לא חזי לאורחי ישראל, ונראה שדעתם ז"ל כיון דיסוד מוקצה אינו אלא מדרבנן, לא שייך להלקות הרודה, כיון דמדאורייתא חזי לאורחים, ועי' שבת ג'. ובש"מ כה"ג, שוב ראיתי שיש לדחו' ראי' זו מדברי התוס' דהא דבריהם שם לר' אליעזר ואיהו בשיטת ב"ש קאי ביסוד דמוקצה עי' תוס' ביצה (ל"ד:) ד"ה ואומר מה שהביאו מהירושלמי, ואפשר דבדבש אף באותן שתי חלות לית להו לב"ש מוקצה ודוק, [וראיתי בתשובת ר' עקיבא איגר ז"ל (סי' ה') שפלפל בדברי התוס' האלו דלתסר לר"א הדבש מטעם גזירת פירות הנושרין, דהא לר"א דבש בכוורתו דין מחובר יש לו והנתלש ממנו יאסור כדין פירות הנושרין, ולענ"ד הא ב"ש לא ס"ל לדמות גבי ביצה לפירות הנושרין [עי' היטיב (ביצה ג'.) ובפרש"י שם לב"ש] ואולי לדידהו גם בדבש כן כל שעבר ורדה אותו אין בו דין מוקצה, וגם ביסודו אינו דומה לפירות שהם מחוברין בגידולם ואין דרכם להנשר מעצמם, משא"כ דבש יתכן שיזוב מעצמו מהכוורת, וכבר התבאר דר"א בשיטת ב"ש קאי] ומ"מ יסודינו דמידי דרבנן לא מייתי לידי מלקות במלאכת יו"ט, ואמרינן הואיל ולדינא דאורייתא הוא מותר, מבואר כן בשאגת ארי' בדיני יו"ט ודו"ק

ולפ"ז נלענ"ד דלמ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, א"כ שוחט עולת נדבה ביו"ט לא ילקה מטעם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ותהא חולין [דאף לאחר שחיטה מהני שאלה בהקדש כמבואר בשבועות כ"ד, ועי' בט"א ר"ה כ"ח] וחזיא מדאורייתא לאכילה [לא מבעי לתירוץ בתרא דר"י בתוספ' (פסחים מ"ו: ד"ה הואיל) דבנ"ד לא שייך ההוא טעמא ושפיר אנו דנין בזה דין הואיל, אלא אפי' לתירוץ קמא דר"י דהנהו דכתיב בהו לה' אע"ג דאי בעי מיתשיל עלה חשבם הכתוב של גבוה, ביאור דבריו שהדבר חשוב רשות הגבוה עליו, ולא מהני בי' האי הואיל, אבל אין זה ענין לנ"ד שהדבר אינו תלוי של מי הוא, שהרי אף דבר של הדיוט אסור לעשותו לגבוה, בזה ליכא גלוי דקרא כלל דלא להני הואיל ודוק, ואע"ג דבשחיטת הקרבן נמי כתיב וזבחת לה' אין זה ענין לנ"ד ודוק] ולכך לב"ה אינו לוקה, וכן לר"ע אע"ג דלית לי' מתוך, מ"מ לא לקי מטעם הואיל, ולכך לא הביא הרמב"ם דין שוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה, משום דס"ל חשב"ע לאו דאורייתא כפשטא דלישני' פ"ב מה' שחיטה וכ"כ הפ"י בחי' בפסחים והשיג על הכ"מ] וא"כ אינו לוקה מטעם הואיל כשנ"ת, אבל הש"ס שפיר מוקים לה כב"ש דס"ל (בנזיר ט'.) אין שאלה בהקדש, וא"כ ליכא הואיל ושפיר קתני דלדידי'

לוקה

(ב') אלא דלפ"ז לכאורה הסוגיא לא מתפרשת שפיר דתלי טעמא דברייתא במתוך, הא לדברינו גם לב"ה לא שייך מתוך בעולת נדבה, דרחמנא מיעטה לכם ולא לגבוה, ועיקר פטור הוא משום הואיל, אבל הדברים נכוחים בע"ה, ע"פ דברי התוס' דפסחים, שכתבו דמשכחת לה לרבה חיובא ברודה מיו"ט לחול, כגון שרודה סמוך לשקיעת החמה דלא חזי לבו ביום, ולפ"ז שוחט עולת נדבה לב"ה אכתי משכחת בי' חיובא, כגון ששחטה סמוך לשקיעת החמה [ואף שהוא אחר תמיד של בין הערבים לא מפסלא בהכי כמ"ש התוס' והרמב"ם בפרט זה] שאין שהות ביום לאכול ממנה אחר שישאל עליו, שקודם שיצלינה לתקנה לצורך אכילה, יעריב היום, דהשתא גם לב"ה הי' חייב, וא"כ אכתי מתוקמא ברייתא דשוחט עולת נדבה כב"ה בכה"ג [ולא מוקמינן לה כב"ש אם לא ע"צ הדוחק] אלא דבאמת לב"ה לא משכחת חיובא בדרך זה, לפי מ"שכ הפ"י בחי' בסוגיא זו שיטת רש"י ורמב"ם ז"ל דמלאכת אוכל נפש גופי' כגון שחיטה הותרה אף ללא צורך כלל, ושאר מלאכות שאין מיוחדין כדרכן לאוכל נפש, כ"א ע"י איזה הכשר, דהא כתבו התוס' וש"פ דאף בכיבוי מש"ל צורך אוכל נפש כגון שאם ישרף הבית לא יהא לו מקום לאכול, וכה"ג משכחת לה גם בשאר מלאכות, אבל אין עיקרן ודרכן לאוכל נפש, הני לא הותרו כ"א לצורך קצת ע"ש שפירש בזה בפסוק אך אשר יאכל לכל נפש, פירושו מלאכה המיוחדת לאוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם כי מלאכה זו לא אסרתה התורה ולא נאמר בה הלאו דעשיית מלאכה, ומאן דלית לי' מתוך מפרש הקרא כפשטי' אך לאוכל נפש ממש היתיר הכתוב, ולא קאי על כלל המלאכה עש"ה, וככל דבריו ממש כ' הנשמת אדם (כלל פ' אות א'.) ומצאתי יסוד נאמן לדבריהם ז"ל בירושלמי (פ"ק דביצה ה"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט, ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד, התיב ר' בא בר ממל על הדא דר"י מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט [ר"ל ובהדיא תנינא במכות דלוקה על חרישה ביו"ט] ומשני ר"י בשם ר"א לא הותרה חרישה כדרכה ע"כ, וביאורו נכון מאוד דבהכי פליגי ר"י ור"ל, דר"י ס"ל דהכי מתפרש קרא דמלאכת אוכל נפש הותר מכלל שאר מלאכו', וא"כ אף ללא צורך אינו לוקה דלאו עלה קאי לא תעשה דמלאכת יו"ט, ור"ל מפרש הקרא דרק לצורך אכילה ממש התיר הכתוב, אבל לא התיר המלאכה בכלל, ולכך ס"ל דהמבשל נבילה ביו"ט לוקה, ופריך לר"י מחרישה דמחייב עלה ביו"ט אע"ג דמשכחת בה ג"כ צורך תיקון להכשר אכילה בגווני טובא ודוק, א"כ נימא ג"כ דלא נאסרה כלל, ומשני לא הותרה חרישה כדרכה פי' דסתמא ודרכה של חרישה אינה מיוחדת לאוכל נפש, ולא הותרה מכללה, ושפיר אסורה מקרא ולקי עלה שלא לצורך, ולפי המתבאר בפי' הירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל ביסוד מתוך ממש, וע"כ ר"ל דלית לי' מתוך, מוקי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה כו' כרבה ודוק, ומ"מ ודאי דהלכה כר"י לגבי ר"ל, ודוק היטיב

(ג) ולפ"ז נאמר בביאור הדברים דודאי שוחט קרבן לגבוה דלא שייך בי' הואיל דשאלה [כגון שמתו הבעלי', או קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן, וכדומה בגוונא טובא] לוקה אף לב"ה דכיון דמיעט קרא בהדיא לכם ולא לגבוה אהדרי' לאיסורי' ולוקה עליו, כמ"ש התוס' וכן הוא דעת הרמב"ם כמש"ל, אבל בשוחט עולת נדבת יחיד שיש לה בעלים, אכתי מפטר לב"ה אף בסמוך לחשיכה, שאנו דנין בזה הואיל ומתוך, ואמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה תצא לחולין, ואשחיטת חולין אף שלא לצורך לא לקי, דהא בחולין אנו דנין מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך [ומבואר הוא שיטת הראשונים ז"ל דהנהו דמעטינהו קרא מלכם לגבוה וכדומה [דהיינו אינו שוה לכל נפש] חמירי משלא לצורך כלל, דלשיטת רש"י שלא לצורך כלל שרי מטעם מתוך, ולצורך עכומ"ז אסור מה"ת עי' בש"ס ביצה י"ב וכ"כ בס' נשמת אדם סי' צ"ד אות ב', וה"ה לצורך גבוה דחד טעמא בכולהו דהא דמיעט קרא בהדיא לא משתרי במתוך ודוק] ואהני לי הואיל למפטרי' מחיוב מלאכה, ופשיטא דגם בכה"ג שייכא סברת הואיל (עי' פסחים ס"ב) וא"כ לא משכחת חיובא כלל לב"ה בסתם עולת נדבה שיש לה בעלים כמשנ"ת, דמפטר ממלקות מטעם הואיל ומתוך ביחד כמש"כ [והא דקאמר הש"ס בסברת ב"ש משום דלית להו מתוך, ולדברינו הא בלא"ה לב"ש שייך ללקות ממיעוטא דלכם, כיון לדידהו ליכא הואיל כמ"שכ, היינו דעיקר יסוד זה ללקות על דברים שנתמעטו מלכם וכדומה, מסברא בעלמא אית לן, כיון דבכל מידי שייך מתוך אף שלא לצורך כלל, אבל לב"ש נקיט בזה טעם הפשוט כיון דלית להו מתוך ודאי לקי עלה ודוק)

(ד) ואכתי איכא לעיונא דמ"מ הוה לי' לאוקמה כר"ע דלית לי' מתוך, כקושיית התוס' בכה"ג ששחטה סמוך לשקיעת החמה, דלא מהני הואיל כמ"ש

ונלענ"ד שכל זה עולה יפה בעה"י, דודאי יסודינו ברור דמשכחת לה בעולת נדבה הנשחטת לקרבן בסוף