עמודי אור נז

רחמנא דשריא בהנאה, אם כן מינה נסתור ק"ו דיליף לאסור בב"ח בהנאה מערלה, נימא תרומה תוכיח שנעבדה בה עבירה ואסורה באכילה, ומ"מ שריא בהנאה, דשאני תרומה טמאה שאיסור אכילתה בעשה, משא"כ בב"ח שהוא בל"ת ודוק, ולפי המתבאר באסור עשה אאכילה, אפי' בדבר שנעבדה בו עבירה, שפיר יש לסתור שלא ללמוד בו ק"ו מערלה לאוסרו בהנאה, דנימא שפיר תרומה טמאה תוכיח, ובזה מיושב יפה קושיית הגאון רבי' עקיבא איגר בחי' דאמאי חשב"ע לאו דאו', איסור הנאתן לקצת הראשונים לאו דאו', כיון דס"ל איסור עשה באכילתו, נילף איסור הכאה מק"ו מערלה, ע"ש ולפמ"ש ניחא דנימא תרומה טמאה תוכיח ודוק]

(ו) ובזה יש להמתיק לשון הש"ס דבמלתי' דרב מסיים לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך [והאי סיומא דרב הוא ולא דרבה בר אבוה, דאיהו דרש רק תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר, ומסיים הש"ס דמהכא דרש רב שלך תהא להסיקה כו' עיי' בכורות (ל"ד.) מייתי הך דרשא דרבה בר אבוה ולא מסיים שם שלך תהא, ופשוט] ובדר' יוחנן נקיט אבל אתה מבעיר שמן של תרומה, ולמה לא נקיט רב נמי שמן של תרומ', דהוי בפשיטו' הנאה בעיני' [וכדמוכח, דהא אף בערלה אסור וכמש"ל] ואולם רב בזה לטעמי' דס"ל (פסחי' ט"ז.) דטומאת משקין גם לעצמן דרבנן עש"ה בכל הסוגיא, וא"כ לדידי' לא משכחת איסור הנאה של תורה בשמן [תרומה[ שנטמא, כיון דטומאתו לא מה"ת [ואף למה שפלפלנו בע"ה במ"א באורך דלמסקנא שם מודה רב דיין ושמן יש להם עכ"פ טומאה לעצמן מתורת אוכל, מ"מ אין זה רחוק לומר דהש"ס נקיט מילתא פסיקתא דסליק אף לס"ד שם [כמו שבארנו באורך] דיין ושמן לא מיטמאו כלל, להכי נקיט היסק אוכלי תרומה שנטמאה שטומאתו מה"ת] וא"כ לא מיתוקמא יסוד הלימוד מביעור שמן, ולכך נקיט להסיק תחת תבשילו פי' באוכלין ובתחלת היסק שאיסורו חשוב בעיני' וכמו שנתבאר, ור' יוחנן ס"ל כהלכתא וכסתמא דכמה משניות דיש למשקין טומאת עצמן מה"ת, לכך נקיט בדרשא דהתירא אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאה, דלדידי' איסורה דבר תורה ומפיק מקרא להתירה בהנאה בעינה ודוק היטיב

סימן כח וואלקאוויסק לאחי הרב המאוה"ג החו"ב סוע"ה המפואר י"א כו' כ"ש מוה"ר מאיר נ"י האב"ד דק"ק קאסטוקאוויטש

(א) אשר דרש כבוד אחי ממני איזה יישוב לדברי הרא"ש והטו' בסוגיא דפסחי' (קי"ד:) דדייק ר"ל זאת אומרת מצו' צריכו' כוונה, ופריך עלה הש"ס מהא דתני' אכלן בלא מתכוין יצא, ומסיק תנאי היא דתניא ר' יוסי אומר אע"פ שטובל בחזרת כו' והרא"ש והטור הביאו שני הברייתו' להלכה והנה באמת יש לתמוה בעיקר דיוקא דר"ל וכן דיוק הש"ס מברייתא דר' יוסי, הא הר"ן בר"ה פ"ד והתוס' בכ"מ הסכימו דאע"ג דאין מצות צריכות כוונה מ"מ אם מכוין שלא לצאת לא יצא בע"כ, ולפ"ז היכא דייק ר"ל ממתניתין דילמא מיירי במכוין שלא לצאת ועיין בק"נ שהעיר כן] וביותר דהלא הדין נותן שיכוין שלא לצאת, כדי לקיים תקנת חכמי' בתרי טיבולי, ויש לנו לומר שכ"א יעשה כתיקון חכמים, ולכך מצוה להביא חזרת, ואולם באמת הגאון בעל טורי אבן הרבה להשיב בחידושיו בר"ה מכמה סוגיות המורים דאפילו מתכוין שלא לצאת יוצא למ"ד מצות א"צ כוונה, והנלענ"ד דהתוס' בשבועות (י"ג. ד"ה דאנן) כתבו דאף לרבי דס"ל יוה"כ מכפר מעצמו אף בלא תשובה מ"מ במבעט ואינו רוצה שיכפר לו לא מכפר לי' יוה"כ, ובאמת הוא פלוגתא דאמוראי ר"י ור"ל ואביי ורבא [מקמי דהדר בי' רבא] בכריתות (ז.) דר"ל ס"ל התם דכיון דיו"כ מכפר מעצמו, אפילו במבעט נמי מכפר, וכן באומר לא יכפר לי חטאת כו' עש"ה, מעתה לפ"ז יסוד ברור הוא ומבואר דדינינו מישך שייך בהך פלוגתא דאם נאמר דמצות א"צ כוונה, מ"מ באינו רוצה לצאת לר' יוחנן לא יצא, כמו דלא מכפר לדידי' יו"כ במבעט ואינו רוצה בכפרתו אפי' לרבי, ולר"ל יצא כי היכי דמכפר יו"כ אפילו אינו רוצה בפירוש ודוק, ולפ"ז דברי הפוסקי' מיושבים בטוב טעם בס"ד, והסוגיא מתפרשת יפה דר"ל שפיר דייק ממתני' דמצות צריכות כוונה דאם אמרת מצות א"צ כוונה הא נפיק לי' חובת מרור בטיבול ראשון, מאי אמרת הא איכוין שלא לצאת, הא זה לא מהני לר"ל במידי דלא בעי כוונה, ולהכי לדידי' דיוק הש"ס הכי ממלתי' דר' יוסי דש"מ מצות צריכו' כוונה ועל הדרך שביארנו, וקאמר שפיר תנאי הוא בהא דתני אכלן בלא מתכוין יצא, וכ"ז הוא לשיטת דר"ל, אבל לדידן דקי"ל כר' יוחנן דאפילו א"צ כוונה מ"מ במתכוין שלא לצאת לא נפיק, שפיר אתיא מתניתין כפשטה, דבהא ודאי מכוין שלא לצאת כדי לקיים תרי טיבולי, והכי אתיא גם מילתא דר' יוסי, ומ"מ אכל בלא מתכוין יצא כמשנ"ת דמצות א"צ כוונה, ושפיר הביאו הפוסקים הני תרתי מתנייתא

(ב) קשה לענ"ד כעת בלימודי (זבחי' ח'.) חטאת דעכומ"ז דשמיעת קול כו' והנך כולהו אתיי' במה הצד, ועי' בפרש"י, ואכתי איכא למפרך לענין שמיעת קול וטומאת מקדש וקדשיו, מה לכולהו חטאות שכן נוהגין בכולהו ישראל, משא"כ בשמיעת קול דליתא בנשיא (הוריות ח'.) וטומאת מקדש וקדשיו ליתא בכהן משיח (שם ט'.) והכי קי"ל להלכה עי' עליהם, והא בכה"ג מקשים הש"ס פירכא בכל

דוכתא

, (ג) קשה לי כעת בסוגיא דזבחי' (פ"ב:) ויאמר קדש ואל יאמר פנימה כו' אלא הכא כיון דאפסיל בהיכל כו' אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופש, א"ל רבא והא הבאה כתיב בי', וקשה לענ"ד מאי קשיא לי' לרבא הבאה כתיב והוצרך לשינויא חדתא, אדרבה בהא גופי' ניחא דמשכחת לה שהכניסו להיכל דרך לול, וממילא לא נפסל שם דהא דרך הבאה בעינן, ושוב הכניסו משם לפני ולפנים כאורחי' דרך הפתח ומפסיל שם, ואף דק"ו הוא מ"מ הא כה"ג טרח וכתב לה קרא [ולומר דכיון דהכניסו דרך לול להיכל שוב לא מיפסיל בהכנסו לק"ק אף כדרכו, רחוק הוא)

שוב קשה לי למאי דמסקינן לקמן באת"ל דדם פר העלם ושעירי עכומ"ז שמקומן בהיכל נפסלין לפני ולפנים, א"כ בפשוטו אצטריך קרא לפסול את הנכנס לפני ולפנים, משום הני דלא מיפסלו בהיכל, דהא מקומן הוא, [ואולי יש לכוין בזה דעת הרמב"ם פ' ב' מה' פסה"מ שהשמיט דינו של רבא דכל מידי דחשיב כו' ותמה המ"למ השמטה זו מה הוא, ואפשר דהרמב"ם ס"ל דשינויא דרבא הוא לפום ספיקא דבעיא דידי' אבל למאי דפשיט באת"ל שוב לית לן האי דיוקא ודוק], עוד קשה לי, למאי דפשיטא לן לקמן (צ"ב:) דהכניס דם בצואר בהמה לא מיפסיל, א"כ משכחת לה בכה"ג שהכניס הבהמ' להיכל ושם קיבל דמה בכ"שר והכניסו לק"ק

ודוק

(ד) התוס' בזבחים (ק"ב. ד"ה אני מסגירה) הביאו הספרי דתניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותינו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה ולפי דבריו למדנו שהי' אהרן דורש אין אדם רואה נגעי קרובו, ותמהו התוס' במה הי' מפסידה שכיון שאינו יכול לראות את נגעה כ"ש שהיא טהורה, שהרי הטומאה והטהרה בידי כהן, ועוד קשה למה לא הי' פנחס ראוי לראותה, דהא סתם ספרי ר"ש הוא, ואיהו ס"ל לעיל בסוגיין דפנחס נתכהן מימי המלואים, והרי דעת רוב הפוסקים בחו"מ דשלישי בראשון כשר [וכן הקשה רש"א] והנלענ"ד בכ"ז ע"פ המבואר בספרי (פ' בהעלותך סי' ק"ה) ויפן אהרן אל מרים מגיד הכתוב שכל זמן שהי' רואה אותה היתה פורחת בה, ביאור הענין ע"פ פשוטו שצרעת מרים פשטה בה בכל גופה, אבל זה הי' לעיני אהרן שבתחיל' הי' צרעתה קטנה ופרחה לעיניו, והנה דין הנגע הוא בבואה קטנ' להראו' לפני הכהן ופרחה אח"כ הוא טהור, ואם באתה לפניו אחר שפרחה הוא טמא, ומשנה שלימה היא בפ"ח דנגעים, בהרת ואין בה כלום לא הספיק להראותה לכהן עד שפרחה בכולו טמא שאלו הראה לכהן [קודם שפרחה בכולו] הי' טהור, ולפי זה הדברים מאירין שאלו הי' אהרן ראוי לראות הנגע, כיון שלעיניו פרחה הרי היא טהורה, אבל כיון שאינו ראוי לראותה, א"כ תבא להראו' לפני פנחס, ובבואה לפניו כול' לבן יטמאה, וזהו הפסד שכיון הספרי ודוק

סימן כט וואלקאוויסק

נשאלתי להכריע לדעתי הקלושה, הלכה למעשה בדין עשון הטאבאק ביו"ט כי מחלוקת האחרונים הוא עי' מ"א ובס' ח"א, ובקרבן נתנאל בפ"ב דביצה אוסר בפשיטות משום דלא הוה שוה לכל נפש

(א) ותחלה נשים לב ביסוד הדין וגדרו אם הוא איסור לאו, דלדעת כמה פוסקים, בהני דממעטינן