עמודי אור נה

(יב) אבל מה שכתבו קצת מהאחרונים דבז' של פסח יבערנו [בשאר ביעור] ע"י עכומ"ז, יש בזה מקום עיון לענ"ד, דלכאורה ע"י עכומ"ז אינו מקיים העשה דתשביתו, כיון דלאו בר מצוה הוא, וא"כ אף לדעת הפוסקים שביעור חמץ בכל דבר, מ"מ בעינן ע"י בר מצוה ובר שליחות, והוה כאילו קיים הוא העשה דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, אבל ע"י עכו"מז לא מקרי קיום מצוה, והוה כביטל מ"ע דתשביתו ודוק

ודבר זה צריך דקדוק בכ"מ בש"ס אי מהני מצוה לעשותה ע"י עכומ"ז, דלכאורה הא בעכומ"ז (כ"ז.) פליגי תנאי במילה אי כשירה ע"י עכומ"ז, ומאן דפסיל מפיק לה מקרא, א"כ מוכח לכאורה דבשאר מצות כה"ג, שפיר מתעבדן ע"י עכומ"ז [ובציצית ותפילין דממעטינן מקרא עכומ"ז מעשייתן, התם שאני דאין עשייתן אלא הכשר מצוה, ואפ"ה מעטינהו קרא, שלא לעשותן ע"י עכומ"ז, אע"ג דהמצוה מתקיימת אח"כ בתליית הציצית בבגד שעליו, ובהנחת התפילין ודוק] ולכאורה הדברי' צריכין תלמוד למ"ד מצות צריכו' כונה, ובלא כוונה לא נפיק, דנהי דלא בעינן לשמה, מ"מ לענין כוונה לכאורה לא גריעה משאר מצות, אך הט"ח בחי' לר"ה, הכריע כן דבמצות כה"ג [ע"ש] כי היכי דלא בעי לשמה, לא בעי נמי כוונה ע"ש, מ"מ דברינו נכונים בזה, דס"ס לא מקרי ניתוק לעשה, דהא אנן קיימו בעינן כמבואר בסוגיא דמכות ע"ש במפרשים דלכ"ע קיום בסוף עכ"פ בעי, והא עכומ"ז לאו בר שליחות הוא, ואיך נאמר שע"י יהי' נקרא קיום המצוה, והתוס' בשבועות (ג'. ד"ה ועל) כתבו בפשיטות דע"י עכומ"ז אפשר לקיים מצות גלוח במצורע ועי' בתשו' בשמים ראש סי' רכ"ג שכתב בפשיטו' דע"י עכומ"ז כיון דלאו בר שליחות הוא לא מקרי לגבי מי המצוה מוטלת עליו, קיום המצוה על ידו וצע"ג בכ"ז] ואולי דעתם ז"ל בזה, דבאמת לא תתקיים מצות ביעור ע"י עכומ"ז, וגם הדין הי' ניתן כי היכי דשרינן בשבת (ג'.) בהדביק פת בתנור לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, שיעבור על איסור דרבנן לתקן לאו דאורייתא, ה"נ נימא להתיר לו איסור דרבנן [לפרר החמץ ולזרות לרוח] לנתק הלאו דבל יראה אלא דכיון דמספקא לן אי סגי לקיום העשה ביעור בכל דבר או בעינן דוקא שריפה, וזה תלוי במחלוקת הפו' אם הלכה כר"י או כרבנן] וא"כ בזה כיון דשריפה א"א ביו"ט כמ"ש לעיל בביאור בעה"י, ובבירור הדבר ספק אם מהני לנתק הלאו, לכך אין לדמות לההיא דרב ביבי דשבת [ומה שכתבנו לעיל (אות א') מה שיש לחלק בין ההיא דשבת לנ"ד לא שייך בזה, דודאי לתקן האיסור ולהפקיעו כל אנפין שוין שיש לתקן הלאו, בין שכבר נעשה ומתנתק ע"י העשה, ובין כשעדיין לח נעשה כההיא דשבת, אם לא בגווני דיש לחלק,] דהכא ודאי קא עקר האיסור דרבנן, טלטול מוקצה, וספק אם הועיל ללאו של תורה [ועיי' יבמות (קי"ט.) אם יש לחלק בין לאו לכרת ואכמ"ל] לכך לא שרינן לבערו בעצמו כ"א ע"י עכומ"ז, ונהי דלא מהני ביעור העכומ"ז לנתק הלאו, מ"מ הועיל שלא יעבור להבא על לאו גמור שלא יבא לידי ניתוק כלל ודוק) וכ"ז שרינן בז' של פסח שא"א לקיים מ"ע דתשביתו כמו שביארנו, אבל ביו"ט ראשון, מוטב להניחו ולבערו בחוש"מ, שבזה ינתק הלאו כדינו בשריפה, [ומ"מ צע"ג דלקיים העשה כדינה לכל הדיעות, הו' צריך להמתין לשרוף ביום, ולא במוצאי יו"ט, דהא מנותר גמרינן, ונותר איכו נשרף אלא ביום, וה"נ חמץ כמש"ל בשם הירושלמי דדמיין לכל מילי, ואולם לפי דברינו לעיל זה לא ניתן להאמר דעיקר הלימוד דר"ע הוא דאם א"א לשורפו מחויב עכ"פ לבערו בכל דבר שלא לעבור הלאו ב"י בשהייתו, וא"כ עכ"פ צריך לבערו בלילה, וצע"ג, ועיי' נוב"י מ"ת א"ח סי' צ"ו] ולא יעבור עתה אף שבות דשבות, ותתבטל מצוה דתשביתו, והדברים צריכים אצלי תלמוד, יערה עלי רוח ממרום להבינני בנתיב תורתו הצור ידריכני, ועל אמיתת הלכה יעמידיני

(יג) ובמה שבארנו לעיל יסוד מתוך באיזה מלאכות אמרינן מתוך, ואם גם בצרכי גבוה שייך דין מתוך, יש לי להעיר בדברי התוס' (שבת צ"ה: ד"ה והרודה) שכתבו דגם במלאכת בונה אמרינן מתוך ולא מיתסר אלא מדרבנן אף בנין ביתו ע"ש, ואין כן דעת הרמב"ם (פ"א מהל' יו"ט ה' ה') וקשה לענ"ד על דעת רבותינו בעלי התוס' מהא דאמרינן (שבועות ט"ו:) דלא אפשר לקדש העזרה בשתי הלחם אף שהי' הדין נותן לקדשה בדבר הנאכל בה עש"ה] דהיכי נעביד נבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט, אין בנין בית המקדש דוחה יו"ט, ופרש"י כדילפינן ביבמות (ו'.) יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי אתם והמקדש כו' וימים טובים נמי שבתות איקרו, וקשה מאי ראי' משבת ליו"ט, כיון דבשבת חייבים על מלאכת בונה, וביו"ט מותר מה"ת, ואפילו נאמר דלשון שבתותי אתא לאתויי יו"ט [ובאמת בשבת (ס"ט:) דריש מלשון שבתותי לחילוק שבתות בהעלם אחד ע"ש] נימא דאתא לשאר מלאכות הנצרכים לבנין המשכן והמקדש, שלא הותרו מכח מתוך גם ביו"ט, אבל בנין שהותר מה"ת מנין לנו לאוסרו, וליכא למימר דממעיט מלכם ולא לגבוה, חדא דא"כ למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט, ולא דריש לכם להכי, מאי איכא למימר, ותו הא כיון דאיכא סברא להתיר מלאכת המקדש דאפי' לשבת איצטריך קרא למעוטי, א"כ אי אפשר למעוטי מלכם, דנימא דהוה כקרבנות ציבור ודומיהן שדוחין יו"ט, וכ"ש התם שהדין נותן לבנותו ביו"ט של עצרת ולקדשו בשתי הלחם, ואמאי אמרינן בפשיטות שאין הבנין דוחה יו"ט, ומשכחת לה התם דלא להוי בה כ"א מלאכת בונה לחוד, ולא ממרח בטיט וכדומה דשייכי בבנין דהתם משכחת לה דמשייר פורתא שלא יחסר כ"א מלאכת בונה לבד, ונגמרי' ביו"ט ודוק] ע"כ דגם מלאכת בונה ישנה ביו"ט וכדעת הרמב"ם ולא הותרה במתוך

(יד) כעת ראיתי ס' נדפס מחדש תשו' חתם סופר על א"ח, כתב (בסי' קכ"ז) בשם איזה גדול להקשו' במשנה דפסחים [שנשאנו ונתנו לעיל] דחייש ר' אליעזר שלא להפריש חלה מעיסה טמאה בפסח שאם יחמיץ יעבור בב"י וכמו שנתבאר באורך בדברינו בס"ד] והא ר"א שמותי הוא לשיטת קצת ראשונים עומד בשיטת ב"ש, והא ב"ש ס"ל ריש ביצה דחמץ בככותבת, וקי"ל אין לשין בפסח יותר משיעור חלה, דהיינו מ"ג בצים וביומא פיה"כ בעי למימר דככותבת הוי כביצה [בס' הנז' כתב דאמרינן שם דככותבת הוי יותר מכביצה, וליתא שם כן, גם הוא רק הו"א ולמסקנא לא קיימא כלל, וצע"ק] ושיעור חלה טמאה קי"ל דהוה א' ממ"ח, וא"כ לר"א כשיטת ב"ש ליכא בהחלה שיעור לעבור עליו בב"י אפי' תחמיץ, ולענ"ד נראה ליישב נכון בעה"י דבהא ע"כ ר"א לא ס"ל כב"ש, דהא בביצה (ז':) מסקינן דב"ש וב"ה בהא פליגי דב"ה סברי ילפינן ביעור חמץ מאכילתו [דמיחייב בכזית] וב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה, וטעמא דלא ילפי ב"ש הוא פשוט משום דשאני אכילה דהוה בכרת, ואין דין קל מחמור להחמיר בשיעורו, ולפ"ז למאי דס"ל לר"א בריש אלו עוברין דאיכא לאו בתערובות חמץ ונוקשה (עי' תוס' שם) ומפיק לי' מכל מחמצת לא תאכלו, וההוא ודאי שיעורו בכזית, ומצי יליף מינה לשיעור כזית בביעור חמץ, דלאו מלאו ילפינן, והדברים מוכרחים דהא שיטת רוב הראשוני' דלר"א מדאתרבי תערובו' [ונוקשה] לענין אכילה אתרבי נמי לענין ביעור, הרי מבואר דיליף ביעור מאכילה, והוי שיעור חמץ לביעור לדידי' בכזית, וזה ברור לענ"ד

סימן כז

סווואלק

(א) ראיתי לבאר בעה"י מה שהזכרנו למעלה בדין תרומה טמאה אם היא בשריפה מה"ת, דעת רש"י בשבת (כ"ה.) ובביצה (כ"ז:) דמדאורייתא שריא להאכילה לכלבים [אלא דאסור להשהותה משום תקלה דילמא אתא למיכל מינה] אלא דרבנן הצריכו שריפה ע"ש היטיב ובדברי התוס', [וע' רש"י שבת קכ"ו: ד"ה מפנין] ובעניי תמוה לי הרבה מסוגיא דבכורות (י"ב:) בהא דאר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה [ואי מיחייב בבכורה סלקי אימורים לגבוה, רש"י] מיתבי האוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה, ואמאי כיון דאילו מטמיא בת שריפה היא, לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ומשני שאני הכא דכתיב לדורותיכם [כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית רש"י] והשתא אי ס"ד דחלה טמאה [שדינה כתרומה טמאה לכל דבר, ובסוגיא דביצה שזכרנו בחלה שנטמאת איירינן] מדאורייתא אינה טעונה שריפה, ומותר להאכילה לבהמה, מאי פריך הש"ס איקרי כאן לאכלה ולא לשריפה, [וגם איצטריך לדורותיכם לרבויי בה חיוב חלה] הא מדאורייתא מקיימה בה מצות שביעית, שיאכילנה לבהמה, וזה מותר כדתנן בשביעית בכ"מ, וקרא כתיב גבי שביעית ולבהמתך וצע"ג לענ"ד, ואע"ג דאוכלי אדם אין מאכילין אותן לבהמה בפירות שביעית (עי' רמב"ם פ"ה מה' שמיטין ה' ה') מ"מ הא ליכא למעוטי [גם