עמודי אור נד

נותר מעולת ראי' ושלמי חו"ש, דהתם איכא נמי ק"ו למשרינהו ושלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן (ע' ביצה כ':) ומהני הך סברא עכ"פ להני דהוו חובת היום, אע"ג דלא מהני לדידן לנו"נ ודוק, ובלא"ה ניחא לרב אשי דס"ל דלא דמי שריפת נותר ודומיהן לקרבנות היום, שדוחין יו"ט דהני מקרו מצוותן בכך, משא"כ בנותר, והכי אמרינן במנחות (מ"ו:) לענין שתי הלחם הבאות בפ"ע בלא כבשים דלשריפה קאתיין ושקיל וטרי הש"ס אי נשרפ' ביו"ט או למחר, וקאמר רב יוסף דלא שרפינן להו ביו"ט, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, אמר לי' אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לשרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יוה"כ כו' והאי חלוקא ממש איכא בין קרבנות יו"ט חובת היום, מצוותן בכך להקריבם היום, משא"כ בשריפת נותר, וכמ"ש למעלה, לתמוה מזה על התוס' שלא זכיתי להבין דבריהם, וכמו שביארנו דבהנך דמעטינהו קרא לא שייך מתוך וכבר ביארנו בתשובה אחת יסוד מתוך לדעת הירושלמי, דמפרש כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש, [ר"ל מלאכות המיוחדים לאוכל נפש כדרכן] הוא לבדו יעשה לכם [ר"ל לא נכלל זה בלא תעשה זו, ומותר לעשותן אף שלא לצורך אוכל נפש, אותם המלאכות המיוחדו' לאוכל נפש] ונתבאר מהירושלמי שם שחרישה [וה"ה קצירה וכדומה שיתבאר לפנינו] אין נכלל בכלל מלאכות המיוחדים לאוכל נפש, ולוקה עליו שלא לצורך עש"ה שביארנו הדברים על אופנם בס"ד, ולפ"ז נלענ"ד ישוב פשוט בסתיר' דברי רבא, דרבא ורב אשי בהא פליגי בשבת שם, דרב אשי ס"ל כיון דמיעט רחמנא לגבוה גבי יו"ט אהדרי' לעשה ול"ת, ורבא ס"ל במלאכת אוכל נפש דכיון דהותרו אף שלא לצורך כלל כמ"ש בביאור המקרא, א"כ עכ"פ עשה ליכא [ואולי רבא לא ס"ל כלל הא דאהדרי' לאיסורי' ועיי' תוס' דביצה שם ואכמ"ל] לכך ס"ל דבמלאכות המיוחדים לאוכל נפש, [ומכללן אתה מונה גם הבערה עי' בנ"א שם] כיון דשרו ללא צורך כלל, עכ"פ לגבוה לית בהו עשה דשבתון [כיון שלא הזקיקתו התורה לשבות ממלאכה זו שהרי הוא מותר לעשותה ללא צורך אפי' כל היום ודוק] אך כל זה הוא במלאכות של אוכל נפש, אבל בביצה (ח':) דקאי אמלאכת חרישה, דעלה ודאי קאי לאו דמלאכת יו"ט כפשטי', ולקי עליו שלא לצורך, ודאי ס"ל נמי לרבא דאיכא עשה ביו"ט וזה ברור לענ"ד בע"ה

(ט) ואוסיף ביאור לענ"ד דרבא ורב אשי ביסוד זה לטעמייהו אזלי, דרבא יליף טעמא דמתניתין דאיסור שריפת קדשי' ותרומה טמא' ביו"ט מדאסר קרא מילה שלא בזמנה ביו"ט, ה"ה לשריפת קדשים, כל זה עולה רק לשיטתו, ע"פ מה שביארנו במ"א דבמילה לבד מלאכת חובל אית בה נמי מלאכת קוצר, דהיינו עוקר דבר מגידולו, מה שחותך הערלה ומפרישה מן הגוף, נמצא מבדילה מחיותה, הוה עוקר דבר מגידולו, ולא גרע מציצין וצפורן (שבת צ"ד:) וכתבנו שם להכריח דהיינו דווקא למ"ד מלאכה שאצ"לג חייב עליו, וכמו שכתבו התוס' בשבת (שם ד"ה אבל) אבל למ"ד משאצ"לג פטור אין כאן חיוב מלאכה דהא לא צריך מידי לגוף הערלה שחתכה עי' במה שהארכנו בזה במ"א בעה"י] ומעתה אומר אני דרבא לטעמי' דס"ל (שבת קמ"א:) כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור, וא"כ במילה ליכא רק מלאכת חובל, ומדגלי רחמנא דאסורה מילה של"בז ביו"ט, גמרינן מינה שפיר לשריפת קדשים, דהא בחובל נמי איכא מתוך כמבואר בכתובות (ז'.) ולפי הצעתינו, היינו משום דהיא נמי ממלאכות המיוחדים באוכל נפש [וכ"כ בנ"א שם] וכיון דאסרה רחמנא גמרינן מינה לשריפת קדשים, לאוסרן ביו"ט, אע"ג דשייך בהבערה מתוך, ומתפרשא לי' בהכי טעמ' דמתניתין דאסר' שריפת קדשי' ביו"ט, ואין לנו שום הכרע לפ"ז למימר דהני דנאסרו מלכם אהדרי' קרא לאיסור לאו ועשה, ולהכי לא ס"ל, אבל רב אשי אזיל בשיטת מ"ד משאצל"ג חייב עלי', וכך פסק הרמב"ם וכן הרי"ף לדעת קצת ראשונים] וא"כ איכא במילה חיוב מלאכה אחרת, היינו עוקר דבר מגידולו, שהוא מלאכת קוצר, וקצירה לא הותרה ביו"ט, כדיליף בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) אך שלא לקצור, וא"כ א"א ללמוד ממילה לשריפת קדשים, דשאני מילה דאית בה עשה ול"ת מכח מלאכת קוצר, אבל בהבערה שייך מתוך, ומדאסרה המשנה שריפת קדשים ביו"ט, ש"מ דסבירא לן טעמא אחרינא, דהני דמיעט רחמנא מלכם אהדרינהו לאיסורייהו לעשה ול"ת [ולהכי לדידי' במילה נמי לא בעי קרא, דמה"ט לחוד סגי לדידי' דהוה יו"ט עשה ול"ת עי' שבת קל"ג, וקרא לבדו לא מייתר לדידי' דדריש לי' כבירוש' (שם) לאסור טחינה והרקדה עש"ה, ודוק] ונסיב בהכי טעמא דמתניתין באיסור שריפת קדשים, דגם בהני איכא עשה

ול"ת

(י) ומעתה תתבאר לנו כמין חומר מימרא דרבא בפסחים, ונחזור ענינינו בקצרה כבר כתבנו דבנותר איכא טעמא רבה לאסור שריפתו ביו"ט, ולא אמרינן ליתי עשה ולדחי ל"ת [או דנגמר מדגלי קרא הכא דלא דחי ש"מ דבכל דוכתא לא דחי] כמ"ש התוס' דשאני הכא שאפשר לקיים המצוה אח"כ, אבל בחמץ שהכרחנו שאם לא ישרפנו יצטרך לבערו בשאר דבר ותבטל מצות שריפתו, הי' הדין נותן להתיר לשורפו ביו"ט, כדקי"ל בכל התורה עשה דוחה ל"ת, דהא עשה ליכא לדידי' בהבערה כמ"ש, ומדלא ניחא לי' לר' עקיבא לאוקמי מצות שריפת חמץ ביו"ט, דייק מינה רבא דר"ע לית לי' מתוך, וכיון דלית לי' מתוך הוה לדידי' הבערה כשאר מלאכות שאינם מיוחדים באוכל נפש] שיש בהם עשה ול"ת [כמו שהוכחנו לעיל, דרק מטעם מתוך ליכא עשה בהבערה ושאר מלאכת אוכל נפש] וכיון דאיכא עשה ול"ת, שפיר מתפרשה מלתא דר"ע דלא מוקמינן מצות שריפת חמץ ביו"ט, דהא לא אתא עשה ודחי ל"ת ועשה, ובזה נלענ"ד ביאור נכון בעה"י בהא דדייק רבא מדר"ע דהבערה לחלק יצאת, שנדחקו רבותינו מנ"ל למידק הכי [עי' רש"י ותוס' ובפ"י וצל"ח, כי בכל האמור בזה אין הסוגיא מיושבת יפה] ולפי המתבאר הדברים כפשוטן, דודאי עשה דקרא שבתון אשביתה ממלאכה קאי, אבל מה שאינו בגדר מלאכה אפי' נאמר בו איסור תורה, כיון שאין שם מלאכה עליו פשיטא שלא יכלול זה עשה דשבתון, וכי יעלה על הדעת לומר למ"ד (עירובין צ"ו.) דשבת ויו"ט לאו זמן תפלין, ודריש מושמרת דאית איסורא להניח תפלין ביו"ט, וכי נאמר דעל הנחת תפלין איכא עשה דשבתון, זה ודאי אינו כיון דאינו משום מלאכה לא שייך עשה דשביתה וז"ב, וכן תחומין למ"ד דיש איסור תחומין ביו"ט מה"ת מ"מ פשוט דעשה לית בי' רק לאו לחודי', דלא נכלל בעשה דשבתון מה שאינו בגדר מלאכה, ולפ"ז למ"ד הבערה ללאו יצאת, אבל לא נכללה בכלל לא תעשה כל מלאכה, וכיון דלאו מלאכה היא, ודאי דגבי י"ט נמי אפי' נאמר שאסור בה הבערה כמו בשבת [דגמרי מהדדי כמ"ש הראשונים] מ"מ לא נכללה בעשה דשבתון, וא"כ אכתי תקשי לר"ע, אמאי לא ניחא לי' לאוקמי שריפת חמץ ביו"ט הא אתא עשה דתשביתו ודחי ל"ת דהבערה, להכי דייק רבא דס"ל לר"ע הבערה לחלק יצאת, ושם מלאכה עלה, ועלה נמי קאי עשה דשבתון, וכיון דלא ס"ל מתוך הוה עשה ול"ת לא דחי לה עשה דתשביתו דחמץ ודוק היטיב]

העולה מתוך דברינו, דרבא הוצרך לומר לר"ע דלית לי' מתוך לטעמי', כי היכי דתהוי על מלאכת השריפה עשה ול"ת, דאל"ה לדידי' לא הוה אלא עשה לחוד, והוה שרי ביו"ט

(יא) ואולם כפי המתבאר הלא רבא בזה לשיטתו, אבל לרב אשי דקי"ל כוותי' לגבי רבא דבתראה הוא, יו"ט לענין הבערה [לצורך מצוה כמו שנתבאר] עשה ול"ת הוא אף לדידן, הדבר פשוט דאף לדידן דסבירא לן מתוך, מ"מ הא איכא עשה ול"ת, ולא דחינן לי' מקמי עשה דשריפת חמץ, ואסור לבערו ביו"ט

והנה לפי המתבאר מתוך דברינו, הצעת השמועה דאם א"א לשרפו בי"ט, ודאי חובה לבערו בכל דבר, כדי שלא יעבור ב"י, שהרי זה הוא היסוד להתיר שריפתו [אי לאו דעשה ול"ת כמו שביארנו] משום דתבטל מצותו, אלא שהפוסקים קצתם כתבו שאסור לטלטלו משום מוקצה [ואין לזה סתירה מהסוגיא, דר"ע אקרא קאי ומדאורייתא אין איסור לטלטלו, ודאי מחויב להשביתו מן העולם, אבל שיטת הפו' היא לדידן דנאסר לנו טלטול מוקצה, יש לומר דהעמידו דבריהם בשב וא"ת, ודוק] אע"פ שלא ביטלו דעבר עלי' מדאו'

ובחמצו במעשה או קנה חמץ בי"ט ראשון יש לזה פנים לפי דברינו, להשהותו לקיים בו מצות שריפה, דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה, וב"י הוה ניתק לעשה, אם יבערנו עתה בשאר ביעור ביטל העשה וקיימי' ללאו שלוקין עליו, משא"כ אם ישהנו עד חוש"מ, דבקיום העשה דשריפה עקרי' ללאו, אבל אם אירע כן בשביעי של פסח אין השהי' מצילתו מעבירת הלאו דהא בערב ליתא לעשה כלל וכל שנתבטלה העשה, ואינו במציאות לקיימה, לאו דעברי' לקי עליו, ולכך יותר טוב לבערו בשאר ביעור, דקיים בזה העשה לשיטת הפו' דקי"ל כרבנן דר"י דהשבתתו בכל דבר, כנ"ל בביאור הדברים, וכ"כ קצת הפו', אבל הראינו פנים מסבירות בהלכה.