עמודי אור נב

**(לא אצטריך דהא לדידהו חמץ הוה מן הנקברין, ופשיטא לדידהו דבהדי דשריף אסור ליהנות ממנו, ויש לעיין אי בהדי דשריף היינו אחר שנעשה אפר כדשרי בכל אסורי הנאה הנשרפין, א"כ מ"ט באמת כאן אסור בחמץ לר"י יותר משאר הנשרפין, ואם הכוונה בשעת שריפה (עי' שבת כ"ה:) יקשה ממ"נ אם בשאר הנשרפין ניתנו להנות גם בשעת ביעורן, מה שנה חמץ מהם, ואם בהו הדין דבשעת שריפה אסור ליהנות, א"כ לא איצטריך לאשמועינן גבי חמץ, ועי' תוספ' פסחים (ה'. ד"ה וכתיב) אבל לפי הנחתינו הסוגיא מבוארת יפה, דודאי בשאר נשרפין שרו אפרן, אבל גבי חמץ אף לר"י דהוא בשריפה אשמעינן תנא דמתניתין, דמ"מ לא ניתן אפרו ליהנות, ע"פ הדרך שנתבאר בעה"י ועי' בנוב"י מ"ק חא"ח סי' ט"ו שצדד ג"כ שדין שריפת חמץ חלוק מדין שאר הנשרפין, ודעתו ז"ל ששריפת חמץ אינה מצוה אלא לבעל החמץ ולא לאחר ע"ש, ועי' ב"ק צ"ז דאמרי' הכל מצוים לבערו במועד, ויש לדחוק ולחלק ואכמ"ל

)** לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופה לא דחי י"ט כדילפינן בכ"ד, ובישוב זה נאמר בהקדם דברי התוס' (ביצה כ"ז ד"ה ועל) שהביאו שיטת ר"י בטעמא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט דאמעיט מלכם ולא לגבוה אע"ג דאית בה נמי צורך הדיוט דהא שרי לאתהנויי מינה, מ"מ בטל צורך הדיוט אצל צורך גבוה מידי דהוה אנדרים ונדבות, והקשו התוס' דא"כ צליית פסחים היכי דחיא יו"ט, הא אית בי' צורך גבוה כ"א צלי אש, ואמאי לא בטיל לי' אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט, ודחו מכח זה שיטת ר"י ע"ש, ונלענ"ד ליישב ברווחא בעה"י דבשבת (כ"ה:) פליגי אמוראי מנא לן דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה רבא מדכתיב הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה של"בז דאתי' מק"ו, ורב אשי אמר שבת שבתון עשה והוה יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים] דוחה ל"ת ועשה, וכתבו התו"י שם וא"ת הנך אמוראי דלעיל דסברי יו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכי האי גוונא פריך בפ"ק דיבמו', ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל, ואומר אני דיסוד זה גם כן בתרומה דילפא מקדשים גם לרב אשי, היכא אמרינן דבטיל צורך הדיוט לצורך גבוה [ואסור לעשות בי"ט] היכא דיש לעשות אחר י"ט אבל היכא דא"א ודאי שרי, תדע שהרי עיקר דבר זה דבטיל צורך הדיוט גבי צורך גבוה למדנו מנדרים ונדבות, והני אפשר להקריבן לאחר יו"ט ודוק

ולפ"ז לא קשה כלל מה שתמהו התוס' על שיטת ריב"א מצליית פסחים, הא התם תעבור מצותן בכה"ג לא אמרינן כן ושרי לעשותו ביו"ט וזה ברור לדעתי העני' [ובאמת גם זולת האריכות הזה אני בעניי לא זכיתי להבין תמיהת התוס' מצליית פסחים, שדימו צליית פסחים לשריפת קדשים, מצד צורך גבוה דאית בהו, ופלא הוא בעיני, הא במנחות (מ"ו:) מחלק הש"ס דשתי הלחם הבאו' בפ"ע, נשרפין ביו"ט, ולא דמו לקדשים פסולין שאין שורפין ביו"ט, דהני אין מצוותן בכך, משא"כ שתי הלחם דאתיין לשריפה מתחלתן מקרי שריפתן מצוותן בכך, וכ"ש צליית הפסח ביו"ט דמקרי מצותו בכך, וצע"ג] ואף שיש לדחוק שדקדק התוס' מצליית הפסח ביו"ט כשחל ע"פ בחול שאפשר לצלותו מבעוד יום, ומ"מ מותר לצלותו ביו"ט (ע' פסחים נ"ח.) אכתי לא דמו לנו"נ ושריפת קדשים, דהני אפשר לעשותן גם אחר יו"ט ודוק, ולפי דברינו איכא בצליית הפסח דחיית יו"ט לצורך גבוה [ולא הוה כשאר צורכי הדיוט שהם בדרך היתר לא בדרך דחי' כמ"ש הרא"ש ביומא סי' י"ד ע"ש] והדבר פשוט שאם לא נעשה בו אח"כ צורך גבוה [כגון שיאכלנו בענין דלא יצא ידי חובת פסח] ודאי דהוה גם חילול יו"ט כיון דצורך הדיוט לחודי' בטיל בהא כמו שנתבאר ובזה יובן דקדוק לשון הש"ס (הוריות י':) אר"י מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כו' משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם כו' לכאורה למאי הזכיר הצלי', וגם למה נקיט פסחיהם דמשמע שהיו שני פסחים לכל אחד פסק בפני עצמו, אמאי לא נקיט מלתי' שאכלו שניהם פסח אחד זה לשם פסח, וזה לשם אכילה גסה, אבל לדברינו ניחא לי' למדריש מכשול דקרא שבפושעו נכשל לעבור על דברי תורה בקום ועשה לא בשב ואל תעשה [דהכי משמע טפי לשון מכשול] והוא כמו שבארנו דכיון דאכלו לשם אכילה גסה למאי דס"ל השתא דלא נפיק בהכי ידי פסח, א"כ עשה מלאכת הצליי' שלא לצורך, ולא ניתן לו לדחות, ואולם כ"ז הוא כשצלה פסח לעצמו, ואכלו כולו לשם אכילה גסה, אבל אם היו שניהם אוכלים מפסח אחד, אין כאן מכשול בצלי' דהא נעשית כהוגן בשביל חבירו, [ומתוך דברינו יתיישבו בטוב טעם דברי הט"א שכ' בחי' לר"ה בהך מימרא דר"י דלא מתוקם לי' לר"ל הך מיטרא דס"ל דנפיק י"ח אף באוכל לשם אכילה גסה, ואמאי לא מוקים לי' באו כל בלא כוונה, דהא ר"ל ס"ל מצות צריכות כוונה, ותירץ הט"א דבפסח שהוא מיוחד למצוה זו וא"א בדבר אחר לקיימה, לא בעי כוונה, משא"כ במצה וכה"ג שהרבה ראוים למצוה זו ע"ש, והקשה ע"ז בעל ס' עמק יהושע ונחלת יהושע (דרוש י"א) דאכתי הו"ל לאוקמי קרא ופושעים יכשלו בם במצה אם אכל שלא בכוונה, ולדברינו הדברים מיושבים יפה, דבמצה לא שייך כשלון בקום ועשה, דאפילו אפה המצה ביו"ט ואכלה לשם אכילה גסה, האפי' הותרה לו לצורך הדיוט וכמשנ"ת, אבל גם זולת דברינו אין כאן ריח קושיא על הט"א, דהש"ס נקיט מילתיה בפסח שכיון שאכלו לשם אכילה גסה שוב אין לו תקנה לצאת ידי חובת פסח, שהרי אסור לו לאכול מפסח אחר שלא נמנה עליו, משא"כ במצה אין זה מזיק מה שאכל המצה לשם אכילה גסה, שהרי יכול לאכול כזית מצה אחר, אטו נוקים לקרא באין לו שוב שום מצה, וגם בזה הא לא חיסר המצוה באכילתו, אלא במה שאין לו, ואין זה ענין]

(ד) ומעתה נבוא ליישב קושיית הרא"ש מלוניל בטוב טעם בס"ד ואומר אני לפי דברי התו"י אילו הי' אפשר לצייר בשריפת נותר גופי' שתבטל מצות שריפתו אחר יו"ט, הוה שרי לבערו ביו"ט לפי שיטת רבא דלא ס"ל יו"ט עשה ול"ת [ומה שקשה בדברי רבא גופי' יתבאר לפנינו] ולפ"ז בחמץ לר"ע דיליף לי' מנותר על דרך שביארנו בק"ו, ואם נאסור לבערו ביו"ט בשריפה דנימא הלא למדנוהו מנותר, יהא דינו כנותר שאינו נשרף ביו"ט, הלא ע"כ נצטרך לבערו בשאר דבר [כגון פירור ולזרות לרוח שאין בהם סרך מלאכה] כדי שלא יעבור על ב"י כסבר' הש"א וממילא תבטל בו מצות שריפה, ושוב מכח זה גופי' יהא מותר לשורפו, דבמקום דתבטל המצוה לא גמרינן לאסרו ביו"ט כלל [ובאמת הדבר פשוט, דהא רבא יליף התם ממילה של"בז דלא דחיא יו"ט, והתם אפשר לעשותה אחר יו"ט] ומכח זה יהא דינו לשורפו ביו"ט, ולא תקשי מנותר כלל כמו שביארנו, להכי דייק רבא דר"ע טעמא אחרינא ס"ל, דלית לי' מתוך, ומה"ט לא מסתבר לי' לאוקמי קרא ביו"ט ודוק היטיב, ויתבאר לפנינו בס"ד, ודע דגרסינן בירושלמי (פ"ב דפסחים ה' א') רבי בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר, הוא למ"ד השבתת חמץ בכל דבר והירושלמי הזה אשתמיט להו לרבותינו האחרונים הפ"י בחי' ובצל"ח ובס' מחנה לוי שכתבו בסוגיא דפסחי' (י"ג:) דבחלות תודה אין עובר בב"י, דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה, ולאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכו [ואף לפי הצעתם דברי הצל"ח ומחנה לוי תמוהים שכ' שאפשר להביא תודה ולחמה בז' של פסח מה"ט, שאינו עובר ביום בב"י, ואכילה אפשר בליל מוצאי יו"ט, ותמוה מאוד, הא בתודה חייב באחריות הלחם עד לאחר זריקה, וכל שיש עליו אחריות עובר עליו לענין ב"י, דרבי רחמנא גורם לממון ודוק] והלא בירושלמי מפורש דשייך ביעור חמץ בלחמי תודה, ואם נאסרו משום חמץ קו דם שנעשו נותר [כגון שנשחט הזבח בי"ד] השבתתו בכל דבר, כשאר חמץ, ועיקר יסודם דהוה של גבוה אינו כדאי, כיון דמ"מ היתר אכילה אית בי' ומצוה לאוכלן לכם קרינן בי' ואפי' למ"ד (סוכה ל"ז.) דבאתרוג דכתיב לכם לא סגי בהיתר אכילה, ובעינן נמי דין ממון, מ"מ נלענ"ד דבחמץ גלי רחמנא דגורם לממון נמי כממון הוא, ולא גרע היתר אכילה מגורם לממון, ואין לנו לנטות בזה, כי הדבר מבואר בירושלמי ודוק] ולא יתנגד הירושלמי ליסוד דברינו שהתרנו שריפתו היכא שתבטל מצותו, והירושלמי קאמר שאם חל חמץ קודם את מבערו בכל דבר, ומבטלין מצות שריפה [והא דאם נעשה נותר קודם זמן ביעורו השבתתו בשריפה, היינו משום דלא חל עליו בל יראה ותשביתו כלל דכיון דנעשה נותר לא קרינן לא יראה לך, דלאו דידי' הוא ודוק] היינו מטעם דחל איסור חמץ והשבתתו, ולא יחול עליו מצות שריפת נותר כלל

(ה) באופן שתמכנו יסוד הפוסקים דחמץ ביעורו בשריפה, אלא שצריך לברר עתה אם ניתן לשורפו ביו"ט, דלכאורה הא רבא קאמר דטעמא דר"ע דלית לי' שריפתו ביו"ט, הוא משום דלית לי' מתוך, וא"כ לדידן דאית לן מתוך, יש להתיר לשרפו ביו"ט, וכן הוא דעת קצת פוסקים בטור אלא שאני תמי' לכאורה דהא במתניתין דפסחים (מ"ו) תנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, ר' יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן ר'